אנשים אומרים כמה שנמאס להם מדיבורים ושהם רוצים לעשות משהו. ובינתיים, כל מה שעושים זה לדבר. לדבר, אמרתי? סליחה. לברבר. לאונן במילים. כל מיני דברים "מסעירים" את ביצת הבלוגוספירה העלובה הזאת מדי פעם, עולים למעלה כמו קיא ושוקעים בחזרה לקרקעית. דומה באופן מדהים לתקשורת הישראלית הממוסדת. דומה באופן מדהים לחברה הישראלית המנוונת. דומה באופן מדהים לפוליטיקה הישראלית המעוותת.
יש בידיים שלנו כאן כוח לא מבוטל – כאילו, האינטרנטס הזאתי – שמקל מאוד על ההתארגנות, על הפעולה המשותפת, שמאפשר שחרור מסויים מהמגבלות של התקשורת הממוסדת והפוליטיקה המעוותת. וכמו בשאר החברה המנוונת, אנחנו מפזרים אותו, מבזרים אותו, הופכים אותו לסקטוריאלי מדי, ג'נדריאלי מדי, מפלגתי מדי, מדברים על למה אי אפשר, על איך לא כדאי, על מי לא יעשה ואיך לא יעשה, עוסקים במי פחות מנומס ומי פחות יהיר ממי, מתחסדים, מצטדקים, טובלים את עצמנו במידה הגונה של מוסרנות ואינטלקטואליזם.
ולמה, בעצם? בגלל אגו? את מי מעניין עכשיו האגו? תסלחו לי שאני אומרת את זה, כל הנתונים מצביעים על זה שהמדינה הזאת בורחת לאזרחיה מהידיים. החור של התחת של הבלוגוספירה, איפה שהראש שלנו תקוע עכשיו, בהחלט מייצג את הניוון הכללי של החברה האזרחית בישראל, אבל זה לא סיבה, ואפילו לא תירוץ. לא הגיע הזמן להוציא ממנו את הראש ולהתחיל להזיז דברים קדימה, איך אומרים – וסליחה על הצרפתית – בשביל כולם, כולנו?
***
אני רק רוצה להדגיש – אני לא באה להטיף. אם אתם מעדיפים את חמימות החור של התחת של הבלוגוספירה, את האסקפיזם והאוננות, זה כמובן עניינכם הפרטי. וזכותכם המלאה. אני גם לא מעוניינת לעמוד בראש, לצעוק "אחרי", או לשים את עצמי באיזשהו מרכז. אין לי לא את היכולת ולא את הכישורים והקשרים הדרושים לכך. אבל באמת נמאס לי. יש לנו אופציה לשנות, אבל היא יכולה להתקיים רק במסגרת עבודה משותפת של אנשים שווים, לא מונאדות סגורות של אגואים שנלחמים זה בזה.
ואני לא רואה שום דבר חתרני ברצון לשקם, לבנות מחדש, לרפא אם תרצו את החברה החולה שלנו, את המדינה החולה שלנו – שתחילתו חייבת להיות בביקורת. אני קוראת את מה שהולך כאן מסביב, ולא מאמינה. במה אנחנו מתעסקים? בשאלות שנטחנו ומוצו כבר אלף אלפי פעמים? כמה פעמים ננסה להמציא את הגלגל מחדש לפני שננסה לחבר לו מנוע?
***
ועכשיו לתכל'ס – מה אני חושבת שאפשר לעשות? ובכן, יש כמה אפשרויות מרכזיות, ולא חסרים בינינו בעלי יכולת שמסוגלים להרים, להזיז ולהניע אותן.
באופן כללי, הייתי הולכת על ה-code words שמאוד חמות בעולם היום, ושיש להם סוג של ביטוי בארץ שאפשר למנף. "חברה אזרחית". Civil society. ארגונים לא ממשלתיים (NGO). ה"מגזר השלישי". בכל רחבי העולם יש תכונה רבה בתחום הזה.
יש כמה בולטים שפועלים בתחומים מסויימים, ומעוררים הדים בתקשורת הבינלאומית, כמו TI (שחיתות), Global Witness (נושא יהלומי הדמים ו"תהליך קימברלי" קשור אליהם באופן מיוחד, אבל הם לא עוסקים רק בזה), ואחד שחביב עלי במיוחד, אם כי אני לא ממש יודעת עד כמה הוא מוכר בעולם, שנקרא Dropping Knowledge. ויש את סורוס וה"חברה הפתוחה" שלו.
יש כמה מקומיים שאפילו יש להם שר בממשלה (כמו בבריטניה), יש רחבים יותר שעובדים עם הנציבות האירופית או מדינות ארה"ב, יש כמה שמתמקדים בפעילות גלובלית יותר ומקבלים ייצוג של יועץ באו"ם. יש כאלו שעוסקים בהעלאת מודעות לנושא זה או אחר. יש כאלו שעוסקים בארגון של פעילויות פילנתרופיה, סיוע והתנדבות. יש רבים שפועלים באופן מקומי תוך כדי שיתוף פעולה עם ארגוני גג גדולים יותר וגלובליים יותר. בקיצור, התחום רוחש בפעילות, שאפשר ללמוד ממנה.
***
בארץ, לפי מה שראיתי ממחקר בסיסי ביותר, התחום מתחלק לפעילות סקטוריאלית (ארגונים רבים אינספור) ולפעילות אקדמית, כמו למשל מכון ון-ליר, מרכז אדוה או המרכז לחקר המגזר השלישי באוניברסיטת בן-גוריון. לא ראיתי ארגון גג אחד שמאגד את כל הפעילויות בתחום. באלו שקוראים לעצמם ארגוני "חברה אזרחית" נטו, כמו זה, לא ראיתי בשום מקום סעיף של "קמפיינים פעילים".
אין שום סיבה שכל הפעילות מהסוג הזה בישראל לא תתרכז תחת גג אחד, שיעניק לה כוח הרבה יותר גדול, ויהפוך לגורם שיש לו מספיק משמעות ונוכחות כדי להיות שותף, בין אם בתור גוף שחייבים להתייעץ איתו ובין אם כ"משרד" בממשלה, ישיר בתהליך קבלת ההחלטות.
אפשר להתחיל בזה על ידי שמישהו שמסוגל לכך יארגן איזשהו פורום (וירטואלי זה פחות טוב במקרה הזה), כמו ה"פורום החברתי העולמי" (שנוצר בתגובה לפורום הכלכלי העולמי), אבל ברמה הלוקלית, שיפגיש בין כולם ויתמקד בסדנאות עבודה לניסוח של מטרת-על משותפת ותחומי פעילות שונים, אופן הצגתם כלפי חוץ, ביסוסם בפועל ומינופם באמצעות הרשת.
***
סיפרו לנו מספיק שנים את הסיפור הפיקטיבי הזה שבגלל המצב הביטחוני אנחנו לא רק רשאים, אלא גם צריכים, להזניח את כל השאר. ברור היום שרוב העניין הזה נעשה כדי לגזור קופונים על חשבוננו, בין אם מדובר בקופונים שגזרו גורמים במערכת הביטחון עצמה, במערכת הפוליטית או בכל מערכת ממסדית אחרת כאן. והם גזרו, והם ממשיכים לגזור. אם זה יימשך כך, "בגלל המצב הביטחוני" נשמיד את עצמנו מבפנים, ואנחנו לא כל כך רחוקים משם. אז באמת, אולי די?
מרכזי מחקר כמו זה שאני חוקר בו (המרכז הישראלי לחקר המגזר השלישי) לא נועדו לעסוק בפעילות של שיוני חברתי באופן ישיר, אלא לעסוק במה שאפשר לכנות "מחקר אקטיביסטי" – ביצוע מחקרים שמטרתם אינה פיתוח ידע גרידא, אלא גם שינוי חברתי, השפעה על מודעות הציבור ועמדותיו, ועיצוב מדיניות. תהליכים של התגבשות תודעה "מגזרית" של המגזר השלישי או החברה האזרחית אותם את מבקשת בדבריך הם בחלקם תוצאה של אקטיביזם מחקרי כזה. ישנם ניצנים לתהליכים כאלה, אך הם נוטים לארוך זמן רב, ומצריכים מגוון תנאים פוליטיים היסטוריים להבשלה (ראי רעיון הבלוק ההיסטורי של גראמשי). אפשר לראות את השינוי בתפישה של "מגזר ההתנדבות והמלכ"רים", את היוזמה של כמה קרנות להקים את "שיתופים לקידום החברה האזרחית", ואת הפעילות המשותפת של שני ארגונים אלו להקמת השדולה לקידום החברה האזרחית בכנסת כסנוניות ראשונות של התהליך הזה.
איתי – אני אצטרך לענות לך על זה בפוסט נפרד. או במייל. או בשניהם.
דרומי – לא בדיוק. שירותי סיוע זה נחמד וחשוב, אבל זה לא תנועה או פעולה לכיוון של יצירת ארגון גג אחד שמרכז את הפעילות בתחום ומהווה כוח פוליטי (בהחלט פוליטי, אבל א-מפלגתי) בעל השפעה. ולא נראה לי שהם מכוונים להענקת ייעוץ מהסוג הזה.
שתי"ל?
אני חושב שיש פה שני צירים בלתי תלויים שראוי כי כל אחד ש"נמאס לו מהאוננות" יגבש לו עמדה לגבי האפקטיביות שלהם:
1. חברה אזרחית מול פעילות מפלגתית [דיון בינינו אצל שוקי בבלוג]
2. בנייה מאפס לעומת השתלבות בגוף קיים (למרות הביקורת), בכדי לתקן.
למשל בתור אזרחית התומכת בביעור השחיתות בפוליטיקה את יכולה:
א. להתפקד למפלגה בה בחרת (או לזו הקרובה ביותר למפלגה בה בחרת, ומאפשרת פרימריס) בכדי שתהיה לך אצבע להעיף מושחתים הביתה (לא ענישה קולקטיבית אלא פרטנית)
ב. לפעול להקמת מפלגה חדשה ללא המושחתים המוכרים וללא מחויבות לעסקנים
ג. להצטרף לתנועה לאיכות השלטון ולהיות בה יותר מסתם חברה משלמת דמי חברות, אלא פעילה מרכזית ומובילה, שדואגת לקחת את התנועה למקומות הרצויים בעיניך – אולי יותר לחבר אותה להמוני הציבור, אולי יותר לחינוך בבתי ספר וכו'. וכפי ששונית ביקשה מאיתן כבל – אולי לדאוג שיבטלו את דמי החבר?
ד. להקים תנועה אזרחית חדשה, על סמך ניסיון מוצלח של תנועות מחו"ל. זה לא פחות מאתגר מלבנות מפלגה חדשה.
לדעתי לא רק שיש פה שני צירים נפרדים אלא שאין סתירה בין התפקדות למפלגה ובין קידום יוזמות חברה אזרחית. אין סתירה בין ניסיון לתקן גוף קיים מבפנים ובין גישוש מתמיד אחר משהו חדש וטוב יותר. במיוחד משום שישראל אינה אירופה/ארה"ב לי לא ברור שמה שעובד שם יעבוד גם כאן אבל אני חושב שחשוב לנסות. בעיני זה כמו סל השקעות, שבו אני משחק באחוזים שונים בהתאם לזמן ובהתאם לתוצאות.
אני מציעה שתתחילי בלהיכנס לאוסף הלינקים שאספתי כאן, ותראי מה ארגונים כאלו עושים במיני תחומים. אף ממשלה מערבית לא יכולה להתעלם היום מהשפעתם הציבורית של גופים כאלו, ולדעתי, להגיע למצב שבו הממשלה חייבת, בין אם לפי חוק ובין אם כתוצאה מלחץ ציבורי, לשתף גופים כאלו בתהליכי קבלת ההחלטות (ובין אם מדובר רק בלקבל מהם ייעוץ לגבי מדיניות שמתפרסם בכל מקום או להחזיק שר בממשלה שאחראי על העניין), זה כבר משהו, אבל כמובן שזה לא הכל.
אני מבינה ושותפה לתחושת המיאוס וחוסר האונים שאת מדברת עליה. אבל אני לא מבינה איך דרך הפעולה שאת מציעה אכן תביא לשינוי ולא תתבטא בעוד דיבורים – ורק דיבורים. אני אשמח אם תוכלי לפרט קצת יותר.