כן, צריך להחזיר חובות

הטענה הזאת ש"חובות צריך להחזיר" היא פשוט מעייפת (אפילו בלי להיכנס לגיחוך שבהקבלה בין חוב של מדינה לחוב של משק בית), בעיקר כי אף אחד לא טען אחרת – חוץ מה-IMF, מסתבר. מה שקורה שם עכשיו לא קשור בכהוא זה לשאלה הזאת. יש חוב, הוא תוצר של שחיתות, ריקבון ושיטה כושלת – ממשלות וממסד יווניים מושחתים, בנקים צרפתים וגרמנים לא אחראיים שהימרו יותר מדי, וגולדמן זאקס כמובן. ב-2010 (ו-2012), כשהסיפור התפוצץ, יוון נזקקה לסיוע. באו מוסדות האיחוד האירופי + IMF ונתנו לה חילוץ – בתנאים. את החלק הזה של הסיפור אף אחד לא מכחיש, על אף אחד מצדדיו.

להמשיך לקרוא

"מרד האקדמאים" היווני

אמנם כבר פרקתי כאן את המגילה שלי על יוון, ובשביל זה קראתי משהו כמו 25,000 מילה (הערכה שמרנית, סביר להניח שפי כמה), אבל כל יום מגלים משהו חדש… ועכשיו בכתבת פרופיל מרתקת לרגל כניסתו של וארופקיס לרשימת 10 הוגי הדעות המובילים השנתית של המגזין prospect.

להמשיך לקרוא

עיתונות כלכלית

נכתב במקור עבור הספר "קריאת המחאה – לקסיקון פוליטי" (2012), בעריכת אריאל הנדל, סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד (עמ' 264-272)

העיתונות הכלכלית נמצאת היום בחזית המאבק על דרכו וצורתו של העולם, על שינוי יחסי הכוחות ושינוי סדרי עולם. וכל זה קורה כשהעיתונות עצמה נמצאת במצב נזיל ורעוע, במאבק פנימי על שינוי צורתה באופן שמחייב את התחום ואת המקצוע להגדיר – ממש להמציא – את עצמו מחדש.

הדיון במושג "עיתונות כלכלית" הוא רב שכבתי. אולי עדיף לומר רב ממדי, כדי להדגיש את חוסר ההיררכיה המובנית בדיון כזה, העוסק בתת תחום בעל שפה ייחודית של הפרקטיקה העיתונאית – פרקטיקה המצויה בתנועה מתמדת ושטרם התייצבה סביב מציאות נורמטיבית חדשה. הביטוי רב שכבתי משקף גם את מלאכת הקילוף הנדרשת לצורך הבנה והמשגה של עיתונות בכלל ושל עיתונות כלכלית בפרט – כלומר, מה שאנחנו רואים, קוראים או שומעים כאייטם חדשותי או בידורי על כל מרכיביו.

להמשיך לקרוא

מישהו בהחלט רוצה שלא תבינו

מעניין מאין שאבו בפורום למען ארץ ישראל את העקרונות העומדים מאחורי הקמפיין שלהם. בואו נראה – הסתה פרועה נגד "שמאלנים" (מסתבר שגם מימד נמצאים היום בקוטב של אויבי המדינה, או בשמו החלופי: "ארגונים בעלי אוריינטציה שמאלנית"), שמנסה לקבור את הדיון הענייני על אופן השימוש של מדינה דמוקרטית ריבונית במשאבי הטבע שלה. הפחדה, חזרה על שקר שוב ושוב ושוב. לוביזם לטייקונים בכסות של "הגנה על המדינה". פרסום בעיתון שבעליו מחזיק באינטרסים במשאבי הטבע שבהם מדובר.

נראה שההנחה הבסיסית שעומדת מאחורי הקמפיין המפוצץ הזה היא "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים". או אולי "אם אתה מספר שקר גדול מספיק וממשיך לחזור עליו, בסופו של דבר אנשים יאמינו בו. ניתן לשמר את השקר רק כל זמן שהמדינה יכולה להגן על אנשיה מההשלכות הפוליטית, הכלכליות ו/או הצבאיות של השקר. בשל כך, חיוני וחשוב שהמדינה תשתמש בכל כוחותיה כדי לדכא מחלוקת, כי האמת היא האויב הגדול של השקר, ולכן האמת היא האויב הגדול ביותר של המדינה". (*)

סוציאל דמוקרטיה היא שיטה שמוגדרת מרכז-שמאל, והמודל שעומד לנגד עיניהם של מובילי הקמפיין, כלומר, פורום פעולה אזרחית בראשות הרב מיכאל מלכיאור, הוא מודל קרן הפנסיה הנורבגית – השקעת רווחי הנפט של המדינה בניהול המדינה והחזרתם למדינה, מודל מסוכן ומפחיד שהעלה את המדינה הנורבגית לראש כל דירוג עולמי – מאיכות חיים ורווחה (מקום ראשון בדו"ח ה-HDI – אינדקס הפיתוח האנושי – ב-2009) ועד המדדים הקפיטליסטיים ביותר של תחרותיות וידידותיות לעסקים (מדד שכולל גם ידידותיות למשקיעים). אכן, מאוד מפחיד לחשוב שישראל יכולה להימצא במקום הזה או במשהו שמתקרב אליו. אין ספק שכל מי שרוצה בזה הוא אויב מסוכן של הפורום. הרי איך יתקיים הפורום ללא בורות, שטחיות ושנאה?

מישהו שם אולי כותב בעברית, אבל הוא בהחלט רוצה שלא תבינו. כלום מכלום בכלום.

**

עוד מישהו שרוצה שלא תבינו כלום מכלום בכלום הוא אליהו ישי. הייתי אומרת שלא ברור איך אנחנו מסכימים שיהיה שר בממשלת ישראל, אבל האמת היא שזה לא ממש לא ברור. האיש מנהל קמפיין הסתה חסר מעצורים, שרק הולך והופך לגרוע יותר עם כל יום שעובר, נגד 400 ילדים של עובדים זרים, שלא בלתי סביר להניח שהוא עצמו הכניס את הוריהם לישראל בתקופת כהונתו כשר התמ"ת, שלוש שנים שבהן נשברו שיאים של הענקת ויזות לעובדים זרים.

האיש מגיע לאבסורדים חדשים של שקר, הטעיה וגזענות במאבקו זה. הוא מערבב ללא בושה בין פליטים שאסור לישראל לגרש בשל אמנות שהיא חתומה עליהן ושמספרם עומד על כמה עשרות אלפים בודדים, לבין האנשים האלו, שישנם מספר מגזרים בישראל שטענו בעבר וממשיכים לטעון היום שלא תהיה להם תקומה אם לא יקבלו אותם. או כלי משחק אחרים דומים להם. 400 הילדים שאמורים להיות מגורשים, זה, לטענתו של ישי, מה שיושיע את מדינת ישראל ממדיניות ממשלתה, שגובלת בסחר בבני אדם אם לא עוברת את הגבול הזה.

האיש מסרב בתוקף להתייחס לכל דיון ענייני בסוגיה, מתעלם בעיקשות, נחישות ורגישות מסתירות מובהקות כמו ההחלטה לייבא 300 עבדים נוספים באותו יום שבו הוחלט לגרש את ילדי העבדים שהעזו להתנהג כבני אדם וללדת אותם (איך הוא הגדיר את זה, לידה בלתי חוקית או בלתי ראויה או משהו דומה), ומשפריץ דברי שטנה והפחדות ללא הכרה על איומים אסטרטגיים ושאר שטויות חסרות משמעות.

הוא נעלב ונהיה תוקפני עוד יותר כשיש מי שלא קונה את שקריו, ומוציא את תוקפנותו על הילדים, שבגירושם אין ולא יהיה כל פתרון לבעיה האמיתית שיוצרת מדיניות הדלת המסתובבת של הממשלה, אי אכיפת חוקי העבודה, הניצול המחפיר שמתבצע כאן בחסות כל מיני לוביסטים שמעדיפים אלף מונים לשלם שכר ממוצע נמוך בחצי לעובד זר מאשר לתרום משהו לתעסוקה ולפיתוח מדינת ישראל. כמו במקרה של הפורום להגנת א"י, אנחנו למדים כאן שארץ ישראל היא מדינת כל טייקוניה ותו לא, ובעיות פותרים על ידי צעדי ראווה אכזריים, שעיקרם דריסת החלשים, ושאין בהם שום התייחסות לגורמי הבעיה, שממשיכים להתקיים באין מפריע.

על הילדים האלו, אגב, זה עבד, קמפיין ההפחדה הזה. רק אתמול שמעתי משכן שמסייע בעדם להגיש את הבקשות למעמד קבע שכולם שם מכירים את ישי ומפחדים ממנו. הוא המפלצת שמתחת למיטה שלהם. האמת, הוא גם המפלצת שמתחת למיטה שלי. אין דבר שמפחיד אותי יותר, כדור שלישי לשואה שמחזיקה באובססיה לנושא, מאשר שימוש יח"צני בשנאה גזענית שיוצאת משליטה במנגנוני השלטון והאכיפה, שימוש שמתבצע בתקופה משברית, שבה האלטנרטיבה היחידה המוצעת לציבור היא זו של הפחד, ללא כל אלטרנטיבה מתחרה שמציעה איזושהי תקווה.

קצת נתונים בפוסט הזה

ועוד חומרים למחשבה:

משה ארנס ב"הארץ"

"גלובס" – בשדות זרים

וואלה – לא לגירוש ילדים, כן למדיניות הגירה

(*) זה נראה לי מובן מאליו, אבל מאחר וציינו בפני שזה לא, אז אציין בתגובה שהציטוטים שלמעלה שייכים ליוזף גבלס.

תסכולי האח הגדול

אני לא צופה באח הגדול. לא צפיתי, ולא אצפה. וזה לא בגלל שאני לא רואה ריאליטי או טראש. אני בהחלט צופה בדברים האלו. אבל אני נורא מתוסכלת בגלל האח הגדול. במקום העבודה שלי לא מפסיקים לדבר על זה. דייוויד עמד בפני רגעיו האחרונים כדוקטור העשירי, ולא היה לי אדם אחד לדבר איתו על העניין הטראגי הזה שם. אבל על השעמומון האווילי הזה, שלקח מספר אנשים שאף אחד מאלו שמדברים עליהם לא היה מעוניין לשמוע אותם בחיים האמיתיים ושם אותם על איזושהי ספה איפשהו – אלוהים, כמה מלל וכמה זמן אוויר. תסכול נאמבר 1, אבל זה רק הטכני. יש עוד.

טראש זה דבר נחמד, כשעושים אותו כמו שצריך, כמו שעשו בפרדייז הוטל, ובעיקר כמו שעושים חברי mindless entertainment, שהביאו לנו יצירות מופת כמו פלייבור פלייב והמשכיו המצויינים עוד יותר. הדבר האחרון שאפשר להגיד על התוכניות האלו הוא שהן ריאליטי. אין בהן שום דבר מציאותי. ולא צריך להיות. בשביל מציאות בטלוויזיה, אפשר לראות חדשות באיזה ערוץ זר. הכל שם מלאכותי, ומאוד מודע לעצמו. וזה כיף. וזה ממש לא "החברה האמריקנית" או כל אמירה אנתרופולוגית-סוציולוגית אחרת. סתם חבורת פריחות מהגיהנום שהולכות מכות כדי להזדיין עם גמד מכוער, או לומדות נימוסים מאיזו פריחה מקבילה שמצאה את ישו או משהו כזה. כמו סרט תאונות או אסונות, רק בלי דם. סובלימציה נהדרת להרבה יצרים שעדיף לא לבטא בחיים.

אבל האח הגדול? חבורה של מטומטמים בחרה איזה אוסף אקראי של סטריאוטיפים, מתוך שיקולים מתנשאים, תקעה אותם על איזושהי ספה ונתנה להם לעשות – כלום בעצם. לדבר על החיים או וואטאבר. לאכול אוכל הודי, כמו ששמעתי לאחרונה. ייפי. לא יודעת מה יש שם בדיוק, אבל הבנתי שיש איזו שמאלנית, איזה הומו, בטח איזה מזרחי מקופח ואולי עוד איזו אטרקציה או שתיים, לא יודעת, נכה או זקן או ערבייה או משהו כזה. הארדלי "החברה הישראלית" או איזושהי חברה בכלל. וכמו ב"חדשות" בישראל, גם כאן, מנסים לסחוט מהפיקציה הזאת כל מיני תככים, מזימות, "סיפורים אנושיים מרגשים" והתפרצויות רגשיות מעושות. אלוהים, כמה אפשר לסחוט את הלימון הזה? כמה חלב עוד נשאר בפרה הזאת? וכמה אפשר לקחת את עצמכם ברצינות?

אני האחרונה שתגיד שאנשים לא זקוקים ל-mindless entertainment. אבל למיטב הבנתי, תוכניות ישראליות כמו האח הגדול הן רק עוד דוגמא למגמה הנהדרת של הרבה תגרנים ובסטיונרים כאן, בין אם בפוליטיקה, בתקשורת או בשוק הקמעונאי – זלזול עמוק בלקוחות. כמה פעמים אפשר לשמוע את הסאבטקסט הזה בלי להתפוצץ? פוליטיקאים, שאומרים מתחת לדבריהם – מה זה משנה, אנחנו יכולים להגיד הכל ולעשות הכל, הציבור המטומטם ממילא יבחר בנו שוב, או טוב יותר – ייסוג לאחור ויעלם. חברות שונות שמצדיקות את השירות הגרוע שלהן בזה שהוא קצת יותר טוב מזה של החברה המתחרה. חברות שעושות מה שבא להן וטוענות שיש יותר מדי רגולציה, עד לאותו רגע שבו הן נדרשות להתחרות, ואז אין מספיק. תקשורת ששכחה כבר מזמן מי זה הציבור ומה היא בעצם מוכרת לו.

אז לא, הציבור לא מטומטם. הוא מיואש. השאלה היחידה שעוד נותרה היא האם הוא גם אובדני.

הימים הנוראים – חלק חמישי – נובי סאד, אהובתי

הרבה זמן דיברתי על יצירת קשר עם הפזורה המוזסית ושות' ברחבי העולם. כל כך הרבה דיבורים, עד שלאבא שלי נמאס יום אחד והוא עשה את אחד הדברים היותר מניעים מבחינתי, ואמר לי: "נראה אותך". זה, בשילוב טיפול תרופתי מוצלח (ושילכו הסיינטולוגים לחפש מי ינענע אותם), היה האייס-ברייקר, והקשר נוצר. זה קרה מתישהו בחורף שעבר, בחסות סכסוך הגז בין רוסיה לאוקראינה, שהותיר, לפי הסוכנויות, 80 אלף איש בנובי סאד, העיר השניה בגודלה בסרביה שמכילה מספר מבני משפחתי, ללא גז לחימום, והוליד את הכתבה הבאה, שנכתבה על ידי בן דודו של אבי, תורגמה על ידי ביתו, ונערכה על ידי.

להמשיך לקרוא

הימים הנוראים – חלק שני – לאונרד כהן ברמת גן

אני לא בן אדם דתי במיוחד. יש בי אמונה, אך לא בכוח חיצוני, ומטבעה של אמונה כזו היא שקשה מאוד להחזיק בה, שמדובר במאבק. כמעט יומיומי. ה"רגש האוקיאני" שפרויד מדבר עליו די חמק ממני. המקום היחיד שבו אני מוצאת משהו שדומה לתיאור הוא במוזיקה באופן כללי, ובשיריו של לאונרד כהן באופן ספציפי יותר. אם יש לי משהו שדומה לסידור תפילה, הרי שאלו הם הדיסקים שלו שרכשתי במהלך השנים. לרוע המזל, לא תמיד לאדם יש מספיק כסף כדי לקנות את המושב הטוב ביותר בבית הכנסת ביום כיפור. למרבה המזל, בסוף, הוא בא לארץ, ו-1,200 שקלים היה באמת כסף קטן לעומת החישוב שעשיתי שיעלה לי לנסוע לראות אותו במקום אחר בעולם. ואני מתעבת הופעות המוניות. אין אף אדם אחר בעולם שהיה גורם לי לשלם כסף כלשהו כדי לצאת מהבית שלוש שעות לפני הזמן, לעמוד בפקקים, תחבורתיים ואנושיים, ולשבת בצפיפות חולנית עקב חמדנות חולנית במגרש כדורגל עם עוד 50 אלף בני אדם. אף אדם אחר פרט לכהן הגדול של בית התפילה הפרטי שלי.

להמשיך לקרוא