לצעוק. אולי מישהו ישמע

איזה כיף שאפשר למצוא מילה להיתפס בה כדי לברוח מהדיון האמיתי, לברוח מהכרה במציאות, לברוח מההכרה בטעות. והכי כיף זה שהמילה הזאת היא "נאצים". הרי יש כל כך הרבה שבלונות מוכנות מראש של ביטויים צדקניים שאפשר לומר בתגובה, אפילו לא צריך להקדיש לזה רגע של מחשבה. תענוג ממש. 

אם אי אפשר להשוות, אי אפשר ללמוד. אם אי אפשר ללמוד, אי אפשר למנוע. ויש הרבה מה להשוות. המלחמה בנאציזם טרם הסתיימה, כפי שאמר אותו כותב גרפיטי בברלין, והיא אינה מלחמה בקבוצות ניאו-נאציות, במכחישי שואה או בתופעות אזוטריות אחרות, אלא באותם דברים שעדיין נמצאים בלב הקונצנזוס, שעשו את הנאצים למה שהם. גזענות. בורות. אדישות תהומית לחיי אדם. יחס לאינדיבידואל כאל "נציג" של הקבוצה שלו, חסר כל חשיבות כשלעצמו, בר השמדה. וגם פוליטיקה קטנה ואינטרסנטית, נכונות לוותר על הדמוקרטיה תמורת "ביטחון" ו"יציבות", תעמולה של שנאה והפחדה, ועוד הרבה דברים שאנחנו מכירים. מכאן. 

ולגבי הצעקות, אני מעדיפה את הוורד הלבן על הגדה השמאלית. למעשה, אני שוקלת להקים סניף מקומי. להלן קטעים מהכרוז הראשון שלהם. התרגום לא משהו. אני עדיין לא מסוגלת לתרגם מגרמנית.

***

"אין דבר ראוי פחות לאומה תרבותית מאשר לאפשר לעצמה להישלט ללא אופוזיציה על ידי קליקה לא-אחראית, שנכנעת לאינסטינקטים בסיסיים…

אם העם הגרמני הוא כבר כל כך מושחת ומחוץ רוחנית, עד כדי כך שאינו נוקף אצבע, ובוטח בקלות דעת בסדר החוקי של ההיסטוריה; אם הם מוותרים על העיקרון הגבוה ביותר של האדם, העיקרון שמציב אותו מעל כל שאר יצירותיו של אלוהים, הרצון החופשי שלו; אם הם זונחים את הרצון לנקוט בפעולה החלטית ולהסיט את גלגלי ההיסטוריה, ובכך להכניע את ההיסטוריה להחלטתם הרציונלית; אם הם כל כך ריקים מכל אינדיבידואליות, הלכו כבר רחוק מאוד בדרכם להפוך להמון חסר נשמה ופחדני – אז, כן, הם ראויים לנפילתם… 

גתה מדבר על הגרמנים כעל עם טראגי, כמו היהודים והיוונים, אבל היום נראה שהם בסך הכל עדר חסר חוט שדרה וחסר רצון של טפילים, שכעת, לאחר שנשאב כל המח מעצמותיהם, לאחר שנשדד מהם מרכז היציבות שלהם, מחכים להירתם להרס עצמם. כך זה נראה, אבל זה לא כך. באמצעות התעללות הדרגתית, בוגדנית ושיטתית, המערכת כלאה כל אדם בכלא רוחני. רק כעת, כשהוא מוצא את עצמו כבול בשרשראות, הוא הופך למודע לגורלו. רק מעטים הכירו באיום החורבן, והפרס על האזהרות ההרואיות שהזהירו היה מוות… 

אם כולם יחכו עד שאדם אחר יעשה את הצעד הראשון, שליחיה של נמסיס [אלת הנקמה] ימשיכו להתקרב עוד ועוד… לכן, כל אדם, שמודע לאחריותו כחבר בציביליזציה הנוצרית והמערבית, חייב להגן על עצמו ככל יכולתו בשעה מאוחרת זו, הוא חייב לפעול כנגד פגעי האנושות, נגד הפאשיזם וכל מערכת דומה של טוטאליטריזם. להציע התנגדות פסיבית – התנגדות – בכל מקום שבו אתה נמצא, לעכב את התפשטותה של מכונת המלחמה האתאיסטית הזאת לפני שיהיה מאוחר מדי…

אל תשכחו, שכל עם ראוי למשטר שאותו הוא מוכן לסבול!"

***

הם כתבו שישה כאלו. היה עוד אחד בהכנה. והם גם עשו קצת גרפיטי. הם נתפסו. כולם הוצאו להורג. 

***

העולם היום שונה. הפרס על אזהרות כאלו היום הוא טריוויאליזציה. בלה בלה אינסופי על למה מותר או אסור להשוות מה, ובאיזה מילה מותר או אסור להשתמש. סירוס, מוות רוחני. ובינתיים, היום בחדשות – בבית שמש מתחיל הטאליבן להשתלט, ובשטחים מחריפה ההפרדה הגזעית (חוק חדש אוסר על ישראלים להסיע פלסטינים). ליברמן בממשלה, ובמעמדו כשר מציע לעשות כמעשי טורקיה בקפריסין, ובג"ץ אומר רק "צריך חקיקה". 

אל תשכחו. כל עם ראוי למשטר שאותו הוא מוכן לסבול.

***

מוגש כחומר למחשבה למשתתפי הדיון כאן, ולכל מי שמעוניין.

ועוד קצת חומר למחשבה מתוצרתי כאן וכאן.

0 תגובות בנושא “לצעוק. אולי מישהו ישמע

  1. אגב, סתם תהיה, קראת בכלל את הפוסט שהגבת אליו? או שאולי אתה סובר שגם את החיוב לזרוק סיסמאות אוטומטיות בלי להתייחס לתכנים בכל פעם שרואים את המילה "נאצי" צריך להכניס לחוק הישראלי? ואחר כך אפשר להוסיף לזה גם דרגת התלהבות בעת זריקת הסיסמאות.

  2. פוסט אחד למעלה כתבתי בדיוק מה דעתי על הזבל הסופיסטי שמכונה "חוק גודווין". להכניס דבר כזה לחוק הפלילי זה לירות לעצמך ברגל, ולמעשה, זו הצעה מזעזעת, שמתאימה יותר לישראל חסון מאשר לאנשים שפויים שטוענים לפחות שאין להם נטייה לפאשיזם. ולא למדת מההיסטוריה שמשהו שמוצא מחוץ לחוק נוטה להרחיב את תחולתו, ולאו דווקא להגביל את עצמו בזמן? אני צריכה להזכיר כאן שוב את הנאציזם? או שאולי תציע למנטור הרוחני שלך ישראל חסון לחוקק חוק שיאפשר לאסור אותי על זה?

    להוציא מחוץ לחוק משהו כי עושים בו כל כך הרבה שימוש? אני יכולה לחשוב על די הרבה דברים שעונים על הקריטריון הזה. ולדעתי, האנלוגיות וההשוואות האלו הן רחוקות מאוד מלהיות ריקות מתוכן כאשר עושים אותן בצורה מלאה בתוכן, ורוב האנשים האינטליגנטים מסוגלים לעשות את ההבחנות האלו. ולא זה מה שקשור לסיכוי שיש או אין לנו כאן. מהשואה חייבים ללמוד, כי אם לא נלמד ממנה, אז אין לנו סיכוי. ואנחנו לא לומדים. וכל זמן שאנחנו לא לומדים, יש להמשיך ולטחון את הנושא.

    בכל מקרה, את עמדתי בנושא פירטתי כבר כמה פעמים כאן ביותר מפוסט אחד. לנוכח עמדתי הזו, אני חייבת שוב להביע את חרדתי העמוקה מהרעיונות שאתה מעלה כאן. מבן אדם שעוסק כל כך הרבה בפרלמנט, הייתי מצפה לקצת פחות תמיכה בתשתית הפאשיזם. או שאולי זה הולך היום יד ביד, ובעיקר rests all my cases here.

  3. סליחה. משום מה חשבתי שהכנסתי פנימה את הקישור הישיר.

    אני חושב שדבר ראשון שצריך לעשות בשיח הישראלי הוא להפוך את הגודווין לעבירה פלילית. כל עוד ניתן ל"נאצים" להיות מילה לגיטימית באיזשהו הקשר פרט לדיון במשטר הנאצי עצמו, לא נצליח לנהל כאן דיון אחד ויחיד ומסכן.
    וזה לא כי אף פעם ההשוואה הזאת לא נכונה, אלא בגלל שעושים בה כל כך הרבה שימוש, ולכל אחד, משום מה, נאצים אומר משהו אחר, עד שהיא הפכה לריקה מתוכן כאשר נעשה בה שימוש במסגרת דיונים פוליטיים. צריך להוציא את האנלוגיה הזאת מחוץ לחוק, לפחות לפרק זמן מסויים, עד שנרגע קצת, ונלמד לחשוב במושגים קצת יותר מגוונים, ואז יהיה מותר להחזיר אותו, במשורה, תוך ביקורת קפדנית ומניעת שימוש יתר.

    מה שחיילי צה"ל עושים בשטחים אינו נאציזם. חיילי צה"ל אינם נאצים, בדיוק כשם שחאלד משעל, או מחמוד אחמדינג'אד, או נאסראללה, אינם היטלר. השואה-איזציה של השיח הישראלי, שהונחלה לנו, יותר מכל, על ידי בגין, חייבת להפסק. כי אם לא, אין לנו סיכוי.

  4. קודם כל, עדיף להביא קישור ישיר לקטע, כי הם כותבים המון.
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=244696&blogcode=5355456

    יש בטקסט של גורביץ הרבה מן האמת, אם כי הפתרונות שלו קלים מדי. וחוץ מזה, כשמסתכלים בתגובות ורואים למה הוא חושב שכן לגיטימי להשוות, זה הופך לקצת יותר מדי מטריד מבחינתי. אני גם חולקת על הטענה שנראה שהוא משמיע, שלהשוות בין אידיאולוגיות זה "טוב" ולהשוות בין מעשים זה "רע". השאלה היא כמובן באיזה סוג של השוואה מדובר, ומה כוונתה. אני עוד יותר מרחיקה לכת ממנו בהתנגדות שלי להכללות (או שאולי טוב יותר לומר את זה – בזהירות הרבה שאני חושבת שיש לנקוט בהכללות והסייגים שאני חושבת שצריך לשים עליהן, כי להימנע מהכללות לגמרי זה משהו שסותר את השפה והחשיבה האנושית).

  5. סוג של "מייספייס" בעברית. יצא לי להיתקל בעמוד של בחורה שקצת הזכירה לי אותך משום מה, אבל כנראה שלא.
    תודה ויום טוב.

  6. ובכן,
    אין צורך לציין,
    שהצדק כמושג רחב
    נמצא בפוסט, כרגיל, כמעט בכל קו
    אולם רציתי לשאול משהו לא קשור כלל
    [בחיי, אני חורזת ללא שום משקל]
    והוא, כדלהלן, האם היית פעם רשומה
    באתר בשם "שוקס", בעל חזות לא מאוד מרשימה.
    אשמח אם תעני בחסדך כי רב,
    היות והשאלה מאוד מסקרנת אותי עכשיו.

  7. ד.ט שאל את השאלה הבאה בהמשך הדיון ההוא שם (שהתחיל להיראות לי קצת יותר מדי כמו פורום אקטואליה, בזכות הנודניק העקשן שמתעקש בכל מאודו לנסות ולהעליב אותי. למרבה מזלו, רוח הפליימינג כבר הפסיקה לפעם בי), ואני רוצה לענות עליה כאן.

    "השאלה היא למה את בוחרת להשוות אותם למעשי הנאצים, ולא, למשל, לאלו של ארה"ב בעיראק ובאפגינסטאן, אם כל אלו בעיניך "תופעות דומות". האם ההשוואה לנאצים, לדעתך, מדוייקת יותר עובדתית, (כלומר: מעשי הנאצים דומים יותר), או אפקטיבית יותר כדי לשכנע אנשים שמעשה מסוים פסול, או סתם הדבר הראשון שצץ לראש?"

    ותשובתי היא:

    אני בוחרת להתייחס לנאצים מכמה סיבות. ראשית, הסיבה האישית – אני דור שלישי לשואה, ואני לא צוחקת כשאני אומרת שדרכי בחיים, תפיסותי השונות ואמונותי השונות נקבעו במידה רבה בהשפעת האירוע ההוא.

    שנית – הסיבה ה"לאומית" – מדינת ישראל הוקמה אחרי השואה, השואה מוזכרת שלוש פעמים במגילת העצמאות שלה, קיים בה "יום שואה", והשואה נוכחת בה בצורה דרמטית עד לעצם היום הזה. אני מדברת כאן עם ישראלים, על מדינת ישראל. אני מאמינה שזיכרון השואה ונוכחותה היומיומית כמעט בחיינו נעשית מהצד הלא נכון. אני מנסה לקדם את ה"אג'נדה" שלי בעניין, שהיא לא רק לטעון שהשימוש במשת"פים בעזה הוא "כמעשי הנאצים". הטענה הזאת אמנם נובעת באופן ישיר מה"אג'נדה" הזאת שלי, אבל היא לא עומדת כשלעצמה, אלא מהווה חלק מתפיסה רחבה יותר.

    שלישית – הסיבה הפילוסופית, שהיא כמובן לא מנותקת משתי הסיבות הראשונות. דיברנו על זה גם בדיון ההוא – זוהי נקודת הקצה שלי. גם את האמריקנים בעיראק ואפגניסטן אני אשווה לנקודת הקצה הזאת. זו באמת הנקודה שבעיני מהווה את ההקצנה הבוטה ביותר של הרבה מאוד תהליכים ואירועים שגרתיים יותר, ושהפוטנציאל להגיע אליה קיים במציאות עד היום.

    ורביעית – הסיבה המוסרית. הציווי הקטגורי שעומד לנגד עיני, כל הזמן, הוא הציווי הקטגורי שניסח המנטור הרוחני שלי, תיאודור אדורנו, בספרו "דיאלקטיקה נגטיבית" (שבעיני היא ביקורות התבונה של המאה העשרים) – "היטלר כפה על בני האדם, במעמד אי החירות שלהם, ציווי קטגורי חדש: לסדר את מחשבותיהם ואת פעולותיהם כך שאושוויץ לא תחזור על עצמה, כך ששום דבר דומה לא יתרחש". זה ה-beacon של חיי.

  8. אומני דיר – בשביל ההתעלקות שלך שווה לפתוח בלוג (סוג של תחליף סם).
    לכוון את הפוקוס – ביחד – אפשר רק באמצעות שיחה.

    לאור – לא הבנתי מה ניסית לומר.

    ולתם – אתה מדבר על פייגליניזם. אני לא מאמינה בזה. אני מדברת על פעילות של civil society, ז"א, חוץ פרלמנטרית (NGO וכאלה). אני לא בענייני עולם ישן עד היסוד נחריבה, אבל אני בהחלט חושבת ששינוי "מבפנים" מהסוג שאתה ואיתי מדברים עליו הוא רעיון רע, מאחר והשיטה הפוליטית בישראל היא רקובה מכדי שאפשר יהיה לעשות איתה משהו. הפתרון היותר מתאים בעיני הוא ברמה של שינוי נורמות ציבוריות, שינוי השיח (איך אני שונאת את המילה הזאת, ג'יזוס) הציבורי, הצמדת תווית מחיר לפעולה נגד האינטרסים של הציבור. זו הדרך היחידה שאני מאמינה שיכולה לשנות משהו בשיטה היום.

    ואגב, אני גם לא מאמינה שצריך לרדת אל העם. אני מאמינה שצריך להעלות את העם מעבר לרמת הטוקבק. ומאחר ואני, כמו קירקגור אהובי, מאמינה במחשבה העשירה ששוכנת בראשי כולם, אני ממש לא חושבת שזו משימה בלתי אפשרית.

  9. אני מוכרח לציין שזהו אחד הדיונים היותר-מעודדים אותי ברמה האישית.
    יש פה שורה של אנשים (מעט מגיבים והרבה יותר – אני מקווה ומניח – קוראים "פסיבים")שכולם מסכימים ביניהם אידיאולוגית, אבל חלוקים על הדרך להשפיע.
    כמה הערות משלי:
    לגבי הדיון בין שמאל "אחראי" לשמאל "צודק", לדעתי הטעות הגדולה של השמאל מאז רצח רבין היה אימוץ הטרמינולוגיה של הימין, במטרה להרחיב את התמיכה בשמאל במעוזי התמיכה של הימין. הטעות הזאת הגיעה לשיאה כשעמיר פרץ חשב שהוא יוכל לכבוש את ראשות הממשלה אם רק ייכנס לנעליים של מופז, כי השמאל כבר בכיס שלו, ועל הימין הוא יצליח להתחבב. על התוצאות האלקטורליות (שלא לדבר על המעשיות) של אסטרטגיה זו אין צורך להרחיב את הדיבור. צריך להבין שכל עוד תשלוט טרמינולוגיה של הימין, השמאל לא יחזור לשלטון. ההצלחה הכי-גדולה של הימין מאז ימי ברק לא היתה בעיבוי התנחלויות או מניעה של נסיגות, אלא בקיבוע התפישה ש:א. הסכם אוסלו הוא האשם הבלעדי, וב. אין פרטנר. כל עוד הרוח המנשבת תהיה "עדיף הרוגים פלסטינים על הרוגים ישראלים" (כלומר, משחק סכום אפס במקום לחפש דרכים מועילות לשני הצדדים), אין לשמאל מה לחפש.
    שנית, צריך להתפכח מהאשליה שצריך לרדת אל העם וגו'. הפוליטיקה בכלל, ובמיוחד בארץ, היא פוליטיקה של זהויות. אנשים מצביעים לא לפי אידיאולוגיה, אלא לפי מי שמעורר בהם הזדהות. (אפילו אנחנו כאלה, תסלחו לי) וחלק ממה שמעורר הזדהות תלוי גם בכיוון שבו נושבת הרוח, כי מרבית האנשים הם עלים נידפים שמגדירים את עצמם "מרכז" ומצביעים לפי דימויים שמתקבעים בתקשורת – מה שמחזיר אותי לנקודה הראשונה שדרוש שינוי בשיח התקשורתי (ושינוי כזה, כמובן, צריך גם להימנע מפרובוקציות מיותרות שמשחקות לידי השובניסטים).
    שלישית ואחרון, והכי חשוב: אני מסכים עם יונית שהשינוי צריך להיות במישור האזרחי, בדמוי קבוצת לובי. לדעתי יהיה קל יותר להתחיל כקבוצת לובי בתוך מפלגה (וסליחה שבזה הרגע סתרתי את כוונתך בביטוי "מישור אזרחי"). כצעד ראשון, אני ממליץ לכולם להתפקד למפלגת העבודה כבר מחר (יש עוד שבוע להתפקד בשביל זכאות להצביע בפריימריס – כך נאמר לי היום בטלפון). כדאי להתפקד גם אם נשבעתם בחיי אחותכם הצולעת לא להצביע למפלגת העבודה יותר בחייכם (ומי יוכל להאשים אתכם בזה?), כי הצבעה בפריימריס לעיתים (אולי נדירות) עשויה להשפיע יותר מהצבעה בבחירות.

  10. ברור שאין סתירה – לא השתמשתי במושגים תוך קבלתם, אלא תוך התייחסות לחלוקה שנעשתה אצל מקס הזועם ושאיתי ציטט בתגובתו.

    פשוט קשה לי לקבל את הביקורת על הראדיקליים שראדיקליות הפכה לממסד בפני עצמו. ממה שיצא לי לראות (לא הרבה) מרבית האנשים אינם רדיקאליים לצורך הרדיקאליות בלבד.

  11. ועוד מסר קצר…

    אני תמיד אהבתי להיות "שמאל" בגלל האופי האופוזיציוני שלו.

    זה כיף…

    כמו להתעלק על בלוגים בטוקבים במקום אשכרה לכתוב אותם.

  12. אה, כן – לאיתי, אפשר אולי לפקוח לאנשים את העיניים, אבל בטח לא לכוון להם את שדה הראיה או הפוקוס.
    אחרים לא יבינו את מה שאתה רוצה שיבינו, אלא את מה שהם רוצים להבין.

  13. אני מאמין שאג'נדות של בוחרים בפרקסיס רחוקות מהולכות ה"שמאל-ימין" הדמגוגיות המקובלות.

    למשל…

    אם גאידמק אומר שיש לו תמיכה בציבור הערבי (כפי ששמעתי היום ברדיו) בגלל התנגדותו לממשלה (שליברמן חבר בה בלה-בלה-בלה) ותושב פריפריה מצביע בעבורו, מה זה אומר על השתייכותו האגפית?

    פ*&קינג כלום.

    אז עם כל הכבוד לאידיאות הטיעון המקובלות – הרי שההגדרות האלה משמשות בעיקר לניגוח תעמולתי ותו לו. לדעתי כל מי שמדבר במושגים המופשטים האלה הוא קורבן תעמולה.

  14. לאור – אין שום סתירה עקרונית בין "רדיקלי" ל"אחראי". לפעמים האחריות הגדולה ביותר היא לומר – השורשים רקובים, יש לבחון אותם מחדש, ואם צריך לבצע בהם שינויים. (אלא אם אתה מתכוון לשימוש הפופולרי והשגוי במילה "רדיקלי" כדי לציין קיצוניות של אנרכיסטים עם שער ורוד, או את התפיסה הדמגוגית שמנסה להציג כל שמאל שעדיין מחזיק בערכים המסורתיים של השמאל, כלומר – שמאל אורתודוקסי או שמרן – כקיצוני, ובכל מקרה לא כרדיקלי).

  15. נדב – you nailed it, או לפחות חלק מזה. אבל לדעתי עניין ה"דיבור" וה"הבנה", בעיקר בחברה שהכרת המציאות שלה מבוססת על בלה בלה תקשורתי זה חלק גדול מהעשייה, והאופן שבו "תתחבר להמוני העם" בצורה שאינה מתנשאת היא שתעבוד ככל יכולתך להכניס כמה שיותר ממנו לתוך הוויכוח הזה, ולא תעשה לו exclusion בגלל שהוא "המוני העם", מה הוא כבר מבין וכמה הוא כבר יכול להשתתף בדיון "אינטלקטואלי".

    הדיונים האלו רחוקים מאוד מלהיות אינטלקטואלים במובן ה"מגדל שן" של המילה. הם נוגעים לאיך אנחנו רוצים שהמדינה שלנו תראה, לאיפה לדעתנו נמצאות הבעיות העיקריות ולאיך אנחנו חושבים שצריך לפתור אותן, והכי חשוב – לאיך אנחנו הופכים לחלק אינטגרלי מקבלת ההחלטות המשמעותית כאן, ולא למה שאנחנו היום – חברה אזרחית אימפוטנטית שרק מתה, סובלת ומשלמת, ובשביל כלום – בשביל קליקה אינטרסנטית ודלוחה.

    לדעתי, המטרה העיקרית של אנשים כמונו, וגם הדבר המרכזי שאנחנו מסוגלים לו, זה לנסות לעורר את הדיון הציבורי הרציני, הכן, האמיץ, זה שלא מפחד לשאול וגם לענות, זה שלא מפחד לבקר ולדרוש. דברים כאלו יכולים להוביל, אם אתה רוצה מעשים, לקמפיינים של לוביזם לסוגיה כזו או אחרת, לקמפיינים של לחץ ציבורי בסוגיות כאלו או אחרות, אולי – מי יודע, אפשר לקוות – להפגנות המוניות, אולי לחרמות צרכנים רציניים ואמיתיים, אולי סתם לעיסוק רב יותר של התקשורת הפופולרית שיעורר את השיח ליותר מרמת הטוקבק, ושיוביל כל מיני אינטרסנטים לגלות אינטרסים במקומות שמתאימים לנו. הם עובדים על סקרי דעת קהל. אנחנו יכולים לתת להם כאלו.

    מה לעשות שמבנה ואופי החברה היום הופך את המעשים לפחות הירואים ומרשימים משהיו בזמן שהמאבקים היו מאבקים נגד משטר טוטליטרי רצחני, או בעלי מטרות מוגדרות כמו ביטול העבדות או שחרור מעולה של בריטניה. הדבר הראשון שצריך לעשות כאן זה לזנוח את התפיסות הרומנטיות שלנו לגבי פרקסיס (אם כבר התחלת לרדת על מרקסיסטים דוגמטים, אני אשמח להמשיך), ולהתחיל לחיות בעולם האמיתי. שהרשת היא חלק הולך וגדל ממנו.

  16. נדב
    אני מסכים פעמיים.
    פקיחת עיניים ניסוח מתנשא. אבל איך לא מתנשא לקרוא לתהליך שבו תשכנע את עובד הקבלן להצביע ס"ד ולא ליברמן/שס/רע"מ?

    שאלה מעניינת במיוחד היא האם ניתן לעשות את החיבור הזה שאתה מכוון אליו דרך הרשת.

    הנה המכתב קורע הלב של עובדי הקבלן ברשות הדואר (נושא שלא נחשף בשום מקום בעיתונות ממוסדת) לא קיבל אצלנו כמעט כל התייחסות בטוקבקים, לעומת הדיון האינטלקטואלי שהחלה יונית. נראה לי שגם בעולם הוירטואלי החמים, עוד לא יצאנו מהסלון.

  17. מה שאף פעם לא הבנתי, גם כשקראתי אצל מקס הזועם – זה איך להימנע מלהיות שמאל רדיקאלי אם אינך שמאל "אחראי" (או איך שתגדיר את זה)?

  18. ימי הויכוח הזה ארוכים כימי הסוציאליזם. פעם לא היו בלוגים, אז השאלה הייתה האם אנחנו צריכים להישאר בסלונים האינטלקטואלים או לצאת להתערבב עם הפועלים, ותנועות סוציאליסטיות הגיעו לאנשהו (צרפת 68, ספרד 36) כשנוצר חיבור בין הסטודנטים לפועלים.

    וזו בדיוק התשובה, והיא באה בדיוק מהמקום ההפוך לנקודת ההתנשאות של איתי: השמאל הישראלי צריך להתחבר להמוני העם, אבל לא בפוזה של המנטור, זה שבא להסביר להם למה זה שהם הולכים עם ש"ס זה תודעה כוזבת. מבחינתי, 'להתחבר להמוני העם' זה להבין מאיפה באים הצרכים של אותם המוני העם, איפה התיאוריות היפות שלנו לא מתאימות למציאות כפי שהם רואים אותה, והתאמה של התיאוריה למציאות (אני יודע שלכל סוציאליסט טוב עוברת עכשיו צמרמורת בגו. תחיו עם זה) – בהנחה שאנחנו יכולים לחיות עם התיאוריה שנוצרת מההתאמה הזו.

    גראמשי קרא לזה 'בלוק היסטורי' – כוחות שונים מתאחדים ויוצרים בלוק, ובדרך כל אחד מהם מתאים את עצמו לשני ויוצרים, למעשה, בלוק חדש עם מטרות חדשות.

    תשאלו למה אני לא עושה את זה? כי אני עצלן. לשבת לכתוב פוסטים זה כיף; להסתובב בין הפועלים ברמת חובב ובין הפחונים בביר הדאג' זה קר, ומעייף, ולא רואים את הילדים.

  19. לעולם לא תצליח אם תנסה "לפקוח את עיניהם של רוב האנשים". זו לא צריכה להיות המטרה, מאחר ודבר כזה הוא תמיד תוצר, ולא בסיס לפעולה. ויש בזה גם סוג של התנשאות.

    אתה חייב ללכת על משהו שעובד? כדאי להתחיל בלהפסיק ללכת על דברים שלא עבדו, לא עובדים ולא יעבדו. וגם ה"חייב" הזה הוא לא כל כך במקום, מאחר ושינויים אמיתיים לטובה לעולם לא נוצרים מתוך דחף.

    מה שקרה בחודשים האחרונים הביא אותי למסקנה שאין טעם לדפוק את הראש בקיר של מפלגת העבודה. למעשה, הקש היה כמות הידיים שהתרוממו בהצבעה במרכז בעד כניסתו של ליברמן לממשלה. וכל עניין הויכוח האידיוטי והמעוות על הצבעה החשאית או לא חשאית.

    ולפעמים, בן אדם חייב לעשות מעשה – כשבחברה שאנו חיים בה, לדבר, לכתוב ולפרסם זה לעשות מעשה יותר מרוב המעשים (אני לא אוסיף על זה כאן – זה דיון הרבה יותר מדי גדול מכדי להכניס לתגובה) – ללא קשר לשאלה האם הוא יצליח או לא יצליח לעשות משהו בפועל, פשוט כי זה הדבר הנכון לעשות. לפעמים זה משפיע. לפעמים לא. לפעמים זה משפיע בכיוון ההפוך ממה שחשבנו. את התוצאות של מעשינו, באופן כללי, לעולם לא נוכל לדעת בוודאות. יותר מדי גורמים פועלים כאן מכדי שאפשר יהיה לדעת את זה בוודאות. נוכל רק לנסות לעשות את מה שאנחנו מאמינים בו, את מה שאנחנו חושבים שיעבוד, את מה שאנחנו מקווים שיעבוד.

    ובכל מקרה צריך תמיד לקבוע את הקווים האדומים, מתי יש התנגשות גדולה מדי בין מה שאנחנו רוצים ומאמינים בו לבין הדרך שאנחנו הולכים בה בניסיון להשיג את זה. כשהאמצעי בא על חשבון המטרה, חייבים למצוא אמצעי אחר.

  20. מצד אחד אני קורא את מה שיש לך לומר ומסכים כמעט תמיד.

    מצד שני אני חושב כל הזמן על השאלה אם זו הדרך היעילה לפקוח את עיני רוב האנשים,
    אם יש סיכוי בכלל לפקוח את עיני רוב האנשים, ואם יכול להתחולל שינוי משמעותי מבל שהעיניים נפקחו.

    הדיון שחשוב לי הוא בכלל לא "השוואות לשואה בעד ונגד", אלא בהקשר היותר כללי.
    משהו בסגנון הפוסטים של מקס הזועם על

    (א) חוסר הרצון/יכולת של בלוגים להשפיע באמת
    (ב) חוסר היכולת/רצון של השמאל להשפיע באמת.

    'מקס הזועם' כותב בחוכמה לדעתי על שתי קטגוריות של אימפוטנציה בשמאל – "האחראים" שמכשירים את מעשי הימין ומנהיגיו, ובעצם משתמשים בטרמינולוגיה של הימין, וה"צודקים" שאפילו הרדיקליות שלהם היא כבר ממסד בפני עצמו, והם פוגשים זה את זה באותה ביצה קטנה שבה זועקים על העוולות של הכיבוש ו/או של הקפיטליזם. כפי שהעיר אלעד, הביצה הזו מאוד מפותחת ברשת, הרבה מעבר לגודלה באוכלוסיה. בכדי שנרפא את חוליי הכיבוש והקפיטליזם צריך שמאל מסוג שלישי: אפקטיבי, אגרסיבי, אבל גם רגיש לתרבות ולקונטקסט. שמאל שמשדר בשפה שמבינים גם בשדרות המופגזת וגם בקיבוצים.

    אני חושש מאוד שההדרדרות של החודשים האחרונים דוחפת אותך לאימפוטנציה מהסוג השני. לאלה שצועקים ומתנצחים אבל משכנעים בעיקר את המשוכנעים.

    אני רוצה להשפיע באמת.

    אין לי זמן.

    אני חייב ללכת על משהו שעובד.

    הדרך של גדעון לוי ואורי אבנרי לא עובדת.

השאר תגובה