בתחילת החודש הנוכחי פורסמו ב-ynet תוצאותיו של מחקר, מטעם קרן פרידריך אברט ובביצוע של שני חוקרים מאוניברסיטת לייפציג, על מדגם של 5,000 גרמנים. המחקר מצא כי 15% מהנשאלים חשבו שלגרמנים יש עליונות טבעית בהשוואה לעמים אחרים. 9% מהנשאלים טענו ש"רודן חזק עדיף על דמוקרטיה". 26% ייחלו למערכת שלטונית בה מפלגת עם אחת תייצג את כל העם.
היום אני מגלה בעיתון "מעריב", דחוף אי שם בצד בעמוד 8, מחקר מעניין מאוד. הוא בוצע על ידי מכון מותגים עבור התוכנית "היום שהיה" בערוץ 10, על מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל. המחקר מגלה כי 35% מהיהודים סבורים כי ליהודים יש "עליונות טבעית על פני עמים אחרים". יותר מ-17% סבורים שיש צורך רק במפלגה אחת בישראל, ו-21.3% חושבים שישראל צריכה להשתלט בכוח על השטחים הסובבים אותה, ללא כל התניה.
***
נחשפתי היום לראשונה למשהו שנקרא "חוק גודווין", משהו מגוחך להפליא, שצר לי שנאלצתי, בגלל פגעי הטכנולוגיה, להכניס את הזבל הזה למוחי. לדעתי, צריך לקבוע ענישה בחוק על אנשים שגורמים לאנשים אחרים בהטעיות ומניפולציות לצרוך זבל מנטלי. ומצד שני, אין בכך צורך. הם ממילא מענישים את עצמם.
חוק גודווין הוא זבל סופיסטי. אני כבר זקנה מדי ויותר מדי אכפת לי מדברים מכדי לעסוק בסופיזם, וכבר מזמן אין לי עניין בשטות הזאת של "לנצח" בוויכוח. הוא גם דוגמא מאוד יפה לנטייה השטחית והמגוחכת לטעון שהכל זהה להכל, לעסוק בזוטות במקום בתכנים, בקוסמטיקה במקום בשיחה אמיתית.
פרט לכך, הסייג המרכזי שלו הופך את כולו לאידיוטי, ונותן גם לי פטור מוחלט. אם ניאו-נאצים פטורים ממנו, אז לא כל כשכן אנשים שסובלים מאובססיות שואה חמורות, בין אם הם צאצאי ניצולים או סתם נפגעי סרטי יום השואה, ושכל מי שמכיר אותם אפילו קלושות יודע שקשה לנהל איתם שיחה פשוטה בלי שנושא השואה, היטלר או הנאציזם יעלה. (והייתי אומרת שקצת קשה לטעון נגדי שאני מסתירה את העובדה שאני סובלת מהאובססיה הזאת).
למרבה המזל, אף אחד שנתקלתי בו ודיברתי איתו על השואה, על היטלר ועל שאר ירקות – ותאמינו לי, זה קרה הרבה, בעיקר ברשת, לא שמע על האידיוטיזם הזה. זה איפשר לי להשתתף בשיחות שגם תרמו משהו למשתתפים בהן, כאשר ההשוואות ואזכורי השואה היוו בהן נקודת פתיחה, וממש לא נקודת סיום. בסופו של דבר אפילו הקמנו פורום שלם שהוקדש לנושא. רוב האנשים האינטליגנטים והאכפתיים יודעים להבחין בין אזכורי שואה שמטרתם זעזוע וסתימת פיות, כמו למשל אפיזודת הטלאי הכתום, ובין אזכורי שואה שמטרתם דיון, לימוד, הבנה ומניעה.
תראה, בקטע שתרגמתי מה"ורד הלבן", הפואנטה היתה פורמלית, דוגמא לאנשים שסיכנו את חייהם כדי לצעוק נגד רשע. הם היו סטודנטים, גרמנים, אידיאליסטים ונוצרים, ולכן הטקסט הכיל את הביטויים שהכיל. להתייחס אליו כפשוטו זה לפספס את הפואנטה. הפאגאנים או היהודים לא מעניינים אותי כאן כשלעצמם, והטקסט לא מהווה דוגמא לשום רצון של אף אחד שמישהו יקבל אותו כמו שהוא, אלא לזה שגם בתנאים הקשים ביותר, גם כשהסכנה היא מוות, אנשים יכולים עדיין לנקוט עמדה, לצעוק, ולקרוא לאנשים לקחת אחריות, להעמיד אותם מול המציאות – שהם אלו שיכולים לשנות את המשטר הזה, על ידי זה שלא יסבלו אותו יותר, בכל אמצעי שעומד לרשותם. החבר'ה של הוורד הלבן practised what they preached, ושילמו את המחיר הגבוה ביותר שאפשר לשלם. אנחנו לא נמצאים במקום שזה המחיר שאנחנו צריכים לשלם. אז מה התירוץ שלנו לעזאזל? מה, גנים של כניעה? לא מאמינה בזה.
לא שיש לי מתכון לאיך להיות יהודי ראוי לשמו, אפילו הרמב"ם לא היה מושלם, אבל "אור לגויים" זה תפקיד שבלעדיו אין לנו זכות קיום. ואם אנחנו לא, אז לפחות שנהיה עסוקים אך ורק בלעבוד על זה, גם כאשר השין-גימל הוא נאצי. כל זמן שהיהודים לא שווים כיהודים, אז יהיו גם נאצים. אבל אתם (ובעיקר אתן) רוצים שהפגאנים יקבלו אתכם כמו שאתם – מה שנקרא בלשונכם/ן אהבה… ("פגאנים" זה מה שליבוביץ' אמר על הנוצרים, שהם בסך-הכל המשך. וגם בקטע שתירגמת – " מכונת המלחמה האתאיסטית").
ולא רק זאת אלא שכל זמן שאנחנו כאלה אז נגזר עלינו להתקיים במסגרת מדינית, שזה משהו שהוא מבחינתנו עונש, מוסד סוציאלי, עיר-מקלט, חינוך-מחדש. אחרי-כן נחזור להתפזר בין העמים, כי היעוד שלנו מחייב "גלות", ובכל מקרה את הרעיון של מדינת כהנים הם כבר בזזו (הותיקן).
קצת קשה לי לחשוב איך אפשר לקבוע "חוק" כזה במנותק מהתוכן הספציפי ומהמשתתפים הספציפיים, על כל מטענם, של כל דיון ודיון מאלו שעליהם הוא אמור לחול. מאוד קל לי לחשוב איך "חוק" כזה הופך לכלי דמגוגי לסתימת פיות.
בחוק גודווין, כפי שהוא מופעל בפורומי אינטרנט, דווקא יש הגיון. ההגיון הוא שיותר מדי פעמים אחד המתדיינים צריך לחשוב על אנלוגיה להסביר את העמדה שלו, ואז הוא משתמש בשואה כברירת מחדל. זה גם גורם לזילות (כשכל תופעה של פגיעה בזכויות אדם, למשל, מושווית לנאציזם), וזה גם שימוש קל מדי, כיוון שהשואה היא כביכול "הרע המוחלט" (אני שם מרכאות, כי גם בוויכוחים על ההיסטוריה של מלה"ע ה 2 רואים בעצם שהיו לה עוד קצת גוונים חוץ משחור ולבן).
כמובן שזה טפשי להשתמש בגודווין בשביל לפסול טיעונים, אבל האזכור שלו, כשנעשה כהלכה, בא להגיד שהאנלוגיה לשואה שנעשתה בדיון הייתה לא במקום.
ומה תגיד על אזכור של הגודווין האידיוטי הזה בהקשר של מאמר קצר שכתב פילוסוף איטלקי מכובד ורציני בנוגע לעניין הזיהוי הביומטרי, איש שעוסק באופן נרחב בספריו במחנה הריכוז ובכלל באושוויץ בפרט כפרדיגמה לפוליטיזציה של החיים, ואחד הספרים שלו שבאמת השפיע עלי מאוד נקרא remnants of auschwitz, ונוגע לעניין העדות. גודווין טהור, אין ספק. שמעת אגמבן? נוצחת בוויכוח.
זה מה שקורה כשחסרי בינה מתרגלים לקרוא רק כותרות.
(סליחה, פשוט נפל לי האסימון בנוגע לאגמבן, ואני ממש, אבל ממש, מעוצבנת על זה).
חוק גודווין נראה אדיוטי כי הוא מוצא מהקשרו הנכון: הכוונה שלו היא להציג באור מגוחך משהו שהפך לקלישאה, למהלך רטורי שחורג מכל פרופורציה של מסגרת הדיון. ככל שהדיון שעליו מדובר הוא יותר קטנוני, שולי, מופרך או רדוד, כך הופך חוק גודווין למתאים יותר ומצחיק יותר. כלומר, הוא יותר נכון כשמדברים על משהו כמו רגולציה של האינטרנט מאשר על זכויות האדם בשטחים, והוא ממש מובן מאליו שמדברים בויכוח לוהט סביב סתימת פיות בפורום הארי פוטר, לדוגמה.
איזכור של החוק בהקשר של הפוסט הקודם בעניין "ורד לבן" הוא ביצוע מעשה שלא כדרך הטבע בחוק גודווין האומלל.
קלמן – תודה רבה.
זה לא היה המקרה. פגעי הטכנולוגיה שדיברתי עליהם היה הפניות לבלוג שלי, שמופיעות לי בעמוד של האדמין. למישהו היתה בעיה עם הוורד הלבן (דווקא איתם? מוזר), והוא החליט לבטא את בעייתו באמצעות גודווין.
דווקא יש לי הומור עצמי, אבל יש כאן חוק – כמו במקרה של מילת ה-N ואפריקנים-אמריקנים – על השואה ותפקידה בחיי אני צוחקת רק עם שואיסטים מוכרים.
לר"ש – יכול להיות, אבל כמו שאמרתי, עד אתמול לא היה לי מושג מה זה "חוק גודווין", וכשאמרו לי גודווין בעבר (פעם אחת. נראה לי שאותו אחד אפילו. וואלה, כשאני חושבת על זה, האידיוט האשים אז את גיורגיו אגמבן בגודוויניזם. מצא לו את מי להאשים), חשבתי שמדובר במישהו אחר (משום מה חשבתי שהיה סוציולוג בשם הזה. עכשיו אני כבר לא בטוחה בכלום).
גם לי נראה שהמאמר בויקיפדיה מייחס לחוק הזה רצינות שלא היתה לו במקור. זה נראה לי יותר כמו אמירה צינית כללית על דיונים שהופכים להיות חריפים יותר ויותר עד שמישהו שולף את נשק יום הדין – השוואה לנאציזם. בסך הכל, ה-EFF הוא ארגון רב-זכויות שנלחם על חופש הביטוי ברשת, ופסקי הדין שהוא מצליח להשיג לטובת העניין בארה"ב משפיעים גם עלינו.
תתחדשי על הבלוג.
מבלי להכיר את הנפשות הפועלות, אני משוכנע שמדובר בשפה פנימית בחבורה הנוהגת לערוך דיונים חופשיים עם כללים וחוקים שהמציאו לעצמם, זה טבעי וקורה בכל מקום שמתגבשת קבוצה כזו, הויכוח כספורט עם חוקים ושופטים, מצחיק שלקחת את זה באופן כל כך אישי. לא נראה לי שהוא התכוון למקרה שלך, את לקחת את השואה והפכת אותה לדגל וכל דיבור איתך מתנהל תחת הדגל הזה, בחבורה שאת מגבשת חוק הכוסית – מי שלא מדבר על השואה, לא זכאי להשתתף בויכוח (סתם לדוגמה, אל תקחי את זה ברצינות, קחי בחשבון שאת חסרת חוש הומור עצמי:-)
OK, סבבה 🙂
אני לא אומרת שלאדם אין בסיס ביולוגי, פיזיולוגי, גנטי וכו'. ממש לא. אני רק אומרת שזה לא מה ש"קובע" את האדם, לפחות לא באופן טוטאלי. יש מרחב פעולה מעבר לזה, שבו האדם יכול לקבוע את עצמו. כמובן, תוך כדי הכרת מגבלותיו, אבל לא תוך כדי כניעה להן. מאסלו (וגם מארקס, למעשה, בצורה שונה), משקף את זה בצורה טובה.
לגבי סטאלין, יש על כך הרבה ויכוחים, אבל יש כאלו שטוענים שבזמן סטאילן היה טוב יותר.. ניחא…
לגבי תכונות, הטבועות בטבע האדם…
בקטע ששלחת לי על אינשטיין, אינשטיין טוען שלאדם יש בסיס התנהגות ביולוגי/גנטי. תחומי מחקר שלמים בפסיכולוגיה, מבוססים על הצד הביולוגי של התנהגות האדם. בארה"ב, מתפתחים תחומים חדשים בסוציולוגיה ,שמבססים את עצמם על הבסיס הביולוגי/גנטי של התנהגות האדם.
מדוע את מאמינה בפרמידת הצרכים של מאסלו (שרוב צרכיו נובעים מדחפים אבולוציוני של שרידה), ולמדעים האחרים אינך מאמינה?
נידמה לי שהתשובה לשאלה זאת תסביר חלק גדול מתפיסת העולם שלך.
ואגב, סטאלין, כמו היטלר, ממש לא נתן להם ביטחון. אבל גם הפחד הוא כלי חזק מאוד.
אני לא מאמינה בתכונות שטבועות באדם. אבל אני כן מאמינה בפירמידת הצרכים של מאסלו…
וחוץ מזה, עוד לא ויתרנו באופן מוחלט על הדמוקרטיה. עדיין אפשר לעצור את זה. וכל זמן שאפשר לעצור את זה, אני לא מוכנה להתייאש.
ותחושת ביטחון לפעמים לא קשורה למצב בפועל, ולפעמים, לעיתים קרובות מדי, מתערערת בגלל אינטרסנטים. (ראית את באולינג לקולומביין? טיעון חזק מאוד בעיני)
כדי לבדוק האם יש בעיה אמיתית בחברה הישראלית יש לבדוק עוד מדינות רבות. יתכן שנגלה כי לא כל האנשים מאמינים בדמוקרטיה. יתכן שנגלה, כפי שגילו הגרמנים ב-1932, שבשעת משבר הצורך במנהיג חזק גובר, גובר על כל מה שלמדנו בשיעור אזרחות. (ויתכן שהישראלים היום מרגישים במשבר)
ככלל, הדמוקרטיה, אינה דבר ברור מאליו.
יוצא לי לדבר עם עולים במחבר העמים, ורבים מהם מתגעגעים לסטאלין. אולי גדול הדיקטטורים של המאה ה-20 (אבל בהחלט בתחרות צמודה עם עוד כמה דיקטטורים אחרים). הדיקטטורה, שבה שולט אדם כמו סטאלין מעניקה לאדם הפשוט ביטחון. ואנשים לצערנו מעדיפים ביטחון על פני חופש.
נדמה כי זאת היא תכונה הטבועה באדם, ולכן יש לזכור שאם אנו רוצים דמוקרטיה, אנו גם צריכים שהדמוקרטיה תעניק לאדם ביטחון.
נדמה לי שבציבור היהודי, מוותרים על דמוקרטיה מוחלטת, בעיקר בגלל הפחד הקיומי ( כבר הזכרנו אובססית שואה?)
אם תרצי שתוכניות מרשל למינהן והתנהגות לא ברוטלית למיניה ישררו בארץ, עליך לימצוא דרך להעניק ליהודים תחושת בטחון.
מסתבר שיש אנשים שחושבים שהחוק הזה צריך להיות חלק מהדין הפלילי… פתאום נראה שעניין הבדיחה הלא מזיקה הוא כבר קצת פחות בדיחה וקצת פחות בלתי מזיק.
דווקא שמעתי על ה"חוק" הזה, ובאמת כחוק הוא די טיפשי. כלומר, אם אחד הצדדים קופץ וצועק "הא! הזכרת נאצים! ניצחתי!" אז זה באמת די דבילי. אבל אני באופן אישי דווקא אוהב לראות אנשים מתאמצים למצוא השוואות אחרות, במקום לקפוץ ישר לאסוציאציות שואה/נאצים. סתם בשביל הגיוון. מה גם שיש בעיני טעם ברעיון שטיעוני שואה/נאצים מעלים מיד קונוטציות רגשיות שליליות שמעקרות את הדיון. אבל שוב, כחוק שקובע מי מנצח זה די דבילי.
כל זה כמובן לא רלוונטי לבלוג הזה, מהסיבות שציינת.
תמיד ראיתי את הקטע של חוק גודווין כבדיחה נחמדה ולא מזיקה. כמעט בכל דיון פוליטי, לא רק באינטרנט, אכן הולכת וגוברת הסבירות להזכרת נאצים ככל שהוא מתארך. הנאצים הם פשוט דוגמת קיצון נוחה ומוכרת.
טענות בסגנון "הפסד מיידי בויכוח" אינן ראויות להתייחסות לדעתי.