יונית מוזס

נדמה לי שאני צריכה להבהיר את הנקודה הזאת קצת יותר. הדחייה ההולכת וגוברת שלי מכיוון הפעולה הפנים-פרלמנטרי כיום נובע משחיקת מעמד הפרלמנט – ועימו גם שחיקת מעמד החקיקה והחוק עצמו – במדינת ישראל. כשהפרלמנט עצמו עובר על החוק, מתעלם מהחוק, עוקף את החוק, שהוא עצמו חוקק – יש לנו בעיה עמוקה יותר, שלא יכולה, לעניות דעתי, להיפתר מתוך הפרלמנט. 

כשה"מדינה" (מוסדות המדינה, ז"א) מתעלמת מפסיקות בית משפט, היא שוחקת את מעמד בתי המשפט כאוכפי החוק. כשה"מדינה" מלינה שכר, לא משלמת לספקים בזמן וכדומה – היא מובילה לשחיקת מוסר התשלומים, שחיקת ההתנהלות היומיומית הכלכלית – החמצן שלה עצמה – ושחיקת חוקי העבודה. כשה"מדינה" מסרבת בכל תוקף לתת הגדרה קונקרטית של המושג "קיום בכבוד", היא שוחקת את חוקי היסוד שלה עצמה. ומוסדות המדינה שלנו עשו את כל זה בשנים האחרונות. 

נדמה לי שאת מקור בעיית האכיפה אפשר לחלק לשלושה תחומים רחבים (לצורך המינהל התקין והסדר הציבורי):

בורות: הציבור לא מכיר את החוק, לא מכיר את משמעותו בפועל, לא יודע מתי הוא מופר או איך להיאבק בהפרתו. מי יש בידו את הידע (נגיד, המעסיקים), מנצל את היתרון הזה כדי להפר את החוק. וה"מדינה" לא טורחת להגן על הנפגע, מאחר והפוגע משרת טוב יותר את האינטרסים שלה. אני נתקלתי בבורות הזאת בעיקר בתחומי חוק הגנת הצרכן וחוקי העבודה.

אי אכיפה ממסדית: זלזול, הזנחה או אי הקצאת תקציבים. אני חושבת שמלחמת לבנון הנוכחית היתה דוגמא מצויינת לכך (ענייני הציוד, המחסור באפודים למשל ועוד כהנה וכהנה). עוד דבר די מפחיד שאפשר להביא כדוגמא בתחום הוא הכתבה הזאת שהיתה די מזמן אצל עמנואל רוזן על "כוח גרגורי" (נדמה לי שככה קראו לו), לגבי האכיפה של תקנות משרד הבריאות על עסקי מכירת מזון.  נדמה לי שגם עניין הפיקוח על הבנקים הוא עניין טוב להעלות בהקשר הזה.

חוסר עקביות באכיפה: צעדי ראווה ללא מעקב שוטף, ענישה לא מרתיעה, ענישה בלי שיניים (כמו למשל הטלת קנסות ואי גבייה שלהם). 

שלושת הדברים האלו יכולים להוות מוקד של פעילות ציבורית – אזרחית – תקשורתית לא פרלמנטרית, שיש לה כבר תשתית כאן, ושכבר מתבצעת כאן בצורה לא מסודרת יותר מדי, ולכן גם לא אפקטיבית יותר מדי ברמה הכללית, של שינוי כללי המשחק (ואין בכך בכדי להפחית לרגע אחד מחשיבותן של הפעילויות הקיימות במקרים פרטיים רבים).

כשאתה נכנס לתוך הפרלמנט, לתוך המערכת הפרלמנטרית, אתה הופך אוטומטית ליותר מדי כבול לכללי המשחק – והבעיה נמצאת בכללי המשחק עצמם, לא באדם X או Y שנמצא במפלגה A או B. שינוי של כללי המשחק זה בהחלט הרבה יותר מדי ממה שיכול אדם אחד, או 20, לעשות מבפנים, בתוך כל הלחצים של המערכת. מפלגה של 19 מנדטים שפועלת בכיוון הזה היתה יכולה לעשות את זה. אבל היא לא. אני לא רואה איך "חבורת בנדיטים" שתתפקד למפלגה תעשה את השינוי הרצוי (לראייה, איפה בדיוק פייגלין נמצא היום?).

ולכן אני טוענת שאת כללי המשחק במצב הנוכחי אפשר לשנות רק באמצעות לחץ ציבורי והצמדת תווית מחיר לפעילותם של פוליטיקאים, ללא קשר להשתייכותם המפלגתית. תווית המחיר יכולה להתמקד בפעילות תקשורתית, אבל היא חייבת להיות עקבית ומתמשכת, ותוצאתה הסופית צריכה להיות היעלמותו של אותו פוליטיקאי סורר – או אותה ממשלה סוררת – ממפת הפוליטיקה הישראלית. ולא משנה מי יבוא אחריו, כי גם על מי שיבוא אחריו יחול אותו כלל בדיוק. בסופו של דבר, אחרי חילוף אחד, שניים או שלושה – המסר יועבר, וסביר להניח שעם לחץ ציבורי מספיק חזק, לא יידרשו יותר מדי חילופים כאלו. בכל מקרה, כשאתה פועל מתוך המערכת המפלגתית, אתה מאבד חלק גדול מאוד מה"עוקץ הביקורתי" שלך ומיכולתך להפעיל לחצים אמיתיים.

***

שחיקת מעמד הפרלמנט, אגב, הפכה את העבודה הפרלמנטרית למוקד משיכה לאנשים, איך לומר את זה בעדינות – שאיכותם מוטלת בספק. ניתן לראות את ההרס האמיתי שטמון בכללי המשחק כשאנשים "איכותיים" לכאורה נכנסים לפרלמנט, ומיד יורדים לרמת הזבל'ה שמסתובב שם, ברמת הדיון, רמת ההתבטאות, רמת הרצינות, רמת הביצוע, ולא מצליחים, או שמא לא מנסים אפילו – לפעול בכיוון ההפוך – להעלאת הרמה. באופן לא מפתיע, ביחד עם התופעה הזאת יורדת גם רמת האמון של העם בפרלמנט שלו. שיעור ההצבעה, אומר לכם משהו?

אני אגב לא רואה מישהו מאלו שמתווכחים איתי על העניין הזה, אנשים איכותיים ללא גרשיים וללא כל ספק, מציע להתמודד בעצמו על מקום בפרלמנט, למרות אמונתם המוצהרת במוסד הזה וביכולת לשנות דרכו.

הפוסט הזה מוקדש לאיתי, בניסיון לעשות קצת סדר בוויכוח מתמשך בינינו, וכסוג של הבהרת עמדות (מצידי) לגבי המשך הדיונים בעניין (הפיזיים והווירטואליים). הדיונים האלו מתקיימים בעיקר בתגובות, אצל שוקי (לאחרונה כאן), בבלוג הקודם שלי (כמו למשל כאן) ולגבי כל הקונספט של "עבודה שחורה". זהירות – יצא לי ארוך…

נדמה לי שאנחנו מסכימים על כמה הנחות בסיסיות. באופן כללי ביותר, אנחנו מסכימים שהמצב חרא, ושצריך לשנות את המצב החרא. אני חושבת שאנחנו גם מסכימים שבאופן כללי, הממסד רקוב. המערכת הפרלמנטרית רקובה, הרשות המבצעת רקובה, הרשות השופטת רקובה, והריקבון חלחל לכל פינה. 

נדמה לי גם שאתה, אני ושאר משתתפי "עבודה שחורה" מסכימים גם על האידיאולוגיה המנחה, שהיא בסופו של דבר מה שהביא להתכנסות הזאת שלנו, והיא ה"סוציאל-דמוקרטיה", או אם לדבר קצת בפאתוס – "הדרך השלישית", ה"טוב שבכל העולמות האפשריים", השילוב האופטימלי התפור לפי מידותיה של ישראל בין קפיטליזם לסוציאליזם.

המחלוקות העיקריות בינינו, או השאלות שטרם הצלחנו להגיע בהן לעמק השווה, הן, למיטב הבנתי:
* האם צריך לפעול דרך המערכת הממוסדת הפרלמנטרית הקיימת, כלומר, במקרה שלנו – מפלגת העבודה, או לזנוח אותה לאנחות, וללכת בדרך אחרת, חוץ פרלמנטרית?
* האם יש מקום ל"גם וגם" – איש איש ודרכו המועדפת – כמה פעילויות במקביל?
* מה המטרה הסופית, או אפילו הזמנית, של כל ההתארגנות הזאת?

אתה טוען (שוב, למיטב הבנתי) כי צריך: 
* להתפקד בהמונים למפלגות הקיימות, כדי לסלק מהן את המושחתים ביותר ולקדם את הסבירים. המחיר הוא סטנדרטים יותר נמוכים, אך היתרון הוא התנסות חשובה בחוקי המשחק.
* ליצור תנועה אזרחית משפיעה ( עבודה שמאלה, סטנדרטים גבוהים, חשיפת ערוות המערכת כולה).
* במקום להתווכח על אסטרטגיה, הדברים יתנהלו במקביל ובתמיכה הדדית.

בדבריך מופיעות גם ההנחות הבאות:
* 20 איש מספיקים כדי להוביל מסע ציבורי לשינוי מבפנים.
* קולות חדים, ברורים ומאוחדים הם בדרך כלל קולות שטובים בלתבוע דברים אך לא בלהשפיע.
* יש יתרונות בעמימות, ובשביל להשפיע צריך להתפשר לפעמים ולצנזר לפעמים.
* עשייה אזרחית חייבת להיות מגובה במלקחיים המאיימות להיסגר סביב הביצים של הפוליטיקאים, אחרת הזעקות וההתרעות הן חסרות השפעה.

הדרך המועדפת עליך היא התפקדות למפלגה קיימת, דהיינו – מפלגת העבודה. וניסיון לשינוי מבפנים. מכאן יוצא שאתה גם מניח שעדיין קיימים בגוף הפרלמנטרי הזה "אנשים סבירים".

זו כבר ראשית המחלוקת בינינו. סיפור ליברמן הוכיח לי סופית שאין במפלגה הזאת דבר כזה, "אנשים סבירים". הסיפורים סביב ההצבעות, ההתפקדויות וההתנהלויות הכספיות של בכירי המפלגה הזאת מוכיחים לי סופית שאין כל דרך שתוכל באמצעות 20 איש, וגם לא באמצעות 2,000 איש, לעשות במפלגה הזאת שינוי אמיתי. בטח שלא בכללים.

כשהגזבר אומר דברים שלא מוצאים חן בעיניהם, הם פועלים להדחתו. והוא כבר 200 שנה שם, לא מאתמול. כשנראה להם שעדיפה להם הצבעה גלויה, הם משנים את החוקים. אותו דבר גם לגבי הניסיונות לבצע שינויים בתאריכי הפריימריס או בתאריכי ההתפקדות.

זה משחק שאין לך שליטה עליו, ואתה עלול – למעשה, צפוי (אם אנחנו אנשים רציונליים שמסתכלים למציאות בלבן של העיניים) –  לגלות עוד שנה שבזבזת את האנרגיות החיוביות שלך לריק. ואני חושבת ששנינו יכולים להעריך מה יהיה המחיר של בזבוז כזה ברמה האישית.

***

לגבי העמימות, הפשרות והצנזורה העצמית, אני אסתכן בלחזור על עצמי ואצטט את מה שכתבתי בתגובה אצל שוקי, כי זה דבר מאוד קריטי בעיני:

עוד דבר שמאוד מטריד אותי בדבריך היא האמירה שלך לגבי הדיון בין הצודקים והטהורים לבין "אלה שמבינים שבשביל להשפיע צריך להתפשר לפעמים ולצנזר לפעמים". אנחנו מתפשרים על איכות חיינו וזכויותינו במדינה הזאת כבר יותר מדי שנים, ומצנזרים את עצמנו ברמה שסירסה את החברה הזאת עד לייאוש עמוק. אל תערב בין צדק לבין טוהר. טוהר זה שטויות, משהו צבוע שלא קיים במציאות. צדק זה כבר משהו אחר. ולכל פשרה חייב להיות קו אדום, שאם עברת אותו, התפשרת את עצמך למוות.

***

עוד דבר שיש לנו מחלוקת די עמוקה לגביו הוא ה"פואנטה" של כל זה. לי נראה שהדבר המרכזי שלפחות עבורו חשבתי שהתכנסנו – העובדה שנבחרנו חתמו איתנו על חוזה והתנערו ממנו במהירות רבה מהרגיל אפילו בישראל – העובדה שהם, פליין אנד סימפל, שיקרו לנו בפרצוף, קיבלו את הקול שלנו על סמך מצג שווא, ומאז שקיבלו את 19 המנדטים שלנו, פועלים אך ורק בכיוון המנוגד לכל מה שהצבענו עבורו.

הפואנטה בעיני היא לא לדחוף הצעת חוק כזו או אחרת. הצעות חוק, חוקים, יש כאן בשפע. זו המשמעות של מערכת פרלמנטרית שלא מתפקדת – חוקים פופוליסטים בשפע, אכיפה – זירו. נאדה, גורנישט. חוק שכר מינימום הקיים, לא ה-1,000 דולר ולא התוספת המגוחכת שקיבלה העבודה במו"מ הפרלמנטרי, מופר על ידי אחוז מפחיד של חברות. יש חוקי עבודה? אז יש. היתה הורדה במע"מ? אז היתה. יש פיקוח על בנקים? אז יש. חוק להגנת הצרכן? יופי.  ואתה רוצה לומר לי שעוד הצעת חוק שמגישים שלי יחימוביץ' או רוחמה אברהם או רונית תירוש או משה שרוני, שעוברת בקריאה טרומית, ונשלחת מיידית לדסקים של כל מערכות העיתונים המובילים, זה מה שיעשה את השינוי?

השאלות שאני רוצה לקבל עליהן תשובה יותר מפורטת ממך בהקשר הזה הן:

איפה בכל הדברים שאתה אומר אתה מציע לקדם את הדבר הבסיסי ביותר – תווית מחיר שמוצמדת לאי עשייה – אי עשייה פרלמנטרית (נוכחות בוועדות וכו') או בעיטה בהבטחות לבוחר? ולמה בדיוק הפעולה הפנים מפלגתית תשפיע יותר מאשר הפעולה במישור הכלל דמוקרטי, כלומר – לא קיימת את מה שהבטחת, בבחירות הבאות תיעלם? מה הופך את מפלגת העבודה למשהו שיש לו חשיבות כשלעצמו? והחשוב ביותר, משהו שלא ענית לי עליו קודם – האם היינו מנהלים את הדיון הזה אם פרס היה נבחר בשנה שעברה לראשות העבודה?

***

אתה אומר ש"אין די בזעקה וחשיפת ערוותם של מפרי הבטחות בציבור. צריך גם כוח ממשי, וכרגע עוד אין לנו כוח". ממה שאני רואה בעולם, יש הרבה די בזעקה וחשיפת ערוותם של מפרי הבטחות בציבור. זעקות כאלו, חשיפות ערווה כאלו, הן כוח משמעותי שמוציא עשרות ומאות אלפי בני אדם לרחובות כדי לתבוע את המגיע להם ולהשיג הישגים. והם משיגים הישגים. בזכות "קול חד, חזק, מאוחד ומשפיע". נדמה לי שאם מוציאים את הראש רגע מהביצה הלוקלית, שאינה חזות הכל, רואים שהאדישות של הציבור הישראלי אינה תופעה נורמלית בעולם, אלא דווקא חריגה.

***

לעניות דעתי, הסיבה שמפלגת העבודה נשארה בממשלה עם ליברמן היא בהחלט כי יושבים בכנסת 19 חארות חסרי עמוד שדרה. לובי או לא לובי. אני חשה שאתה משלה את עצמך כאן, ומוכר לעצמך רציונליזציות, גם לגבי השחיתות. אני משוכנעת שאפשר היה להתנהל אחרת, ועדיין להישאר בממשלה. כנ"ל לגבי משרד הביטחון ומשרד האוצר.

אכן, הגיע הזמן שתומכי הסוציאל-דמוקרטיה והמינהל התקין יהיו אלה שמחזיקים את חברי הכנסת בביצים. אני לא יכולה להסכים יותר. איפה התומכים האלו, חוץ מאיתנו, כמובן? אם נעשה הפגנה ונקרא להם לדגל, כמה יגיעו?

***

כל הדברים שאנחנו מדברים עליהם הם יפים וטובים. אבל לדעתי, הם לא נוגעים בפואנטה האמיתית. אם אתה זוכר, פעם, מזמן, דיברנו בתגובות אצלי לגבי מכתב שכתבתי לעמיר פרץ בתחילת המלחמה ולא רציתי לשלוח אותו. שאלת אותי אז מה אני רוצה שיעשו המילים שאני יורה, ואמרתי לך:

"הפנטזיה שלי זה לעורר מספיק זעם בחצי מיליון איש שיצאו להפגין בכיכר רבין (בניגוד לבן אדם וחצי בשדרות ח"ן). אני מאמינה שרק באמצעות יצירת התעוררות רחבת היקף בחברה האזרחית אפשר להזיז משהו אצל הפוליטיקאים. הרעיון של המכתבים הוא נהדר בסך הכל, ובהחלט יכול לסייע (אמנסטי השתמשו בקמפיינים של מכתבים, למשל, למאבק בכל מיני דברים חשוכים אפילו יותר מפרץ), אבל אני לא יכולה לראות איך אפשר להשתמש בדבר כזה מבלי שהוא מבוסס על לפחות מינימום של מעורבות פעילה של מספר גדול של בני אדם".

זו עדיין נותרה הפואנטה בעיני, שבלעדיה אין כלום. גוף אחד, קול אחד, שמושך אחריו מספיק אנשים כדי להזיז משהו. שום דבר לא זז בלי מסה קריטית, בלי אלפי ועשרות אלפי אנשים מחוייבים לשינוי. אם אתה לא מאמין שיכול להיות כאן דבר כזה, אתה לא מאמין באפשרות לשינוי.

"אין כלי הנשק של הביקורת יכולים לבוא במקום ביקורת שבאמצעות כלי הנשק. רק באמצעותה של עוצמה חומרית ניתן להפוך את העוצמה החומרית על פיה, אולם גם התיאוריה נהפכת לעוצמה חומרית מרגע שהיא אוחזת בהמונים".

זה המפתח בעיני - לאחוז בהמונים. איך עושים את זה? על זה צריך לדבר.

(נדמה לי שרציתי לסדר, ויצאתי מבלגנת. ומאריכה יתר על המידה, אבל הבטחות צריך לקיים…)

אני אעשה שקר בנפשי אם אגיד לכם שאני מדברת כאן באמונה שלמה ושמחת עשייה, או שאני באמת חושבת שמישהו שייקרא, אם יקרא, את הדברים שכתבתי בפוסט הקודם, או בכל פוסט, באמת ישתכנע במשהו, או יעשה מעשה. כלשהו. עם או בלי קשר. למעשה, אני די מדוכאת, ובאמת מנסה בכל כוחי להיאבק בייאוש. עכשיו, למשל, אני מפסידה בקרב הזה. מי יודע, אולי אנשים מתנהגים כאילו שאין עתיד למקום הזה באמת בגלל שאין עתיד למקום הזה. ואולי זה נבואה שמגשימה את עצמה שכבר אי אפשר לעצור. 

בכל זאת, במדינות אחרות לפעמים המצב די מחורבן, ועדיין, כשראש הממשלה נחשף בשקר, אנשים מבעירים את הרחובות. כשיש חשד לזיוף בחירות, אנשים עומדים בכפור ימים ארוכים. כשראש הממשלה מושחת, אנשים מחליפים אותו, אפילו לא ברוב גדול, או משתקים את המדינה ושולחים את הצבא לנקות את השחיתות. בכל העולם דברים זזים. לרוב לרע, אבל לפעמים גם לטוב. רק כאן אפילו מלחמה מיותרת ואווילית שחושפת כל כך הרבה ריקבון ומשיגה כל תוצאה הפוכה ממה שהתכוונה להשיג לא גורמת לאנשים ליותר מאשר מחיאות כפיים מנומסות בעצרת "א-פוליטית". והתפזרות שקטה. 

בכל דבר שבו נוגעים כאן, מגלים את הריקבון. כשאנחנו מגיעים לברלין ומגלים שהחדר שהזמנו הוא בדיוק כמו בברושור, אנחנו מופתעים. בכל מקום דופקים כאן את האזרח. בעירייה, ברשויות, בחברות הממשלתיות, בחברות הפרטיות, בבנקים, איפה לא (ואם כבר הזכרתי את הבנקים –  כשסטנלי פישר אומר שצריך תחרות – כאילו, תחרות, אחת מאבני היסוד של תיאוריית השוק החופשי הכי קפיטליסטית שיש – אנשי הבנקים קוראים לו בולשביק, והאזרחים שותקים). לקרוא כאן עיתון זה לחטוף שוק, כל יום. מעומק הבורות, מעומק האדישות, מעומק השנאה והגזענות. מעומק הרדידות. 

ואיפה התקווה? איפה הסוף של זה? ומאיפה בכלל מתחילים לתקן את זה? אני לא יודעת, בחיי שאני לא יודעת. אני הולכת ברחוב וחושבת לעצמי, האם ייתכן באמת שכל האנשים שהולכים מולי הם אנשים מתים מהלכים, שחיים במדינה מתה מהלכת? האם כל הרצון העז לשנות, לתקן, ליצור עתיד טוב יותר, מסתכם בניסיון להנשים גווייה? ואולי באמת האוננות הווירטואלית היא כל מה שנשאר לעשות כאן?

Is it?

(אתם חושבים אולי שזה סותר. אבל זה לא).

אנשים אומרים כמה שנמאס להם מדיבורים ושהם רוצים לעשות משהו. ובינתיים, כל מה שעושים זה לדבר. לדבר, אמרתי? סליחה. לברבר. לאונן במילים. כל מיני דברים "מסעירים" את ביצת הבלוגוספירה העלובה הזאת מדי פעם, עולים למעלה כמו קיא ושוקעים בחזרה לקרקעית. דומה באופן מדהים לתקשורת הישראלית הממוסדת. דומה באופן מדהים לחברה הישראלית המנוונת. דומה באופן מדהים לפוליטיקה הישראלית המעוותת.

יש בידיים שלנו כאן כוח לא מבוטל – כאילו, האינטרנטס הזאתי – שמקל מאוד על ההתארגנות, על הפעולה המשותפת, שמאפשר שחרור מסויים מהמגבלות של התקשורת הממוסדת והפוליטיקה המעוותת. וכמו בשאר החברה המנוונת, אנחנו מפזרים אותו, מבזרים אותו, הופכים אותו לסקטוריאלי מדי, ג'נדריאלי מדי, מפלגתי מדי, מדברים על למה אי אפשר, על איך לא כדאי, על מי לא יעשה ואיך לא יעשה, עוסקים במי פחות מנומס ומי פחות יהיר ממי, מתחסדים, מצטדקים, טובלים את עצמנו במידה הגונה של מוסרנות ואינטלקטואליזם.

ולמה, בעצם? בגלל אגו? את מי מעניין עכשיו האגו? תסלחו לי שאני אומרת את זה, כל הנתונים מצביעים על זה שהמדינה הזאת בורחת לאזרחיה מהידיים. החור של התחת של הבלוגוספירה, איפה שהראש שלנו תקוע עכשיו, בהחלט מייצג את הניוון הכללי של החברה האזרחית בישראל, אבל זה לא סיבה, ואפילו לא תירוץ. לא הגיע הזמן להוציא ממנו את הראש ולהתחיל להזיז דברים קדימה, איך אומרים – וסליחה על הצרפתית – בשביל כולם, כולנו?

***

אני רק רוצה להדגיש – אני לא באה להטיף. אם אתם מעדיפים את חמימות החור של התחת של הבלוגוספירה, את האסקפיזם והאוננות, זה כמובן עניינכם הפרטי. וזכותכם המלאה. אני גם לא מעוניינת לעמוד בראש, לצעוק "אחרי", או לשים את עצמי באיזשהו מרכז. אין לי לא את היכולת ולא את הכישורים והקשרים הדרושים לכך. אבל באמת נמאס לי. יש לנו אופציה לשנות, אבל היא יכולה להתקיים רק במסגרת עבודה משותפת של אנשים שווים, לא מונאדות סגורות של אגואים שנלחמים זה בזה.

ואני לא רואה שום דבר חתרני ברצון לשקם, לבנות מחדש, לרפא אם תרצו את החברה החולה שלנו, את המדינה החולה שלנו – שתחילתו חייבת להיות בביקורת. אני קוראת את מה שהולך כאן מסביב, ולא מאמינה. במה אנחנו מתעסקים? בשאלות שנטחנו ומוצו כבר אלף אלפי פעמים? כמה פעמים ננסה להמציא את הגלגל מחדש לפני שננסה לחבר לו מנוע?

***

ועכשיו לתכל'ס – מה אני חושבת שאפשר לעשות? ובכן, יש כמה אפשרויות מרכזיות, ולא חסרים בינינו בעלי יכולת שמסוגלים להרים, להזיז ולהניע אותן.

באופן כללי, הייתי הולכת על ה-code words שמאוד חמות בעולם היום, ושיש להם סוג של ביטוי בארץ שאפשר למנף. "חברה אזרחית". Civil society. ארגונים לא ממשלתיים (NGO). ה"מגזר השלישי". בכל רחבי העולם יש תכונה רבה בתחום הזה.

יש כמה בולטים שפועלים בתחומים מסויימים, ומעוררים הדים בתקשורת הבינלאומית, כמו TI (שחיתות), Global Witness (נושא יהלומי הדמים ו"תהליך קימברלי" קשור אליהם באופן מיוחד, אבל הם לא עוסקים רק בזה), ואחד שחביב עלי במיוחד, אם כי אני לא ממש יודעת עד כמה הוא מוכר בעולם, שנקרא Dropping Knowledge. ויש את סורוס וה"חברה הפתוחה" שלו.

יש כמה מקומיים שאפילו יש להם שר בממשלה (כמו בבריטניה), יש רחבים יותר שעובדים עם הנציבות האירופית או מדינות ארה"ב, יש כמה שמתמקדים בפעילות גלובלית יותר ומקבלים ייצוג של יועץ באו"ם. יש כאלו שעוסקים בהעלאת מודעות לנושא זה או אחר. יש כאלו שעוסקים בארגון של פעילויות פילנתרופיה, סיוע והתנדבות. יש רבים שפועלים באופן מקומי תוך כדי שיתוף פעולה עם ארגוני גג גדולים יותר וגלובליים יותר. בקיצור, התחום רוחש בפעילות, שאפשר ללמוד ממנה.

***

בארץ, לפי מה שראיתי ממחקר בסיסי ביותר, התחום מתחלק לפעילות סקטוריאלית (ארגונים רבים אינספור) ולפעילות אקדמית, כמו למשל מכון ון-ליר, מרכז אדוה או המרכז לחקר המגזר השלישי באוניברסיטת בן-גוריון. לא ראיתי ארגון גג אחד שמאגד את כל הפעילויות בתחום. באלו שקוראים לעצמם ארגוני "חברה אזרחית" נטו, כמו זה, לא ראיתי בשום מקום סעיף של "קמפיינים פעילים".

אין שום סיבה שכל הפעילות מהסוג הזה בישראל לא תתרכז תחת גג אחד, שיעניק לה כוח הרבה יותר גדול, ויהפוך לגורם שיש לו מספיק משמעות ונוכחות כדי להיות שותף, בין אם בתור גוף שחייבים להתייעץ איתו ובין אם כ"משרד" בממשלה, ישיר בתהליך קבלת ההחלטות.

אפשר להתחיל בזה על ידי שמישהו שמסוגל לכך יארגן איזשהו פורום (וירטואלי זה פחות טוב במקרה הזה), כמו ה"פורום החברתי העולמי" (שנוצר בתגובה לפורום הכלכלי העולמי), אבל ברמה הלוקלית, שיפגיש בין כולם ויתמקד בסדנאות עבודה לניסוח של מטרת-על משותפת ותחומי פעילות שונים, אופן הצגתם כלפי חוץ, ביסוסם בפועל ומינופם באמצעות הרשת.

***

סיפרו לנו מספיק שנים את הסיפור הפיקטיבי הזה שבגלל המצב הביטחוני אנחנו לא רק רשאים, אלא גם צריכים, להזניח את כל השאר. ברור היום שרוב העניין הזה נעשה כדי לגזור קופונים על חשבוננו, בין אם מדובר בקופונים שגזרו גורמים במערכת הביטחון עצמה, במערכת הפוליטית או בכל מערכת ממסדית אחרת כאן. והם גזרו, והם ממשיכים לגזור. אם זה יימשך כך, "בגלל המצב הביטחוני" נשמיד את עצמנו מבפנים, ואנחנו לא כל כך רחוקים משם. אז באמת, אולי די?

בתחילת החודש הנוכחי פורסמו ב-ynet תוצאותיו של מחקר, מטעם קרן פרידריך אברט ובביצוע של שני חוקרים מאוניברסיטת לייפציג, על מדגם של 5,000 גרמנים. המחקר מצא כי 15% מהנשאלים חשבו שלגרמנים יש עליונות טבעית בהשוואה לעמים אחרים. 9% מהנשאלים טענו ש"רודן חזק עדיף על דמוקרטיה". 26% ייחלו למערכת שלטונית בה מפלגת עם אחת תייצג את כל העם.

היום אני מגלה בעיתון "מעריב", דחוף אי שם בצד בעמוד 8, מחקר מעניין מאוד. הוא בוצע על ידי מכון מותגים עבור התוכנית "היום שהיה" בערוץ 10, על מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל. המחקר מגלה כי 35% מהיהודים סבורים כי ליהודים יש "עליונות טבעית על פני עמים אחרים". יותר מ-17% סבורים שיש צורך רק במפלגה אחת בישראל, ו-21.3% חושבים שישראל צריכה להשתלט בכוח על השטחים הסובבים אותה, ללא כל התניה.

***

נחשפתי היום לראשונה למשהו שנקרא "חוק גודווין", משהו מגוחך להפליא, שצר לי שנאלצתי, בגלל פגעי הטכנולוגיה, להכניס את הזבל הזה למוחי. לדעתי, צריך לקבוע ענישה בחוק על אנשים שגורמים לאנשים אחרים בהטעיות ומניפולציות לצרוך זבל מנטלי. ומצד שני, אין בכך צורך. הם ממילא מענישים את עצמם.

חוק גודווין הוא זבל סופיסטי. אני כבר זקנה מדי ויותר מדי אכפת לי מדברים מכדי לעסוק בסופיזם, וכבר מזמן אין לי עניין בשטות הזאת של "לנצח" בוויכוח. הוא גם דוגמא מאוד יפה לנטייה השטחית והמגוחכת לטעון שהכל זהה להכל, לעסוק בזוטות במקום בתכנים, בקוסמטיקה במקום בשיחה אמיתית. 

פרט לכך, הסייג המרכזי שלו הופך את כולו לאידיוטי, ונותן גם לי פטור מוחלט. אם ניאו-נאצים פטורים ממנו, אז לא כל כשכן אנשים שסובלים מאובססיות שואה חמורות, בין אם הם צאצאי ניצולים או סתם נפגעי סרטי יום השואה, ושכל מי שמכיר אותם אפילו קלושות יודע שקשה לנהל איתם שיחה פשוטה בלי שנושא השואה, היטלר או הנאציזם יעלה. (והייתי אומרת שקצת קשה לטעון נגדי שאני מסתירה את העובדה שאני סובלת מהאובססיה הזאת).

למרבה המזל, אף אחד שנתקלתי בו ודיברתי איתו על השואה, על היטלר ועל שאר ירקות – ותאמינו לי, זה קרה הרבה, בעיקר ברשת, לא שמע על האידיוטיזם הזה. זה איפשר לי להשתתף בשיחות שגם תרמו משהו למשתתפים בהן, כאשר ההשוואות ואזכורי השואה היוו בהן נקודת פתיחה, וממש לא נקודת סיום. בסופו של דבר אפילו הקמנו פורום שלם שהוקדש לנושא. רוב האנשים האינטליגנטים והאכפתיים יודעים להבחין בין אזכורי שואה שמטרתם זעזוע וסתימת פיות, כמו למשל אפיזודת הטלאי הכתום, ובין אזכורי שואה שמטרתם דיון, לימוד, הבנה ומניעה.

איזה כיף שאפשר למצוא מילה להיתפס בה כדי לברוח מהדיון האמיתי, לברוח מהכרה במציאות, לברוח מההכרה בטעות. והכי כיף זה שהמילה הזאת היא "נאצים". הרי יש כל כך הרבה שבלונות מוכנות מראש של ביטויים צדקניים שאפשר לומר בתגובה, אפילו לא צריך להקדיש לזה רגע של מחשבה. תענוג ממש. 

אם אי אפשר להשוות, אי אפשר ללמוד. אם אי אפשר ללמוד, אי אפשר למנוע. ויש הרבה מה להשוות. המלחמה בנאציזם טרם הסתיימה, כפי שאמר אותו כותב גרפיטי בברלין, והיא אינה מלחמה בקבוצות ניאו-נאציות, במכחישי שואה או בתופעות אזוטריות אחרות, אלא באותם דברים שעדיין נמצאים בלב הקונצנזוס, שעשו את הנאצים למה שהם. גזענות. בורות. אדישות תהומית לחיי אדם. יחס לאינדיבידואל כאל "נציג" של הקבוצה שלו, חסר כל חשיבות כשלעצמו, בר השמדה. וגם פוליטיקה קטנה ואינטרסנטית, נכונות לוותר על הדמוקרטיה תמורת "ביטחון" ו"יציבות", תעמולה של שנאה והפחדה, ועוד הרבה דברים שאנחנו מכירים. מכאן. 

ולגבי הצעקות, אני מעדיפה את הוורד הלבן על הגדה השמאלית. למעשה, אני שוקלת להקים סניף מקומי. להלן קטעים מהכרוז הראשון שלהם. התרגום לא משהו. אני עדיין לא מסוגלת לתרגם מגרמנית.

***

"אין דבר ראוי פחות לאומה תרבותית מאשר לאפשר לעצמה להישלט ללא אופוזיציה על ידי קליקה לא-אחראית, שנכנעת לאינסטינקטים בסיסיים…

אם העם הגרמני הוא כבר כל כך מושחת ומחוץ רוחנית, עד כדי כך שאינו נוקף אצבע, ובוטח בקלות דעת בסדר החוקי של ההיסטוריה; אם הם מוותרים על העיקרון הגבוה ביותר של האדם, העיקרון שמציב אותו מעל כל שאר יצירותיו של אלוהים, הרצון החופשי שלו; אם הם זונחים את הרצון לנקוט בפעולה החלטית ולהסיט את גלגלי ההיסטוריה, ובכך להכניע את ההיסטוריה להחלטתם הרציונלית; אם הם כל כך ריקים מכל אינדיבידואליות, הלכו כבר רחוק מאוד בדרכם להפוך להמון חסר נשמה ופחדני – אז, כן, הם ראויים לנפילתם… 

גתה מדבר על הגרמנים כעל עם טראגי, כמו היהודים והיוונים, אבל היום נראה שהם בסך הכל עדר חסר חוט שדרה וחסר רצון של טפילים, שכעת, לאחר שנשאב כל המח מעצמותיהם, לאחר שנשדד מהם מרכז היציבות שלהם, מחכים להירתם להרס עצמם. כך זה נראה, אבל זה לא כך. באמצעות התעללות הדרגתית, בוגדנית ושיטתית, המערכת כלאה כל אדם בכלא רוחני. רק כעת, כשהוא מוצא את עצמו כבול בשרשראות, הוא הופך למודע לגורלו. רק מעטים הכירו באיום החורבן, והפרס על האזהרות ההרואיות שהזהירו היה מוות… 

אם כולם יחכו עד שאדם אחר יעשה את הצעד הראשון, שליחיה של נמסיס [אלת הנקמה] ימשיכו להתקרב עוד ועוד… לכן, כל אדם, שמודע לאחריותו כחבר בציביליזציה הנוצרית והמערבית, חייב להגן על עצמו ככל יכולתו בשעה מאוחרת זו, הוא חייב לפעול כנגד פגעי האנושות, נגד הפאשיזם וכל מערכת דומה של טוטאליטריזם. להציע התנגדות פסיבית – התנגדות – בכל מקום שבו אתה נמצא, לעכב את התפשטותה של מכונת המלחמה האתאיסטית הזאת לפני שיהיה מאוחר מדי…

אל תשכחו, שכל עם ראוי למשטר שאותו הוא מוכן לסבול!"

***

הם כתבו שישה כאלו. היה עוד אחד בהכנה. והם גם עשו קצת גרפיטי. הם נתפסו. כולם הוצאו להורג. 

***

העולם היום שונה. הפרס על אזהרות כאלו היום הוא טריוויאליזציה. בלה בלה אינסופי על למה מותר או אסור להשוות מה, ובאיזה מילה מותר או אסור להשתמש. סירוס, מוות רוחני. ובינתיים, היום בחדשות – בבית שמש מתחיל הטאליבן להשתלט, ובשטחים מחריפה ההפרדה הגזעית (חוק חדש אוסר על ישראלים להסיע פלסטינים). ליברמן בממשלה, ובמעמדו כשר מציע לעשות כמעשי טורקיה בקפריסין, ובג"ץ אומר רק "צריך חקיקה". 

אל תשכחו. כל עם ראוי למשטר שאותו הוא מוכן לסבול.

***

מוגש כחומר למחשבה למשתתפי הדיון כאן, ולכל מי שמעוניין.

ועוד קצת חומר למחשבה מתוצרתי כאן וכאן.

ונניח שאנחנו מאמינים במשהו. ונניח שהוא לא נכון. ונניח שבסופו של דבר, אי נכונותו הופכת לעובדה מדעית מוצקה. כמו, נניח, הגילוי שכדור הארץ סובב סביב השמש ולא להיפך. או שהומוסקסואליות נקבעת גנטית, כמו צבע עיניים, ואינה קשורה לבחירה. כמה מסובך זה לומר "טעינו", ולעשות את התיקונים הדרושים במערך האמוני? ועוד בעידן כל כך ספקני כמו העידן שלנו?

ברור שמסובך, במיוחד בעידן ספקני כמו שלנו, ללא שמץ אמון, ללא יותר מדי תקווה, שסובל משחיקה מתמדת של כישורי החשיבה והרגש האנושיים. להאמין במשהו בעולם הזה הופך לעיתים קרובות מדי למלחמה בלתי פוסקת, ולעיתים קרובות אלימה – במפגש עם המציאות, או עם אמונות אחרות.

די מסובך, בעיקר אם מה שאתה מאמין בו הוא אי הכרחיותה של המלחמה ואי נחיצותה של האלימות. ועוד יותר מסובך, לנוכח הרעות החולות שבאי האמונה, המחלה המסוכנת ביותר הידועה לאדם – הציניות – ריקבון השורשים.

אז איך זה שאף אחד עוד לא הפך את ההמצאה הזאת של דאגלס אדאמס למציאות?

"The Electric Monk was a labour-saving device, like a dishwasher or a video recorder. Dishwashers washed tedious dishes for you, thus saving you the bother of washing them yourself, video recorders watched tedious television for you, thus saving you the bother of looking at it yourself; Electric Monks believed things for you, thus saving you what was becoming an increasingly onerous task, that of believing all the things the world expected you to believe".

(From "Dirk Gently's holistic detective agency")

וכל זה בא לי מהיתקלות אקראית בטור דעות שכתב איזה כומר בפטיסטי ב"יו.אס.איי טודיי", תחת הכותרת:  When religion loses its credibility.

***

תוספת בעניין הציניות: אלברט איינשטיין היה אדם חכם. באמת אדם חכם. קראתי אתמול מאמר שלו, "למה סוציאליזם?", שהופיע בטורו של פרופ' דני גוטווין ב-ynet (חלקים ממנו תורגמו ונערכו על ידי יפתח גולדמן, האיש והאגדה…). יסלח לי יפתח, אבל אני רוצה לצטט פסקה אחת דווקא מהמאמר המלא באנגלית. בגלל המוזיקה.

 Innumerable voices have been asserting for some time now that human society is passing through a crisis, that its stability has been gravely shattered. It is characteristic of such a situation that individuals feel indifferent or even hostile toward the group, small or large, to which the belong. In order to illustrate my meaning, let me record here a personal experience. I recently discussed with an intelligent and well-disposed man the threat of another war, which in my opinion would seriously endanger the existence of mankind, and I remarked that only a supra-national organization would offer protection from that danger. Thereupon my visitor, very calmly and coolly, said to me: "Why are you so deeply opposed to the disappearance of the human race"?

למה באמת?

ואני אשאיר את זה כשאלה.

ככה נותנים:

"ידיעות אחרונות", עמוד 17, היום:

"הנדבן הסודי שמציל את ילדי מגדל-העמק" – כבר שש שנים שהוא תורם מיליוני שקלים לטובת תלמידי בית ספר בעיר הסובלים מקשיי לימוד.

מאז שהציג את ההצעה הנדיבה, ולאורך כל השנים שבהן הוא תורם כסף, מתעקש הנדיב המסתורי שלא לחשוף את זהותו: הקשר בינו לבין בית הספר מתנהל באמצעות מתווכים ישראלים. אחד מהם מגיע לבית הספר מדי שבוע, רושם את הדרישות ומספק את הכסף ללא כל שאלות…. אנשי הקשר של הנדיב הלא ידוע מסרבים בכל תוקף לגלות את זהותו. "האיש רוצה להישאר אלמוני. מטרתו היחידה היא לסייע לילדי העיר".

ועוד קצת:

בבית הספר מספרים כי בזכות הסיוע ניצלו מאות תלמידים שהיו בסכנת נשירה. נגד כל הסיכויים, הם עברו בהצלחה את מבחני הבגרות, ורבים מהם אף התקבלו לאחר שירותם הצבאי לאוניברסיטאות.

***

ואילו גאידמק, הנדיב הידוע, מסביר היום את מהות התרומות שלו. לא, לא מדובר בלסייע לתלמידים לעבור בהצלחה את מבחני הבגרות ולקבל סיכוי לחיים טובים יותר. אותו עיתון, רק עמוד 4 עם אזכור בכותרת הראשית. "יש לי היום תמיכה ציבורית להיבחר לראשות הממשלה עם רוב גדול. אם אחליט להתמודד, אקבל 40 מושבים בכנסת. הפוליטיקאים יודעים את זה ופוחדים".

בוודאי הבנתם כבר שאין לי שום דבר לומר בעד עמיר פרץ בימים אלו. רק אתמול שאלתי כאן מי הוא בכלל שיירד על גאידמק. את אותה שאלה אני מפנה לגאידמק. מי אתה שתרד על פרץ? עוד לא עשית שום דבר טוב יותר ממנו בחייך. קצת כסף שאתה שופך במפגני ראווה לא נקרא "עשייה". ואם כבר אתה יורד עליו, למה זה צריך להיות כרוך בפגיעה בציבור נהגי המוניות בארץ, שלמרות נטייתו לוולגריות, לי אישית יש בעיקר התנסויות חיוביות איתו?

וגם היועץ של וולמארט, אייל ארד, האיש וה"לשים לו רגל על הצוואר וללחוץ", לא עושה יותר מדי רושם (מעריב, כותרת ראשית, היום). לא היו צריכים למנות את פרץ לשר ביטחון? הם לא היו צריכים להיות איפה שהם נמצאים היום. אחריותם על המחדלים והגועל שקורה כאן עכשיו גדולה אפילו מזו של פרץ. כאילו, דה, הם ראש הממשלה. הוא אכן צריך ללכת, אבל לא רק הוא. אם רק פרץ ילך, שום דבר לא קרה, ושום דבר לא ישתנה.

***

אגב, זו הפעם השניה מאז שצירף את ליברמן לממשלה שוולמארט אומר שליברמן לא מייצג את עמדת הממשלה (מעריב, עמוד 3). הפעם זה על דבריו לגבי הנהגת החמאס וגן העדן. וולמארט, אם ליברמן לא מייצג את עמדת הממשלה, ולמעשה אומר דברים הפוכים למה שאתה טוען שהיא עמדתך, אז למה הוא בממשלה? הוא לא אמור להיות באופוזיציה?

(ואם לא אתמול, אז עכשיו)

לשר הביטחון עמיר פרץ, בעקבות דבריך המזעזעים לגבי הנחתת מכות כואבות על עזה.

מר פרץ, אמרת בעבר שהנך איש שלום ושאתה הולך בדרכו של רבין. פרט לכך, העובדות מדברות בעד עצמן. אנחנו מנחיתים מכות כואבות מאוד על עזה כבר תקופה די ממושכת, ביניהן הרג מאסיבי של חפים מפשע, הרס תשתיות, חיסולים של מנהיגים לאומיים, דתיים ופוליטיים, ופגיעה קשה באיכות ותוחלת החיים של תושבי המקום המקולל הזה. במהלך התקופה הזאת, הטרור לא רק שלא נחלש, אלא התגבר, הקסאמים על שדרות לא רק שלא פחתו, אלא התרבו. תחושת הביטחון של האזרח במדינת ישראל לא רק שלא התחזקה, אלא נחלשה. מספר האנשים שרואה עתיד למדינה הזאת, עתיד מוחשי – רק הולך ופוחת. ולמקום שבו אמורה להיות המדינה נכנסים אוליגרכים (או סוחרי נשק?) מפוקפקים ופופוליסטים, ומצליחים להשיג בדיוק את מה שהם רוצים. דהיינו, תמיכה ציבורית רחבת היקף. מה שנקרא, "הלבנה".

ואתה, שר הביטחון של מדינת ישראל – תפקיד בכיר וחשוב, בעל השפעה רבה על מציאות חיינו – על מה אתה מדבר? להמשיך בדרך שנכשלה בצורה כל כך דרמטית? להנחית מכות כואבות מטעמי נקמה והשפלה, ולא אסטרטגיה? להגדיל את תקציב הביטחון – שאין בו שום חסר, אלא עודף היסטרי של שומן, וכולנו יודעים את זה? וחוץ מזה, אתה יורד על גאידמק? באיזו זכות? אתה עשית משהו טוב ממנו בתקופה האחרונה? מה אתה עושה בכלל במשרד הזה, אם זה כל מה שיש לך להציע? וזאת, בזמן שכולנו מכירים את ההיסטוריה וכולנו יודעים שיש דברים שכן עובדים, כמו למשל משהו בסגנון "תוכנית מרשל", משהו שישנם כבר אנשים שמוכנים לתרום לו (כמו סטף ורטהיימר, למשל), משהו שלפחות באירופה – היבשת שנחרבה בגלל השפלות ונקמה ושקמה לתחייה כתוצאה מהתוכנית הזאת ודברים דומים -  לא יקשה לגייס לו תומכים.

תתחיל להצדיק את המשכורת שאני משלמת לך, מר פרץ. לי נמאס לממן את ההתעללות בתושבי עזה, שפרט להיותה מעשה שלא יעשה, אנטי מוסרי, אנטי אנושי ואנטי יהודי – גם אין לה שום פואנטה ושום תוצאות. רצית להיות שר ביטחון – קיבלת. עכשיו תתחיל להתנהג כמו שר ביטחון שיש לו שאיפות גם להנהיג את המדינה, ולא כמו יצור נרפה וחסר חוט שדרה שנגרר אחרי כל בעל אינטרס קטן.

***

שוקי אמר לי לעדן את זה אם אני רוצה, נניח, לשלוח את זה. אבל מה, אין לי חשק לעדן, ולכן גם לא אשלח. יוצא לי עשן מהאוזניים בכל פעם שאני קוראת משהו שיוצא מפיו של פרץ. ממש עשן. כמה שבועות מחיים שלי הקדשתי לשכנוע אנשים שהוא לא טיפש, לא עוסק בענייני כבוד, לא מושחת ולא רמאי. אתם מתארים לעצמכם כמה אידיוטית אני מרגישה עכשיו, בעיקר אחרי שהזדמן לי לקרוא את מכתבו של גזבר העבודה, על שוד הקופה הריקה שהתרחש באותו זמן שבו הקדשנו זמן לא מבוטל, בהתנדבות גמורה, לשכנוע אנשים להצביע עבור המפלגה הזאת.

וחוץ מזה, כידוע לנו, האיש ממילא לא עונה.

דברי גזבר העבודה כאן.

(הכי אהבתי את דבריו של כבל בסוף, אחרי ה"חימה הקדושה" וכל זה. "כולם נהגו כך". לא יודעת אם כהן הוא צדיק טהור וזך, אבל שמעתי מספיק "כולם נהגו כך" על דברים מספיק גרועים בשנה האחרונה, מספיק לכל החיים. וחוץ מזה, אני באופן אישי מסכימה לגמרי עם עמדתו של וורן באפט בעניין).

ושקדיה כתבה משהו שאני מזדהה איתו שקרוב לעניין.

***

ועוד יציאה גאונית מבית מדרשו של הגוף הקיקיוני "משרד החוץ הישראלי". בתגובה להחלטה הפחדנית של האו"ם רק לחקור את אירוע בית חנון ולא לגנות את ישראל, החליט הגוף הקיקיוני הזה לטעון שהדבר מהווה "פעולה נגד הנלחמים בטרור".

כן, לחקור את ה"טעות אנוש" או "טעות מכנית" או איך שלא הלבינו ומישפטו את הרצח המתועב הזה, זה באמת מה שמסייע לטרור. לתומי חשבתי שדווקא הצדקה של הרג של חפים מפשע ומעבר על דבר כזה לסדר היום הוא הדבר שמסייע לטרור, מאחר והוא הופך את אופן הפעולה הטרוריסטי - שזו הפואנטה שלו, ולא משנה אם עושה אותו מדינה או ארגון או אדם בודד - ללגיטימי, ושומט את הקרקע מתחת לכל טיעון מוסרי לכאורה נגד הטרור. אבל כמו שאמרתי קודם, רציונליות OUT, טירוף וטיפשות – IN. למה שהפארסה שנקראת כאן "משרד החוץ" תהיה חריגה – הרי כולם נוהגים כך.

"מישהו" פעם החליט שבני האדם הם יצורים רציונליים ששואפים למקסם רווחים. "מישהו" ביסס על זה תורות שלמות. "מישהו" קבע כך את התנהלות חייהם של מיליונים על מיליונים של בני אדם. אלא מה, שההנחה הזאת מופרכת ביסודה. לפחות ברמה המערכתית. בעיקר ברמה של מערכת מתפוררת, מנוונת ומתפרקת כמו מדינת ישראל. 

לא צריך לגייס אפילו טיעונים מוסריים שניתן להתווכח עליהם, לכאורה או שלא לכאורה, בעניין מה שקורה היום בעזה, או בשדרות. המצב כל כך אבסורדי, כל כך זר לכל מושג אנושי של רציונליות, שאני אומרת לכם בכנות, I'm in owe לנוכח הדברים. 

כבר שנים שאנחנו טוחנים לעזה את הצורה. הורגים בהם ללא רחם – כולל נשים ילדים קשישים וחמורים, כל דבר חי, צומח או דומם שאתרע מזלו להיכנס לטווח האש של "מנתחי המוח" של צה"ל – הורגים את מנהיגיהם הלאומיים, הדתיים, הפוליטיים, הורסים להם את התשתיות, פוגעים ביכולתם לקיים את עצמם, לא מאפשרים להם לנהל את ענייניהם באמצעות לחצים פיננסיים בינלאומיים, גם כשהם הולכים על דמוקרטיה, כי הבחירה שלהם לא מוצאת חן בעינינו – מה שנקרא "צביעות אמריקנית".  
 
זה לא עבד. לט'ס פייס איט. פשוט לא עבד. אם לפני יומיים אני שומעת שכל המומחים אומרים שהטרור בעזה רק התגבר מאז שהתחלנו באסטרטגיית ה-mayhem הזאת, אז איך אנחנו בדיוק יכולים להרשות למנהיגים שלנו להגיד שהם ימשיכו בדרך הזאת ושהם ינחיתו "מכה כואבת על עזה"?  מה אנחנו, עם של מפגרים?

ועל איזו מכה כואבת אתה מדבר, פרץ? משהו כמו בית חנון? אולי עוד הפצצה של תחנת כוח, שיהיה עוד קצת פחות חשמל שם? אולי נפריט להם את המים? ואולי משהו שמתקרב קצת יותר לכיוון הג'נוסייד? ייעוץ לגבי חוליות אונס כבר קיבלת? פשוט יש איזו מישהי מרואנדה שעומדת עכשיו למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג על העניין הזה. נראה לי שיש לה הרבה זמן פנוי, ואולי יסכימו לשחרר את הבן שלה שלום בערבות כדי שיעזור לך לגייס חולייה של חולי איידס שיבצעו. זאת בוודאי תהיה מכה כואבת, אין ספק.   

לא צריך יותר מטיפת הגיון קטנה וגם לא יותר מדי מעוף כדי שממשלה תעצור את ההשתוללות ותגיד – אוקי, ניסינו. לא עבד. עכשיו צריך לנסות משהו אחר. נגיד, תוכנית מרשל מסוג כלשהו. זה דווקא עבד יפה מאוד על חברת טרור אלימה לא פחות. למעשה,  יותר. 

על השפלות ונקמות לא מנהלים מדינה. על השפלות ונקמות הורסים מדינה. אין אדם רציונלי אחד שנוהג להסתכל למציאות בפנים ולא לברוח משום מסקנה, שרואה עתיד למקום הזה, כל זמן שמה שמניע את הגלגלים כאן זה כוח האנרציה, ושום דבר חוץ ממנו.

אז אולי די?

***

גאידמק בדרך להשתלט על המדינה. אבל זה לא בגלל גאידמק. אם גאידמק נותן לילדי שדרות שניים שלושה לילות של הפוגה מהפחד והסכנה, אז גאידמק עושה מעשה טוב. מעשה שהמדינה היתה אמורה לעשות. מעשה שהמדינה לא היתה אמורה ליצור את הצורך בו. 

אוליגרכים מסוגו של גאידמק מלכתחילה הם תוצר של מדיניות כלכלית רצחנית, שהובילה, פרט להתעשרותו, גם לירידה בתוחלת החיים ברוסיה, להתרוששותם של מיליונים וליצירת כלכלה חלופית של שחיתות שקשה אפילו לדמיין את היקפה. אנשים מסוגו של גאידמק נמצאים כאן ועושים כאן כרצונם כי המדינה לא אומרת יותר לא למאיר לנסקים. אנשים מסוגו של גאידמק לא מתים, רק מתחלפים, כל זמן שהפרצות שמאפשרות להם להפוך למה שהם ולפרוח קיימות.

המלחמה שלי היא לא בגאידמק. גאידמק לא מפחיד אותי. הממשלה כן.  מאוד אפילו.

 ***

אגב, סתם לידיעה, מילטון פרידמן מת (במקרה לגמרי, יצא לי טוב עם הפסקה הראשונה). גם הוא מפחיד אותי יותר מגאידמק, גם במצב הצבירה הנוכחי שלו.