אני לא צופה באח הגדול. לא צפיתי, ולא אצפה. וזה לא בגלל שאני לא רואה ריאליטי או טראש. אני בהחלט צופה בדברים האלו. אבל אני נורא מתוסכלת בגלל האח הגדול. במקום העבודה שלי לא מפסיקים לדבר על זה. דייוויד עמד בפני רגעיו האחרונים כדוקטור העשירי, ולא היה לי אדם אחד לדבר איתו על העניין הטראגי הזה שם. אבל על השעמומון האווילי הזה, שלקח מספר אנשים שאף אחד מאלו שמדברים עליהם לא היה מעוניין לשמוע אותם בחיים האמיתיים ושם אותם על איזושהי ספה איפשהו – אלוהים, כמה מלל וכמה זמן אוויר. תסכול נאמבר 1, אבל זה רק הטכני. יש עוד.

טראש זה דבר נחמד, כשעושים אותו כמו שצריך, כמו שעשו בפרדייז הוטל, ובעיקר כמו שעושים חברי mindless entertainment, שהביאו לנו יצירות מופת כמו פלייבור פלייב והמשכיו המצויינים עוד יותר. הדבר האחרון שאפשר להגיד על התוכניות האלו הוא שהן ריאליטי. אין בהן שום דבר מציאותי. ולא צריך להיות. בשביל מציאות בטלוויזיה, אפשר לראות חדשות באיזה ערוץ זר. הכל שם מלאכותי, ומאוד מודע לעצמו. וזה כיף. וזה ממש לא "החברה האמריקנית" או כל אמירה אנתרופולוגית-סוציולוגית אחרת. סתם חבורת פריחות מהגיהנום שהולכות מכות כדי להזדיין עם גמד מכוער, או לומדות נימוסים מאיזו פריחה מקבילה שמצאה את ישו או משהו כזה. כמו סרט תאונות או אסונות, רק בלי דם. סובלימציה נהדרת להרבה יצרים שעדיף לא לבטא בחיים.

אבל האח הגדול? חבורה של מטומטמים בחרה איזה אוסף אקראי של סטריאוטיפים, מתוך שיקולים מתנשאים, תקעה אותם על איזושהי ספה ונתנה להם לעשות – כלום בעצם. לדבר על החיים או וואטאבר. לאכול אוכל הודי, כמו ששמעתי לאחרונה. ייפי. לא יודעת מה יש שם בדיוק, אבל הבנתי שיש איזו שמאלנית, איזה הומו, בטח איזה מזרחי מקופח ואולי עוד איזו אטרקציה או שתיים, לא יודעת, נכה או זקן או ערבייה או משהו כזה. הארדלי "החברה הישראלית" או איזושהי חברה בכלל. וכמו ב"חדשות" בישראל, גם כאן, מנסים לסחוט מהפיקציה הזאת כל מיני תככים, מזימות, "סיפורים אנושיים מרגשים" והתפרצויות רגשיות מעושות. אלוהים, כמה אפשר לסחוט את הלימון הזה? כמה חלב עוד נשאר בפרה הזאת? וכמה אפשר לקחת את עצמכם ברצינות?

אני האחרונה שתגיד שאנשים לא זקוקים ל-mindless entertainment. אבל למיטב הבנתי, תוכניות ישראליות כמו האח הגדול הן רק עוד דוגמא למגמה הנהדרת של הרבה תגרנים ובסטיונרים כאן, בין אם בפוליטיקה, בתקשורת או בשוק הקמעונאי – זלזול עמוק בלקוחות. כמה פעמים אפשר לשמוע את הסאבטקסט הזה בלי להתפוצץ? פוליטיקאים, שאומרים מתחת לדבריהם – מה זה משנה, אנחנו יכולים להגיד הכל ולעשות הכל, הציבור המטומטם ממילא יבחר בנו שוב, או טוב יותר – ייסוג לאחור ויעלם. חברות שונות שמצדיקות את השירות הגרוע שלהן בזה שהוא קצת יותר טוב מזה של החברה המתחרה. חברות שעושות מה שבא להן וטוענות שיש יותר מדי רגולציה, עד לאותו רגע שבו הן נדרשות להתחרות, ואז אין מספיק. תקשורת ששכחה כבר מזמן מי זה הציבור ומה היא בעצם מוכרת לו.

אז לא, הציבור לא מטומטם. הוא מיואש. השאלה היחידה שעוד נותרה היא האם הוא גם אובדני.

ראשית, אני רוצה לפתוח ולומר שאני מוצאת את רוב הדיונים (אם אפשר לקרוא לתחרויות השלכת הבוץ והגמדים האלו בשם הזה בלי להתבזות, כמובן) שמתקיימים בעניין בימים (או השבועות, זה מרגיש כמו נצח…) משעממים כמעט יותר מכל דבר אחר שנתקלתי בו כבר שנים, ולצערי נתקלתי בשעמומונים רבים בחיי. בימים כתיקונם הייתי מעדיפה לצפות בטיח מתקלף מאשר להיחשף אליהם, אלא שלרוע המזל, כמה מחבריי הטובים ביותר מאוד מתרגשים מהעניין.

בכל מקרה, פור דה רקורד, הייתי רוצה לנסח בצורה נחרצת את עמדתי בעניין, ולבקש מכל מי שחושב שהוא עלול לדבר איתי על זה לקרוא את הפוסט הזה ולעזוב אותי במנוחה. בחיי, אתמול העדפתי לנהל שיחה על הפילוסופיה של האסתטיקה, אחד מהנושאים השנואים עלי בתחום האהוב עלי, מאשר לדוש שוב ושוב ביתרונות ובחסרונות של טוויטר ככלי שיווקי.

להמשיך לקרוא ←

טוב, מסתבר שהיום הוא יום השמאליים הבינלאומי (הנה, האתר הרשמי). ובכן, אני שמאלית, והייתי שמאלית כל חיי, ועם זאת, קשה לי להבין את ההתרגשות הגדולה מהעניין, וקשה לי לומר שזה מעסיק אותי מספיק, עד כדי שארגיש צורך לחגוג את זה ביום מיוחד (וחוץ מזה, היום זה גם יום ההולדת של שוקי. סיבה יותר משמחת לחגיגות). ובכל זאת, אם כבר נתקלתי בעניין הזה, ויש לי כמה דקות פנויות, אז נציין את יום חגי.
להמשיך לקרוא ←

הנפש התאומה שלי והגבר של חיי, זה לא היה קורה. אבל הוא כן, ומשום מה הדברים האלו חשובים לו עד כדי כך שהוא ביקש, אז אנא כנסו כנסו, ואם אפשר אז גם הצביעו הצביעו.

ראש ממשלתנו וולמארט יצא השבוע במתקפת פליטות פה מביכות, שחושפות דברים שמדינת ישראל היתה מעדיפה לא לחשוף. בתחילת השבוע הוא השמיד את מדיניות העמימות בנוגע לפצצה הגרעינית הישראלית, והיום הוא השמיד את האשלייה שהיתה לכמה מאיתנו, שאנחנו מדינה עצמאית וריבונית שמחליטה בעצמה את החלטותיה וקובעת את המדיניות שלה בהתאם לאינטרסים שלה.

אגב, וולמארט, אם אפילו שוורצנגר, המושל הרפובליקני של מדינת קליפורניה שבארצות הברית, אומר את ההיפך מבוש ביותר מנושא מהותי אחד של מדיניות (נגיד, מחקר בתאי גזע עובריים. נגיד, איכות הסביבה), אני מניחה שגם לך מותר. אבל אם אתה מוכן לזרוק את האפשרות, קלושה ככל שתהיה, לשלום עם סוריה כדי שבוש ימשיך לחבב אותך, נו, שויין, גם זה שיקול חשוב מאוד, אין ספק. או שאולי אתה אומר את זה רק כדי לומר לפרץ מעל גבי העיתונות "נה נה נה, בוש אוהב אותי ואותך לא"?

תגיד וולמארט, אתה באמת צריך אותי הקטנה שתגיד לך שהטיעונים שלך בעניין מפגרים כמו טיעונים של ילד בן ארבע עם קליפת מוח שטוחה מהרגיל? אתה באמת צריך אותי הקטנה שתגיד לך שאין דבר כזה, ידידות, בפוליטיקה הבינלאומית? כולנו, גם אתה, יודעים שהכל זה אינטרסים על גבי אינטרסים. השאלה היא רק למה האינטרסים של ארה"ב – שעם ידידים כמוה באמת לא צריך יותר מדי אוייבים בשנים האחרונות, ושלא היא משלמת את המחיר הכבד מכל על מלחמות וטרור באזורינו – חשובים לך יותר מאלו של ישראל.

ונעבור לשירת ההמנון. הקהל מתבקש לעמוד על רגליו, לשים את ידו על לוח ליבו, ולהפגין מידת התלהבות לאומית מספקת. אחרת, נשסה בכם את ליברמן.

Oh, say can you see by the dawn's early light
What so proudly we hailed at the twilight's last gleaming?
Whose broad stripes and bright stars thru the perilous fight,
O'er the ramparts we watched were so gallantly streaming?
And the rocket's red glare, the bombs bursting in air,
Gave proof through the night that our flag was still there.
Oh, say does that star-spangled banner yet wave
O'er the land of the free and the home of the brave?