אכן, הרגשה של דז'ה וו

קראתי, יש לומר – די בתדהמה – את דבריו של יובל דרור נגד ההפגנה שבה השתתפתי אתמול. הטענה, איך לומר, לא ממש מובנת לי. יובל לא חושב שהמבצע יפתור את הבעיות, הוא לא חושב שזה הפתרון הכי מוצלח שלנו והוא לא סומך על ההנהגה שעשתה את מלחמת לבנון השנייה ועוד זוועות רבות וטובות בכל תחום אפשרי.

אני גם מניחה שיובל יודע שלפחות האנשים שהוא מכיר שהשתתפו בהפגנה חושבים לפחות כבר כמה שנים, חלקם עוד לפני שנת 2000, שממשלות ישראל אחראיות באי עשייה ובטירפוד כל עשייה שיש בה איזשהו תוחלת, הגיון ואומץ ואיזושהי התעלות מעל שיקולי סקרי דעת ההמון צמא הדם (בעיקר היום, חודשיים לפני בחירות), על המצב העגום שנוצר מול הרשות הפלסטינית (כלומר – על האינתיפאדה השניה ועל שמונה שנים של ירי קסאמים), על התגברות הגזענות והיחלשות הדמוקרטיה, ועל ההתפוררות החברתית והכללית שאנו חווים.

לדעתי האישית, מאז ממשלת ברק ועד היום עושות ממשלות ישראל הכל כדי לא לעשות שום צעד אמיתי שבאמת יש איזשהו סיכוי שיפתור משהו. וטענת ה"אין פרטנר" היא הטענה הכי מגוחכת, מומצאת וחסרת כנות שאני מכירה. "אין פרטנר" רק בגלל שהם לא רוצים פרטנר, רק בגלל שהם מעמידים תנאים שהם יודעים שלצד השני אין שום אינטרס לקבל. למי, למשל, אכפת באמת אם החמאס מכיר או לא מכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל, כל זמן שהוא מסכים להגיע לפשרה שבמסגרתה לא יהיו טילים? כשמתעקשים על שטויות סמנטיות קיצוניות במקום לדון בפשרות של חיים, תוך כדי מודעות להשלכות של התעקשות זו, זה מה שקורה.

אני מניחה גם שהוא גם מודע יותר מאחרים כאן למצב השורר בעזה, למרות שהטיעון המאוד מוזר: "לא יצליחו לשכנע אותי שחייו של ילד בנתיבות שווים פחות מחייו של ילד בעזה" גורם לי לחשוב שאולי אני נותנת לו קצת יותר קרדיט ממה שמגיע לו בהנחה הזאת, מאחר ואין שום בסיס להשוואה בין אזור אסון שסגור בחומה, חסר תשתיות, כמעט חסר חשמל ועם מחסור חמור במזון, לבין נתיבות או שדרות, ואם אכן נעשה את ההשוואה של מספר הרוגים או פגועים בעזה מול נתיבות נקבל תוצאה שקרובה יותר ל"ילד אחד בנתיבות שווה כמה אלפי ילדים בעזה".

אילו הייתי חיה במקום שבו נופלים טילים, יתכן מאוד שהדבר היה משבש את שיקול דעתי התקין ואת הרציונליות הבסיסית ופקוחת העיניים שלי, וגורם לי לחשוב דברים אחרים, כמו למשל ש"צריך להכניס להם בכל הכוח". זה לא שיקול רציונלי. זה שיקול שמונע מפחד – רגש חזק מאוד שמאפיל על הכל. זה גם צעד שהוא קאונטר-פרודקטיב, ושאין שום סיכוי שבעולם שיעשה משהו כדי לפתור את הבעיה. להיפך. אבל אני לא חיה במקום שבו נופלים טילים, והפחד היחיד שאני חשה הוא הפחד שמדינת ישראל תידרדר למקום אפל מאוד, שממנו אין חזרה.

ממקום מושבי בשכונת פלורנטין, אני חושבת ש"להכניס להם בכל הכוח" רק ירע את המצב. אני חושבת שמכיוון שיש להם פחות ופחות מה להפסיד, ומכיוון שלחמאס אין יותר מדי ערך לחיי אדם, לא שלנו אבל גם לא שלהם, אם ההפצצה הזאת תעשה משהו זה רק לחזק את החמאס או משהו גרוע ממנו, לתת ליותר אנשים שם מוטיבציה לאבד את חייהם עם יהודים, ולהרע עוד קצת את מצבנו הגרוע גם כך בעולם. הנה, החבר שלנו סרקוזי כבר אמר שמדובר בתגובה לא פרופורציונלית. ובוש, ידיד הנפש שלנו שתומך בכל צעדינו (איך אומרים, עם חבר כזה, מי צריך אוייבים), עוזב עוד מעט ובמקומו נכנס אדם שיש לו צרות גדולות מאיתנו לטפל בהן.

כך חשבתי גם במלחמת לבנון השניה. גם אז יצאתי להפגין. גם אז קראו לי "שמאל סהרורי" שצריך לשלוח אותו למחנות לחינוך מחדש או להעמיד אותו מול הקיר. מכל מה שאני רואה, השתנו מאז אותה תקופה לפני שנתיים ועד היום רק שני דברים (מבחינת הפקת הלקחים) – אהוד ברק, מי שהיה ראש ממשלה כושל שהוביל באופן ישיר לפרוץ האינתיפאדה השניה הוא שר הביטחון, והחברים למדו שאם יקבעו מטרות קונקרטיות למלחמה הזאת, כמו שקבעו אז ושינו באמצע, אז הסיכוי שלהם להיכשל גדול יותר, ולכן קבעו מטרות עמומות לחלוטין ואמרו שזה יכול לקחת הרבה זמן. מה שאני רואה זו הנהגה רדודה, חסרת אחריות, חסרת כל ערך לחיי אדם מכל סוג שהוא – לא ילד בעזה ולא ילד בנתיבות – שמונעת משיקולי תעמולת בחירות במקרה של ברק ומשיקולים של פרישה בכבוד יחסי במקרה של אולמרט. כלומר – לא שום שיקול שמתייחס בכלל לרווחתם של תושבי שדרות או של כל אדם אחר במדינת ישראל. החברים האלו מסוגלים להגיד כמעט באותה נשימה שמטרת המבצע היא למנוע את ירי הקסאמים, אך במהלכו אנחנו צריכים להיערך ל-200 קסאמים ביום.

בנוסף, המצב הגלובלי הכללי השתנה, ולא לטובתנו. לעורר רחמים עכשיו באמצעות בית הרוס מקסאם, בזמן שאנשים רבים ברחבי העולם לא יודעים אם תהיה להם עבודה או מספיק כסף לקנות מזון ותרופות לילדיהם מחר, ואנשים כמו שלדון אדלסון עסוקים בלנסות למנוע מהונם להתפוגג, זה לא ממש תזמון חזק. לא יהיה להם ממש זמן להקשיב להסברים מדוע יותר מ-200 הרוגים והרס נרחב בעזה הנצורה הם חשובים פחות או מהווים תגובה הגיונית למספר הרוגים קטן, כמה בתים פגועים והמוני "נפגעי חרדה". הסברים כאלו ייקחו יותר מדי זמן, וכאילו שלנו יש מספיק כסף לבזבז על תעמולה שתנסה להסביר דבר כל כך מופרך.

אני לא מאמינה ומעולם לא האמנתי ב"זבנג וגמרנו". אני גם לא חושבת שהפתרון טמון במה שיובל מכנה "הבלגה", ואני מכנה "חדלות אישים". אבל אני מאמינה בכל ליבי שמדובר כאן בחיקוי עלוב של מלחמת לבנון השניה, למרות כמה תיקונים בתחום יחסי הציבור הפנימיים. אני מאמינה שזה יגמר באותה צורה. ואני מפגינה נגד זה, כמו שהפגנתי אז. אם דובי חושב ממקום מושבו בקנדה שמדובר בהפגנה "חסרת כיוון, חסרת הגיון, וחסרת הגינות", שיבושם לו. כמה כינויי גנאי ודברי שטנה לא יפריעו לי מלנסות ולהציל עוד פעם ועוד פעם, למרות חוסר התוחלת שבדבר, את המדינה שבה אני חיה ועדיין אוהבת, אלוהים יודע למה, מלהמשיך לדהור בפול גז לעבר התהום.

59 thoughts on “אכן, הרגשה של דז'ה וו

  1. דובי,
    הכל מאוד הגיוני.
    החמאס חש את התיסכול ברחוב הפלסטיני ומתנהג בהתאם.
    אנחנו רואים את זה ומגיבים בתגובה רפלקסיבית (אני לא מדבר על מהירות אלא על אפשרות אחת – כוח).
    אבל לעזאזל! אנחנו עושים את זה כבר שנים. וזה רק נהיה יותר גרוע.
    החמאס רוצה להשמיד את ישראל? סבבה. אני מאמין לו. אז בוא נעשה מצור על עזה כדי שהוא לא יוכל "להשמיד את ישראל" וכדי שהוא יחזור בו ו"יכיר בנו". היי, אני יכול לחלום שזה מה שיקרה, אבל המציאות תופחת לי בפנים כל פעם מחדש. ככל שאני מפעיל יותר כוח – הם מרבים ופורצים. אז אני "צודק".
    so fucking what?

    אתה יודע, זה מזכיר לי תגובות של הגוף. יש מצבים, שבהם התגובה האוטומטית של הגוף, היא המזיקה לו. והתפקיד של הרופא, הוא להרגיע את התגובה, ההגיונית מנקודת מבטו של הגוף, אבל התגובה שגורמת לנזק בסופו של דבר לו עצמו.

    למה נותנים נוגדי דלקת? הרי דלקת היא הגיונית במצבים מסויימים. אבל אנחנו למדנו שבמצבים מסויימים, למרות שהגוף מרגיש שזה הגיוני, וזה הכלי שלו – בעצם זה מזיק, אז אנחנו מורידים את הדלקת.

    יש עוד דוגמאות אבל מספיק בינתיים.

    השאלה שצריכה להישאל היא לא למה אנחנו צודקים או לא. אלא, איך אנחנו, בחוכמה, צריכים לפעול, כדי שכוחות כאלה, שתמיד יהיו קיימים, תמיד יהיה היצע שלהם, שקוראים להשמדתנו ולפגיעה באזרחינו – תהיה להם כמה שפחות ליגיטימציה.

    בינתיים – מה שאנחנו עושים זה בדיוק ההיפך, ומנסים "לכתוש" את הכוח עצמו במקום לבטל את האטרקטיביות שלו.

    ולמשפט האחרון שלך…
    שטח כבוש – על הכובש לדאוג לרווחתו. היציאה מעזה מעמידה מצג שווא של "יציאה", והפסקת הכיבוש. מה ההבדל בין מצור מוחלט לכיבוש? באמת.. אני לא מבין. תסביר לי.

  2. רונן, המצור לא הוטל על הרצועה כי אנחנו גרגמלים שנהנים לראות את הערבים גוועים ברעב, אלא משום שבעזה שולטת כרגע ממשלה ששמה לעצמה כמטרה להשמיד את מדינת ישראל, ועושה את המעט שהיא יכולה כדי ליישם את האידאולוגיה הזו. המצור נועד לצמצם את היכולת שלהם לעשות כן. החמאס היה יכול להכריז שהוא מכיר במדינת ישראל ומפסיק לשאוף להשמיד אותה, הוא היה יכול להכריז שהוא יפעל למניעת פיגועי טרור נגד ישראל (לא סתם במסגרת רגיעה זמנית, אלא כמדיניות), ואז ישראל הייתה פותחת את המעברים וכנראה אף מסייעת בשיקום חבל עזה. החמאס מעדיף לדבוק באידיאולוגיה שלו על חשבון רווחת האזרחים בעזה. אז *אנחנו* צריכים לדאוג לרווחה שלהם?

  3. הכל עמום. זה כל הכיף. יצאנו הרי מעזה לא?
    הוצאנו את ההתנחלויות והבסיסים הצבאיים. אבל השארנו מצור, תמידי, אווירי, ימי ויבשתי מרגע היציאה. אנחנו שולטים בכל אספקט של החיים שלהם. השארנו חיסולים מדי פעם, או ירי אחר שפוגע באזרחים. השארנו פיצול בין עזה ליו"ש. אני לא מדבר על "המעבר הבטוח". אני מדבר על זה שלעזתי אסור להיות ביו"ש ולהיפך. ומי מאשר שינוי כתובת? ניחשת נכון – אנחנו.

    סתם דוגמא קטנה: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1049592.html
    נסה לשקם מדינה ככה.

    וכן, הרבה מהם מנסים!

  4. "אם תתן לו פשוט לחיות" זה משפט מאוד מעורפל. מה שאני אגדיר כ"הנה, נתתי להם" יגדיר מישהו אחר כ"זה כלום" ומישהו אחר כ"ומה עם ה…" והרשימה לא תיגמר. מי קבע מה נחשב סביר, למה הם יסכימו, עד כמה אנחנו נוותר?

  5. תוספת לפיסקה האחרונה…

    אני גם לא אומר שזה לא חשוב להיות קשוב לאמירות הקשות שנכתבות. זה מאוד חשוב. אבל האמירות הן לא האויב שלנו, אלא המצב שנוצר, ומה ממנו שבשליטתנו, שיגרום להצהרות האלה להפוך למועדפות בקרב העם שמולנו.

  6. dc,
    אני מתייחס לתגובתך על מצע החמאס. החמאס הוא מייצג השנאה והאלימות בעם הפלסטיני. זה תפקידו. ולכן המצע שלו נראה ככה. אפשר לומר שזו מין ברירה טבעית (אחת האופציות, לא הכרחי שזה יהיה דווקא ככה) של עם כלוא ומושפל, שהתכונות שבסופו של דבר באות לידי ביטוי הן שנאה ואלימות.
    אם נסתכל רגע על האלימות שאנחנו עכשיו מפעילים – והשנאה שבנו, זו שלא מוצהרת במצעים ומגילות, אלא נשמעת ברחוב בקול חזק: למחוץ, להרוג, חוסר האיכפתיות ממוות אזרחים (זה הקול השולט עכשיו, לא הרשמי) – אפשר לנסות ללמוד אולי קצת משהו על הפלסטינים. אנחנו מתוסכלים והאלימות המופעלת כלפנו ועל חוסר האונים מולה, חוסר אמון, חוסר תקווה. אז אנחנו נהיים אלימים ושונאים. עכשיו בוא נחשוב רגע על עוצמת האלימות והשנאה שלנו בתגובה לעוצמת האלימות שאנחנו חווים. עכשיו קח את זה, ותחשוב על עוצמת האלימות וההשפלה שהם חווים. אפשר רק לדמיין איזו שנאה ואלימות זה יוצר אצלם. אני כמובן מסייג ואומר, יש אצלם, כמו אצלנו, המונים שעדיין לא נותנים לשנאה והאלימות להשתלט להם על הראש. הגיוני שזה מוביל לבחירת החמאס, כמייצג השימוש בכוח מולנו (זה לא כולל את האכזבה שלהם משחיתות הפתח).

    לכן, לא הייתי מתרגש מהצהרות הכתובות של החמאס, בסופו של דבר, מה שחשוב זה הפרקטיקה. נשמעו לא מעט דיבורים מצד החמאס, לצד ההצהרות הקשות האלה בעצרות, על רצון לשקט עם חזרה לקווי 1967 (אני לא מדבר על סביב סבב האלימות הנוכחי). אני מאמין שעם שכרגע אין לו שום חיים, משמעות חייו היא סבל ומאבק, אם תיתן לו פשוט לחיות, הוא לא ימשיך לאחוז בנשק רק כדי לשחרר את ביתו הכבוש ביפו. זה תמיד ישאר זכרון קשה, תמיד יהיו מי שינסו לדחוף לשם, אבל לא תהיה לזה תמיכה.

    לגבי מה שיונית אומרת על מגילת העצמאות ומצעי המפלגות, אני הבנתי את זה ככה:
    היא לא משווה בין מצע החמאס לסילוק היהודים לבין מגילת העצמאות. אלא מתייחסת לזה שיש דברים שנכתבים כדי לכתוב אותם, כי זה מתאים לרוח התקופה. ההשוואה היא בין הצהרת החמאס שילחם בנו עד חורמה, לבין הצהרת קדימה שהיא דוגלת באיכות סביבה (סתם המצאתי, לא באמת חיפשתי שזה כתוב בקדימה, זה בשביל העקרון).

  7. ואני אומר שוב: אם לא בא לך לנהל דיון, זכותך, אבל מה פירוש "אני יודעת שזו דרישה קצת קשה לחשוב קצת"? למה שלא תקראי לי מטומטם וזהו?
    לא זכור לי שעברנו לדבר לגופו של אדם ולא לגופו של ענין, אבל שיהיה. אם את מעדיפה לשכנע את המשוכנעים, ולקבל רק תגובות אוהדות, שיבושם לך.

    בקטנה:
    1. "הבטחות שלא קוימו" = "הבטחה חגיגית ומפורשת להשמדת מדינת היהודים"?
    2. בסיס תמיכה רחב *למרות* האמנה.
    3. קמפיין בחירות או לא, על זה נאמר "גם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום".
    4. יום נעים בכל מקרה. ואם דחוף לך לקרוא לי אידיוט, את יכולה להשתמש במייל, חבל להסיט את הדיון.

  8. אני חולקת על זה לגמרי. זה ממש לא מעניין אותי. לגבי מגילת העצמאות – יש בה הבטחות רבות שלא קויימו. ובאופן כללי, לגבי מצעים – אני יודעת שזו דרישה קצת קשה לחשוב קצת, אבל התגובה שלי לא אמרה שבאיזשהו מצע או במגילה יש קריאה להשמדה של עם אחר, אלא דיברה על טקסטים מהסוג הזה ומשמעותם במציאות האמיתית של האינטרסים והשיקולים והגורמים המרובים. והפואנטה היא שאני לא מאמינה לאף אחד שכותב משהו, ומסתכלת על התמונה ההרבה יותר רחבה, שהטקסט הזה הוא רק חלק ממנה. לגבי בסיס התמיכה, יש לכך סיבות שאינן נמצאות באמנה. לגבי מי עומד מולי – זה די ברור, ולא קשור לאמנה. לגבי השקפתי, היא מעולם לא כללה איזושהי אמונה לגבי יצר האדם מנעוריו, טוב או רע. לגבי אמונותי, ממש לא נוח לי להאמין עכשיו שברק יצא לקמפיין בחירות על גופותיהם של ילדים פלסטינים, אבל לצערי זו המציאות. לגבי ההתפרצות האלימה – מאחר ולא היה בה צורך לפני הבחירות, לא סביר שהייתי חושבת שיהיה בה צורך אחרי הבחירות. בעיקר כשבאופן מפורש מטרותיה אינן להגן על יישובי הדרום או לשחרר את גלעד שליט.

  9. זה צריך לעניין אותך ועוד איך, לדעתי.
    1. מכיוון שאת מדבררת את אופציית המו"מ.
    2. מפני שבסיס התמיכה שלהם רחב מספיק כדי להעלות אותם לשלטון ולהשאיר אותם שם.
    3. כי את צריכה לדעת מי עומד מולך, כשאת מהגגת על פרטנר פוטנציאלי.
    4. כדי שלא תיפלי לקלישאה של השמאל שלא נותן למציאות לבלבל אותו.

    את יכולה לצטט את מגילת העצמאות עד מחר, לא תמצאי שם קריאה להשמדת עם אחר. אני מכיר את מגילת העצמאות היטב, מודע לבעייתיות שבה. העדפת לאום אחד אינה שוות ערך לקריאה להשמיד לאום אחר, ואם בעיניך זה כך, אז יש לנו בעיה אחרת לגמרי.
    מה זה "אז הם כותבים"? אם את מאמינה למי שזה לא יהיה מהצד השני שמעוניין במו"מ והסדרים, מדוע לא תאמיני למי שאומר הפוך? כי זה סותר את השקפת עולמך ביצר האדם הטוב מנעוריו? את בעצם אומרת שאת בוחרת למי להאמין, ואת מאמינה למי שנוח לך. ובכן, אני מאמין לשניהם, רק שהגרוע מביניהם מבצע את מדיניותו בפועל, והצד שאת טוענת שקיים נמנע עד כה.

    אני בהחלט מצפה שתצטטי לי מצע של מפלגה בישראל הקוראת להשמיד עם אחר. אני מזכיר לך שיותר מפעם אחת הוצאו מפלגות בישראל אל מחוץ לחוק; גם ליברמן יודע שניסוח פחות זהיר במצע שלו יעיף אותו מחוץ לכנסת. אם ליברמן היה בשלטון, יכולת להשתמש בטיעון הזה. אבל הוא לא, והחמאס כן, ומפלגת שלטון שקוראת להשמדת העם היהודי אמורה להדליק אצלך נורה אדומה אחת קטנה לפחות. אני יודע שאני נופל כאן לקלישאה בעצמי, אבל עם אובססיית שואה, הייתי מצפה ממך לקצת יותר ערנות.

    בשורה התחתונה, אני די בטוח שאת מבינה היטב שעם כל העיוות המוסרי שבלחימה הנוכחית, וגם אם לבחירות הקרובות יש חלק נכבד במהלך, לא באמת היתה ברירה. לכל היותר ההתפרצות האלימה הזו היתה נדחית לאחרי הבחירות.

    נ.ב.
    זכותך המלאה לא להסכים איתי, כמובן. אבל להשתמש ברטוריקת "לא מעניין אותי לדבר על זה עכשיו, לא ברור לי למה זה מעניין אותי, לא אכפת לי ש…" זה בעצם לשלוח את המגיב לעזאזל. שגם זו זכותך, זה הבלוג שלך, רק שעדיף שתצהירי מראש שלא בא לך לדבר עם מי שלא מסכים איתך.

    יום נעים.

השאר תגובה