היום בבוקר נתקלתי באתר ynet בטקסט פאשיסטי מזעזע, שמכניס לניסיונות ההסבר שלו מדוע אנשים מתנגדים למלחמה  – ואף מעזים להפגין את עמדותיהם בראש חוצות – את העניין הגנטי. אותו מאמר נוראי ב-ynet, שפורסם, למרבה הציניות, בערוץ "יהדות", וקיבל מקום בעמוד הראשי במשך מספיק זמן כדי לקבל יותר מ-1,000 טוקבקים, מעיד יותר מכל על הכיוון שאליו אנחנו הולכים. אם זה לגיטימי וראוי לפרסום כזה היום, אני לא רוצה אפילו לחשוב מה יהיה לגיטימי מחר.

התגובה הספונטנית והמיידית שכתבתי לאותו מאמר שטנה (שאני מסרבת לקשר אליו, אז תסתדרו לבד) היא זו:

כתגובה מספר 940, לא נראה לי שעשיתי את האפקט שרציתי לעשות, ולכן – אחרי מספר שעות שבהן חככתי בדעתי כיצד להגיב על זה – לבסוף החלטתי שאין דבר טוב יותר מאשר לפרסם שוב טקסט ישן, שכתבתי לפני יותר משנתיים, בזמן מלחמת לבנון השניה. אחרי יותר משנתיים, ועדת חקירה אחת, חודש לפני בחירות, אותו ראש ממשלה, ושר ביטחון שהיה פעם ראש ממשלה, הועף ברוב חסר תקדים, ולפני שפתח במבצע הנוכחי בחן באמצעות קמפיין בחירות עד כמה שונאים אותו וגילה שהתשובה היא – יותר ממה שיאפשר לו להשיג מספר מנדטים גדול משמעותית מ-10 – לא הייתי צריכה לשנות כמעט כלום. והמצב שעליו מדבר הטקסט הזה נהיה רק יותר ויותר גרוע.

להמשיך לקרוא ←

קראתי, יש לומר – די בתדהמה – את דבריו של יובל דרור נגד ההפגנה שבה השתתפתי אתמול. הטענה, איך לומר, לא ממש מובנת לי. יובל לא חושב שהמבצע יפתור את הבעיות, הוא לא חושב שזה הפתרון הכי מוצלח שלנו והוא לא סומך על ההנהגה שעשתה את מלחמת לבנון השנייה ועוד זוועות רבות וטובות בכל תחום אפשרי.

אני גם מניחה שיובל יודע שלפחות האנשים שהוא מכיר שהשתתפו בהפגנה חושבים לפחות כבר כמה שנים, חלקם עוד לפני שנת 2000, שממשלות ישראל אחראיות באי עשייה ובטירפוד כל עשייה שיש בה איזשהו תוחלת, הגיון ואומץ ואיזושהי התעלות מעל שיקולי סקרי דעת ההמון צמא הדם (בעיקר היום, חודשיים לפני בחירות), על המצב העגום שנוצר מול הרשות הפלסטינית (כלומר – על האינתיפאדה השניה ועל שמונה שנים של ירי קסאמים), על התגברות הגזענות והיחלשות הדמוקרטיה, ועל ההתפוררות החברתית והכללית שאנו חווים.

להמשיך לקרוא ←

בקושי הספקתי לחזור מה) Festival of Lights-אחרי שפספסתי את האוקטובר-פסט), ובמקום לחגוג את הג'אז פסט, מצאתי את עצמי באירועי הרבין פסט. כל שנה אני אומרת לעצמי, הפעם לא נלך לזוועה הזאת. וכל שנה אני אומרת לעצמי, אבל זה חמש דקות הליכה, ובכל זאת, הייתי כאן ב-4 בנובמבר 1995, הייתי כאן בשבעת הימים שאחרי, הייתי כאן בשלושים, הייתי כאן כמעט כל שנה, אז דווקא השנה לא? וחוץ מזה, תמיד כיף לפגוש את החבר'ה בפינת הגיקים (שהפקענו מההורים של יוחאי). להמשיך לקרוא ←

"לא ייאמן", זעק "ידיעות". "לא רק באירופה, גם במדינת היהודים", זעק "מעריב". הו הו הו, יש ניאו-נאצים בישראל, כמה שאנחנו מופתעים. צלבי קרס, יום הולדתו של היטלר, הצדעות במועל יד, כיסוחים של פועל זר סיני, ונדליזם, משיכה בזקן של חרדי.

ובכן, הרשו לי לבשר לכם – לא רק שזה לא מפתיע, זה גם צפוי, עם חוק השבות ובלעדיו (אם כי יש להודות שזה די משעשע, להאשים בזה את אותו החוק שקבע את הגדרת ה"מיהו יהודי" שלו לפי מה שהיטלר הגדיר כיהודי). והבה נפרט קצת מדוע.
להמשיך לקרוא ←

קיים איזשהו מיתוס שטוען שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה בדרך דמוקרטית. האמת היא, שהיטלר אינו אחראי על הרס הדמוקרטיה הגרמנית, אלא רק על דפיקת המסמר האחרון בארון המתים שלה, ועלייתו לשלטון היתה ניצול של נסיבות של דמוקרטיה מתפוררת במובן הכי עמוק של המילה.

להמשיך לקרוא ←

חוק האינטרנט, חוק נגד מצעד הגאווה, וחקירת שטאזי נגד הפועלים לשינוי אופיה של מדינת ישראל – היהודי והדמוקרטי, כמובן, אם תהיתם במקרה על איזה אופי אנחנו מדברים בדיוק (אם כי בעצם המשפט הזה יש סתירה של עקרון הדמוקרטיה, שיטת משטר שמאפשרת באופן עקרוני לאזרחים החיים תחתיה לשנות את אופיה) (ואגב, האם חבר הכנסת כהן נמצא כעת תחת חקירת שב"כ?). בחיי, נהיה יותר ויותר כיף לחיות כאן עם כל יום שעובר.

אז נכון, ואני בעצמי אומרת את זה, יש כאן מרחק גדול מאוד בין חקיקה לאכיפה, וחוקים, נגיד חוק שכר מינימום, חוק הגנת הצרכן, חוק הקופאיות וחוק כבוד האדם וחירותו, אינם נאכפים כאן באופן תדיר, עקבי או מעשי, ובכל זאת, איך אומרים, במקום שבו שורפים ספרים…

באופן ספציפי, אני רוצה להדביק כאן את הסטיקר הווירטואלי שמצאתי בבלוג של הצועד בנעליו, בתקווה שאכן יובל יבוא לחקור אותי, ואז אוכל לנהל איתו שיחה קלה בענייני המושגים "יהודי" ו"דמוקרטי", ועד כמה הדברים שהוא צפוי לחקור אינם קשורים בכהוא זה ליהדותה או לדמוקרטיותה של מדינת ישראל, אלא להיפוך הגמור של דברים אלו. או בקיצור, בלוג זה פועל להפיכתה של מדינת ישראל למדינה דמוקרטית, ולניתוק הקשר בין דת לפוליטיקה, שיאפשר למדינה גם להיות קצת יותר יהודית וקצת פחות עובדת אלילים ממה שהיא היום.

בתחילת החודש הנוכחי פורסמו ב-ynet תוצאותיו של מחקר, מטעם קרן פרידריך אברט ובביצוע של שני חוקרים מאוניברסיטת לייפציג, על מדגם של 5,000 גרמנים. המחקר מצא כי 15% מהנשאלים חשבו שלגרמנים יש עליונות טבעית בהשוואה לעמים אחרים. 9% מהנשאלים טענו ש"רודן חזק עדיף על דמוקרטיה". 26% ייחלו למערכת שלטונית בה מפלגת עם אחת תייצג את כל העם.

היום אני מגלה בעיתון "מעריב", דחוף אי שם בצד בעמוד 8, מחקר מעניין מאוד. הוא בוצע על ידי מכון מותגים עבור התוכנית "היום שהיה" בערוץ 10, על מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל. המחקר מגלה כי 35% מהיהודים סבורים כי ליהודים יש "עליונות טבעית על פני עמים אחרים". יותר מ-17% סבורים שיש צורך רק במפלגה אחת בישראל, ו-21.3% חושבים שישראל צריכה להשתלט בכוח על השטחים הסובבים אותה, ללא כל התניה.

***

נחשפתי היום לראשונה למשהו שנקרא "חוק גודווין", משהו מגוחך להפליא, שצר לי שנאלצתי, בגלל פגעי הטכנולוגיה, להכניס את הזבל הזה למוחי. לדעתי, צריך לקבוע ענישה בחוק על אנשים שגורמים לאנשים אחרים בהטעיות ומניפולציות לצרוך זבל מנטלי. ומצד שני, אין בכך צורך. הם ממילא מענישים את עצמם.

חוק גודווין הוא זבל סופיסטי. אני כבר זקנה מדי ויותר מדי אכפת לי מדברים מכדי לעסוק בסופיזם, וכבר מזמן אין לי עניין בשטות הזאת של "לנצח" בוויכוח. הוא גם דוגמא מאוד יפה לנטייה השטחית והמגוחכת לטעון שהכל זהה להכל, לעסוק בזוטות במקום בתכנים, בקוסמטיקה במקום בשיחה אמיתית. 

פרט לכך, הסייג המרכזי שלו הופך את כולו לאידיוטי, ונותן גם לי פטור מוחלט. אם ניאו-נאצים פטורים ממנו, אז לא כל כשכן אנשים שסובלים מאובססיות שואה חמורות, בין אם הם צאצאי ניצולים או סתם נפגעי סרטי יום השואה, ושכל מי שמכיר אותם אפילו קלושות יודע שקשה לנהל איתם שיחה פשוטה בלי שנושא השואה, היטלר או הנאציזם יעלה. (והייתי אומרת שקצת קשה לטעון נגדי שאני מסתירה את העובדה שאני סובלת מהאובססיה הזאת).

למרבה המזל, אף אחד שנתקלתי בו ודיברתי איתו על השואה, על היטלר ועל שאר ירקות – ותאמינו לי, זה קרה הרבה, בעיקר ברשת, לא שמע על האידיוטיזם הזה. זה איפשר לי להשתתף בשיחות שגם תרמו משהו למשתתפים בהן, כאשר ההשוואות ואזכורי השואה היוו בהן נקודת פתיחה, וממש לא נקודת סיום. בסופו של דבר אפילו הקמנו פורום שלם שהוקדש לנושא. רוב האנשים האינטליגנטים והאכפתיים יודעים להבחין בין אזכורי שואה שמטרתם זעזוע וסתימת פיות, כמו למשל אפיזודת הטלאי הכתום, ובין אזכורי שואה שמטרתם דיון, לימוד, הבנה ומניעה.