גרתי באזור כיכר המדינה שש שנים, ומעולם לא נהניתי כל כך להשתמש בשמות הרחובות שם. היום בתשע וחצי תמצאו אותי בפינת הרחובות שנושאים את שם תאריך הקמת המדינה, בעצרת הקמתה מחדש של המדינה, ביחד עם כל הדור המייסד החדש.
לקראת צעדת המיליון הבאה עלינו לטובה, כדאי שנתאפס על עצמנו. זה קצת מטופש, אם לנקוט בלשון עדינה, לפתוח בספרינט כל כך מרשים, ובמקום לעבור לשלב הבא – לחזור לאותו מקום בדיוק שממנו יצאנו.
וזה קצת קורה כאן עכשיו (אם כי, ואת זה יש לציין כבר בהתחלה – אני לא חושבת לרגע אחד שזה בלתי הפיך). אני רואה לנגד עיני יותר ויותר את השטאנצים הישנים, המוכרים היטב לכל מי שהיה מעורב בכישלונות עבר מפוארים. אותם מאבקי כוח בגובה דשא. אותם משחקי אגו קטנים. אותה התמקדות בטפל על חשבון העיקר. אותו חוסר אומץ ברגע האמת. אותה הסתתרות מאחורי אותן קלישאות שחוקות ומיטב אמני ישראל. אותו קרב גמדים בין אותם יחצ"נים. אותה התאחדות סטודנטים עלובה, שדוהרת על גב המילים הגבוהות לקראת ועדת שוחט 2. כאילו שאין חדש תחת השמש. כאילו שלא קרה כאן שום דבר בחודשיים האחרונים.
יותר מדי אנרגיה מושקעת בזמן האחרון בכאלו שטויות, עד שנדמה לי שקצת נבהלנו מעצמנו. אחרת אי אפשר להסביר מדוע מושקע איזשהו מאמץ בכלל בלנסות לכלוא את העוצמה הזאת בכלא של מבנים כל כך שחוקים, כל כך נדושים וכל כך חסרי תועלת, של "הנהגות מייצגות", מסמכי דרישות, שביעיות סודיות או מה שזה לא יהיה. כאילו שזה מעניין מישהו. כאילו שזו היתה הסיבה שבגללה יצאו 300 אלף איש לרחוב. כאילו שמהמסדרים החדשים-ישנים האלו תבוא הבשורה.
**
הסדר הישן וחוסר האומץ מתבטא מאז הפגנת ה-300 אלף, כולל ההפגנה עצמה, בריכוך ההתבטאויות ובעמעום הדרישות. בעצם, כל קשקושי האגו שאנחנו רואים הם לא הסיבה, אלא התוצר של זה. הגל של מה שמכונה social unrest שיצא החוצה מבטא באופן עמוק את כישלון השיטה, את הריקבון שלה, את חוסר הרלוונטיות שלה לחייהם של כמעט כל אזרחי המדינה הזאת (ולא רק של המדינה הזאת). זה הקונצנזוס, אפילו אם אנשים רבים לא יודעים לבטא אותו בצורה רהוטה ומלומדת. זה הקונצנזוס, אפילו אם אנשים רבים מרגישים אותו רק דרך המצוקה האישית שלהם, או רק באופן אינטואיטיבי.
זה לא רק הדיור. זה לא רק הקוטג'. זו לא רק מערכת החינוך, מערכת הבריאות, שירותי הרווחה. זה אפילו לא "יוקר המחייה". זו העובדה שהנציגים הנבחרים אינם באמת מייצגים. זו העובדה שזו לא באמת מדינה דמוקרטית. שעובדים עלינו כבר זמן מה. שמסיחים את דעתנו ומפזרים לנו מסכי עשן כדי שלא נראה מה באמת קורה. זה, למשל, חוק ההסדרים, כפי שפירט יפה מאוד יהודה שנהב היום, אבל לא רק.
המצב הקצין מאז, וזה כבר לא רק החוק הנלווה, אלא חוק התקציב עצמו, ש-70% מהחלטות הממשלה המפורטות בו הן חסרות משמעות תקציבית. וזה עצם קיומו של תקציב דו שנתי, שכל מטרתו היא למנוע דיון פוליטי פומבי – כל שנה מחדש – במה שנותן משמעות לכל מדיניות שעליה החליטו הנבחרים, שאמורה להפוך ממילה באוויר למציאות בפועל. Checks and Balances. פיקוח תמידי. מה שהופך דמוקרטיה ממילה באוויר למציאות בפועל.
המשטר הניאו ליברלי הוא טכנוקרטיה, שלטון של פקידים קובעי מדיניות. המשרד היחיד שקובע כאן מדיניות, לא בהסכמה, ללא שיתוף, לכאורה משיקולים "מקצועיים" אך למעשה משיקולים אידיאולוגיים נטו, הוא משרד האוצר, אנשים שאיש לא בחר בהם ושאיש לא באמת שם לב מה הם עושים, ושכל האינטרס שלהם נמצא בשימוש בתפקיד כמקפצה למקום טוב יותר, נגיד, עוזרים של זהבית כהן בתנובה. בכל ריקבון שצף על פני השטח נמצאת טביעת רגלם הדורסנית, והתעקשותם לקבוע מדיניות בכל תחום ותחום, מרפואה דרך חינוך ועד דיור, לפי קריטריונים שאינם קשורים בכהוא זה לצרכים אנושיים או לסולם ערכים או לסדר עדיפויות של מדינה.
משרד האוצר אמור להיות המשרד שמחלק את הכסף לפי סדר העדיפויות והמדיניות שקבעה הממשלה, זה שמאפשר את יישום המדיניות הממשלתית, לא זה שקובע אותה או תוקע אותה. בוודאי לא המשרד שיתעקש, למרות שכל משרדי הממשלה המעורבים האחרים שהדבר נמצא בתחום אחריותם חושבים אחרת, שניהול שירותי הבריאות בבתי הספר יהיה בידיים של חברה חיצונית. בוודאי שלא המשרד שיקבע כמה תורנויות יעשו רופאים, מתמחים או מומחים. בוודאי שלא המשרד שיקבע לפי איזה קריטריונים יתוגמלו מורים או שוטרים. בוודאי שלא המשרד שיקבע סדרי עדיפויות של השקעות בתשתיות כאלו או אחרות, משירותי כבאות ועד כבישים. בוודאי שלא המשרד שיקבע את מדיניות הנדל"ן של הממשלה.
או בקיצור: 
**
אם יש משהו שיוצא החוצה בכל תגובה מצד הממשלה לגבי כל פרסום הנוגע לכל אחד מתחומי המאבק המרובים, אם יש משהו שיוצא החוצה בעצם קיומה של ועדת טרכטנברג – וגם במנדט שלה ובהתנהלות היומיומית שלה – זה בדיוק הדברים האלו. הם אפילו לא מסתירים את זה יותר מדי – הכל נמצא in plain sight, עבור כל מי שטורח לחפש ולקרוא. הם פשוט חושבים שכולנו מטומטמים, לא מסוגלים להבין את זה, או אדישים מדי, מיואשים מדי, חסרי אמונה שאפשר לשנות משהו.
הצרה היא שנראה שמי שקובע היום את צורתה הפורמלית של המחאה הזו שבוי גם הוא באותן קונספציות, שמוכתבות מלמעלה. נוצר הרושם שההתארגנות הממוסדת של המחאה חושבת גם היא שהציבור מטומטם, מיואש, חסר אמונה. ולכן, כדי להביא אותו בהמוניו לאיזשהו מקום יש לאמץ את גישת ה"עזים" – לא להיות אנטגוניסטים מדי, לא לפסול את האפשרות למו"מ, לא לקרוא לשינוי הסדר הישן באופן ישיר, וכמובן – לרכך את הנאומים בקטעים מוזיקליים של אמנים פופולריים, ששירתם קונצנסואלית ואינה נושאת כל מסר רלוונטי.
[אני, אגב, ממש לא חושבת שזה נעשה בזדון, או מתוך אותו רציונל ואותן מטרות כמו אלו של פקידי האוצר. אני חוששת שזה נעשה מתוך פחד, מתוך חוסר אמונה שמה שקרה כאן בחודשיים האחרונים הוא אמיתי. ואולי גם מתוך שחיקה, לנוכח כל ההתקפות המתוזמרות, הרב צדדיות והמאורגנות היטב של כל צוות ה-hasbara הלאומית, שכולל גם חלק לא קטן מגופי התקשורת הקיימים כאן, בין אם ברמת העיתונאי הבודד או ברמת הגוף כולו]
**
חודש וחצי עסקנו בהתעוררות, בדיונים, בהצפה למעלה של כל מה שרקוב למטה, במאבק עיקש בבידוד, במה שניתק את כל נפגעי הריקבון הזה, כל תאי הסבל הזה, אחד מהשני כדי למשול בהם טוב יותר. התחיל כאן שינוי אמיתי, שינוי של הבסיס, שינוי עמוק בתודעה, שמשפיע על ההתנהגות האזרחית של כל מי שנכנס לתהליך הזה, והתהליך הזה רק הלך והתרחב (הוא כולל גם את התקשורת, אגב, ברמת העומק והרוחב – לא בכותרות הראשיות).
השינוי שהתחיל להיווצר הוא שינוי מהסוג שיוצר תרבות אחרת – פוליטית ובכלל. שינוי שבסופו יש סיכוי גדול שנפסיק לדחוף אחד את השני באוטובוסים – כלומר, שההתנהגות שלנו, מרמת הרחוב ועד רמת ההצבעה בבחירות, תיראה אחרת לגמרי. ונראה שאפילו הניסיון הבוטה לנצל כל הזדמנות (ובמדינה שבה אנו חיים תמיד יהיו הזדמנויות כאלו) כדי להחדיר בכוח שוב את השיח הביטחוני ולהעלים את השיח החברתי-כלכלי המתפרץ נכשל כישלון חרוץ.
זה נכון מאוד לומר – אנחנו לא נדבר עם שום ועדה שאין לה מנדט אמיתי ושלא מוכנה בשום אופן להתפשר על העיקרון היסודי ביותר, שבלעדיו הכל הופך לבדיחה עצובה – מסגרת התקציב. בעיקר כאשר מדובר בוועדה שהעומד בראשה כבר הוכיח לא כל כך מזמן שאין לו שום בעיה להיות עלה תאנה שכותב דו"חות מופלאים לממשלות שלא מוכנות לקיים ולו אות אחת מהן בפועל (אתם מוזמנים לקרוא את התוכנית הנפלאה של טרכטנברג למיגור העוני בישראל משנת 2007. אתם מוזמנים גם לבדוק מה ממנה יושם וכמה מיעדיה – המוגדרים בזמן – הושגו).
זה נכון מאוד לקרוא לראש ממשלה שכשל במשך שנתיים וחצי בכל תחום מהתחומים שעליהם הופקד, ושהאידיאולוגיה הפנאטית והשקרית שלו רק מדרדרת את המדינה לשאול תחתיות עוד מאז שהיה שר אוצר ועד היום – להתפטר. זה נכון מאוד לקרוא לכנסת כל כך אטומה, מנותקת ורדודה להתפזר. אלו הדרישות הקונקרטיות היחידות שיכולות להיות עכשיו כלפי חוץ, והן צריכות להיאמר באופן חד וברור, ובלי ליווי מוזיקלי.
כשהסדר הקיים הוא כל כך גרוע לכל כך הרבה אנשים, זה נכון מאוד לקרוא לפירוקו, אפילו אם אין לנו מושג עדיין איך יראה הסדר החדש. זה שאנחנו עדיין לא מכירים דבר אחר לא אומר שאנחנו לא יכולים ליצור דבר אחר. ולמעשה, כבר יצרנו אותו. אנחנו רק צריכים להתמיד בו. הם צריכים להשתנות, לא אנחנו. הם אלו שצריכים להתאים את עצמם אלינו – הדרך שלהם כשלה, וכולנו סובלים מהכישלון הקולוסאלי הזה.
פחד מהחדש לא יכול להיות תירוץ יותר. זה פשוט לא הגיוני. לא יתכן שנחמיץ את ההזדמנות החד פעמית הזאת להשיג את המטרה בדרך לא אלימה, בדרך אמיתית שמשנה סדרי עולם, רק בגלל כניעה לתכתיבי הגבלת הדמיון ודיכוי היצירתיות. לא יתכן שנחמיץ את זה בגלל פחדנות, שקורסת לתוך עצמה בצורה של מאבקי הנהגה קטנוניים. אנחנו לא צריכים הנהגה. היו לנו יותר מדי מאלו. אנחנו לא צריכים שום דבר חוץ מעצמנו - אנשים שמוכנים לחשוב, שמוכנים ללמוד ורוצים לדעת, שמוכנים להעז, שמוכנים להטיל ספק בכל דבר, ושלא מוכנים לקבל יותר שום קלישאה שחוקה, שום תירוץ עלוב ושום ועדה ממוחזרת.
התארגנות תחת סד אחד ותחת הנהגה אחת, זו כניעה לתכתיבי הממסד הישן, הלא רלוונטי, זה שאין איתו שום שפה משותפת, זה שממנו באה הדרישה ל"הנהגה" – לכתובת אחת לסחר מכר ולשתדלנות. הרי ידוע, בממלכת הציניות והניהיליזם שלהם, שאין דבר כזה, אדם שאין לו מחיר. אנחנו צריכים גם לבוא במסות, אבל מסות זה לא מספיק. אנחנו צריכים לבוא במיליון צורות והתארגנויות. ככה עושים שינוי בבסיס, ככה משנים את התרבות.
[ואולי כדאי להיעזר גם באמירה החכמה מאוד של נשיא ארה"ב לשעבר הארי טרומן – "מדהים מה שאפשר להשיג כשלא אכפת לך מי מקבל את הקרדיט". כן, אני יודעת, זה רעיון מהפכני, אבל נדמה לי שהוא שווה ניסוי. בעיקר לנוכח העובדה שבמצב ההפוך, שבו עיקר העיסוק הוא בזה, אי אפשר להשיג כלום].
אני לא טוענת לרגע שזה לא מפחיד ושזה לא קשה, לשנות סדר ישן, שמגובה בכל כך הרבה אינטרסים ולוביסטים. אף אחד לא אמר שזה יהיה קל, או מהיר. אבל אנחנו חייבים לזכור שהתמיכה הרחבה שזוכה לה המחאה אינה מקרית. רוב העם כאן מרגיש היטב שמשהו רקוב בממלכת ישראל. רקוב מאוד. רוב העם כאן מרגיש ששודדים לו את המדינה. רוב העם מרגיש שאי אפשר יותר להמשיך בדרך הייאוש, שאסקפיזם לא מועיל בדבר, ושהגיע הזמן לקחת את העניינים לידיים. רוב העם רוצה בחזרה את התקווה, רוצה בחזרה את האמון. חוסר אמונה בעצמנו זה הדבר היחיד שיכול לפרק את זה היום.
ואם שרדתם עד כאן, קבלו את שיר המחאה האולטימטיבי:
בוקר טוב ישראל. כולם כבר ברחוב? יש עוד איזו עוולה, איזה אי צדק, איזה כאב שאין להם אוהל ושעוד לא ארגנו הפגנה? אם כן, אז תצטרפו. יש עוד מקום ויש גם עוד זמן. שלב ההתרחבות של המחאה מלמטה – בניית ה-grassroots – הוא השלב החשוב ביותר שלה, השלב שיקבע האם היא תצליח יותר ממחאות אחרות שכבר נראו כאן בעבר, האם השינוי שיתרחש יהיה קוסמטי וזמני, או שינוי מהשורש לטווח הרחוק.
עם זאת, נראה ששלב הספרינט כבר כמעט מאחורינו, ועכשיו מתחיל שלב המרתון – השלב שבו הופכים ממחאה לתנועה. ואני לא מדברת כאן על תנועה פוליטית, מפלגה, עמותה או משהו בסגנון הזה – אלו יכולים להיות תוצרים נלווים, אבל זה לא מה שצריך עכשיו. אני מתכוונת כאן לתנועה של שינוי, שקובעת סדר יום חדש, שמתווה דרך חדשה, ושמשנה את אופייה ואת צורתה של ההתנהלות הפוליטית בישראל.
המספרים כאן יהיו יותר קטנים ביום יום. דבר כזה דורש אורך רוח, סבלנות, זהירות, מחויבות עמוקה. לא רבים מסוגלים לכך, ולו רק בגלל מגבלות החיים האובייקטיביות. וכאן נכנס הציטוט האלמותי של מרגרט מיד, "לעולם אל תטילו ספק בכך שקבוצה קטנה של אזרחים חושבים ומחויבים יכולה לשנות את העולם. למעשה, זה הדבר היחיד שאי פעם שינה אותו". מהציבור הרחב, שכבר הביע את תמיכתו, נדרש בעיקר דבר אחד – אמונה שזה אפשרי. זה די הרבה, אני יודעת. לפני חודש וחצי, לא הייתי מעלה על דעתי לדרוש דבר כזה. אבל הרבה מים זרמו בירקון מאז, וזוהי בעצם מהות התנועה הזו – זה מה שהתחיל לקרות כאן בחמשת השבועות האחרונים. התנועה שלנו היא בראש ובראשונה התנועה לחיסול הציניות, תנועת השחרור מעול הניהיליזם.
**
המנהיגות שלנו היא מנהיגות פחדנית. זו מנהיגות שלא רוצה להשתנות ולא יודעת להשתנות. ביבי יכול למכור לטרכטנברג מיליון סיפורים על הרצל, אבל הוא עצמו לא זז סנטימטר מאז ומעולם, אולי רק מהפה לחוץ. הממשלה הנוכחית שלו לא עשתה שום דבר באף תחום. התוכנית הגדולה שבאמצעותה "הציל" את כלכלת ישראל ב-2003 כשר אוצר היתה מיחזור עגום של עקרונות, דרכים ושיטות שכשלו בכל כך הרבה מקומות בעולם, והותירו אחריהם פיסות גדולות מאוד של אדמה חרוכה. וגם בכהונתו הקודמת כראש ממשלה הוא לא עשה הרבה יותר מאשר זמזום טורדני, שגרם לציבור להעיף אותו על טיל תוך פחות מקדנציה.
וגם עכשיו, הוא חושב שאם יפעיל את אותן שיטות ישנות של הסתה, הקמת ועדה ופיזור הבטחות שאין לו שום כוונות לממש, זה יעבוד, ואנחנו נעלם. הוא אפילו לא טורח לעשות את זה בעצמו. מישהו בכלל שמע אותו בתקופה האחרונה? הוא מסתתר ומסתגר, ואפילו כפה אתמול על ועדת הכלכלה לקיים דיון בדלתיים סגורות, כדי שיוכל להמשיך ולהחזיק בפנטזיה שהוא שולט על המסרים שיוצאים מהחדר.
מנהיגות מסוג זה פורחת באווירה של ניהיליזם אזרחי. הציניות היא לחם חוקה ובלעדיה אין לה קיום. כשהציבור מואס ב"פוליטיקה", הפוליטיקאים יכולים לעשות פחות או יותר מה שבא להם ולשרת אדונים אחרים בחופשיות. הם יכולים למכור לנו ש"ככה זה וככה תמיד היה", "זה לעולם לא ישתנה", מדובר ב"חוקי טבע", ו"אני לא מכיר שיטה יעילה אחרת". ובכל מקרה, כל התעוררות מתרסקת על שקרי ה"עומדים עלינו לכלותינו".
אחיזתם של הדברים האלו ברוחנו התרופפה, אבל לא נעלמה כליל. מסכי העשן של ההפחדה הרב כיוונית הזו, שבאמצעותם מכרו אותנו לכל המפחית במחיר, עדיין מרחפים בחלל השדרה. אך כשהציבור יוצא מאדישותו ומתחיל להתעניין במה שקורה, מתחיל ללמוד, לדעת, להכיר ולדבר אחד עם השני, מסכי העשן מתחילים להתפוגג. זה מאוד פשוט. הרבה יותר פשוט ממה שהיינו יכולים אי פעם להאמין. המפגש הפיזי הבלתי מתווך הזה שלנו אחד עם השני, מחוץ לאינטרנט, באוהלים, מנפץ חומות של ציניות שהצטברו כמו אבנית במשך שנים, וחסמו את כל הצינורות.
בסופו של דבר, הכוח שלהם עלינו הוא פיקציה, כוח וירטואלי. הוא כוח ממשי רק כל זמן שאנחנו תופסים אותו ככזה, ומבטלים את עצמנו בפני האידיאולוגיה הפנאטית שלהם, הקלישאות השחוקות שהם טוענים שהן אמת, המסגרות המושגיות שבתוכן כבלו אותנו – מה שמכונה – השיטה. ברגע שהוא מאבד את אחיזתו במוחנו, הוא נעלם כלא היה. ואז אפשר להתחיל ולבנות את המדינה שלנו מחדש.
**
עשינו הרבה מאוד בחמשת השבועות האחרונים. באמת. הרבה יותר ממה שרבים מאיתנו האמינו שאפשרי בכלל לעשות כאן. ואנחנו ממשיכים לעשות. דברים רבים קורים בשטח. הם אמנם לא מרגשים ודרמטיים ומצטלמים טוב כמו הפגנת ה-300 אלף, ולשמור על כזו אש כל כך הרבה זמן זה משהו מתיש – אז ברור שיש דיווחים על נפילת מתח, ונראה גם שהתקשורת הגיעה לקצה גבול היכולת שלה לשמר סיפור בכותרות. אבל התהליך ממשיך להתגלגל, ללא קשר לתקשורת או לעייפות שלנו, וכל הזמן מצטרפים אליו אנשים חדשים.
ולמרות זאת, ברור שהאוהלים לא יעמדו לנצח – לא פיזית, על כל פנים. ואין זמן טוב מעכשיו להתחיל לחשוב ברצינות על היום שאחרי האוהלים. יש לנו הזדמנות היום, שאין רבות כמותה בחייו של אדם – לעשות שינוי אמיתי, מהותי, מהשורש, שיחלחל לכל מקום, לכל דבר ולכל אדם במדינה, ויהיה מודל ומופת לעולם כולו. אבל ההזדמנות הזו שבירה, ויכולה בקלות להפוך לקיץ סוער ונפלא אחד, שלא יצא ממנו כלום חוץ מתסכול שימשיך להצטבר, וכשיתפרץ שוב, יראה כמו בריטניה.
**
עד היום, למרות חיכוכים, קרטועים ומעידות פה ושם, כמעט כל מה שנעשה – נעשה בחוכמה. וכמו שקרה עד עכשיו, גם המחשבה על היום שאחרי צריכה להתבצע בשני הכיוונים – מלמטה למעלה, ומלמעלה למטה. התשתיות כבר הונחו, וצריך לפתח מנגנונים לתחזוקתן, שימורן ושיפורן. האוהלים צריכים להמשיך ולעמוד בתודעתנו, ולהפוך למנגנון רחב יותר של מפגשים בעולם האמיתי, של התארגנויות – לצורכי לימוד, דיון, ויכוח, מחאה, פעולה צרכנית או סתם שיחה.
הראנו שאנחנו יכולים לצאת מהבית ולהישאר בחוץ. עכשיו אנחנו צריכים להתמיד בזה, בפעילות הפוליטית האזרחית המתמשכת הזו. אנחנו צריכים להמשיך ולהחזיק בתובנה החדשה הזאת, שבלי המעורבות האזרחית המתמשכת שלנו, בלי הפיקוח המתמיד והנכונות להשמיע את קולנו, נאבד את כל מה שהשגנו, ונאבד סופית את המדינה שלנו. זה המרתון מלמטה.
לצד התשתית הזו, יש עוד אופציות רבות וטובות לפעילות בתוך המנגנונים הקיימים, שצריך לדון בהן. בשלב הנוכחי, ועדת רוטשילד האלטרנטיבית היא דבר חכם ביותר, שגם בו אנו חייבים להתמיד. אנו עומדים מול ציניקנים ופנאטים שלא ששים לוותר על ידם שאוחזת במקל, ושלא יבחלו בדבר כדי לנצח. אנחנו בהחלט צריכים מאחורינו אנשים שמחזיקים בעמדות, תפיסות, אמונות ורצונות דומים לשלנו, אך גם דוברים את השפה שבה מדברים הציניקנים, מכירים את החומר האנושי ואת דרכי ההתנהלות שלו, ויודעים איך עובדים הדברים במסדרונות השלטון ובחדרים הסגורים שלו. אנחנו בהחלט יכולים לרכוש מספיק ידע שיאפשר לנו להיות ביקורתיים ולא לאבד את הכיוון, אבל אין תחליף למומחיות וניסיון שנצברו במשך שנים ארוכות. וכשמנסים לעשות כזה שינוי, אין מקום לתפיסות נאיביות ורומנטיות שאפשר פשוט לנפץ את הכל והפרחים יצמחו מעצמם.
וההתעוררות הפוליטית הזו חייבת למצוא גם את דרכה לפוליטיקה עצמה, ולשנות אותה מבפנים באמת, לא כמו ה"השינוי מבפנים" שנמצא בסיסמא החלולה של פוליטיקאים רבים כיום, ועיקרו שימור הכיסא. לחצים מחוץ למערכת הם דבר נחמד, שאין לו זכות קיום כאפיק פעולה יחיד, וכבר ראינו את זה מספיק פעמים. בסופו של דבר, אם נמשיך לחשוב שאנחנו חכמים מכדי לעסוק בפוליטיקה, נמשיך למצוא את עצמנו נשלטים על ידי טיפשים מאיתנו, והטיפשים האלו ימשיכו להתנהל כפי שהתנהלו עד היום.
יתכן שעדיין מוקדם מדי להתחיל להיערך לבחירות, או אפילו להתחיל בדיון הפומבי על האופן, או האופנים, שבהם יש לעשות זאת – בין אם באמצעות הקמת מפלגה חדשה, או אולי התפקדות למפלגות קיימות והשפעה על הרכב הכנסת והממשלה בצורה זו. יש לנו עוד זמן, כאמור, אבל לא יותר מדי זמן, ויש לנו עוד כמה אתגרים מידיים יותר ולא פשוטים שנצטרך להתמודד עימם ולעמוד בהם. אבל המחשבות האלו, האתגרים האלו, לא צריכים לדכא אותנו, לייאש או להפחיד. אם ננהל את עניינינו נכון, היום שאחרי האוהלים יהיה יום נפלא. ולא בגלל שהשגנו את כל מה שרצינו להשיג, אלא בגלל שהרמנו סוף סוף את עינינו מהרצפה, וגילינו שיש שם אופק, ואולי גם עתיד.
אנחנו רוצים להפיל את הממשלה ולפזר את הכנסת. למה? אני אפרט.
אם מישהו היה מספר לי לפני חודש שבקרוב מאוד אבלה חצי מזמני ברחוב, אשן לילה באוהל (מי שמכיר אותי יודע עד כמה זה תסריט מופרך) בגינת לוינסקי, ואצעד ברחובות ישראל עם עוד 150 אלף אנשים כמוני בדרישה לשינוי סדר העדיפויות הלאומי ולצדק חברתי, הייתי שואלת אותו איזו פטריית הזיה לקח.
לפני חודש, ב-1 ביולי, נחתנו בחזרה בנתב"ג אחרי שבועיים בברלין. בכל פעם שאנחנו חוזרים משם זו נחיתה קשה, אבל הפעם היא היתה קשה שבעתיים, ופשוט ישבתי בשדה התעופה ובכיתי. כבר תקופה אנחנו מתלבטים מה לעשות עם המשך חיינו, כבר תקופה אנחנו מרגישים שהעתיד כאן פשוט לא קיים. שאם אנחנו רוצים נורמליות, שאם אנחנו לא רוצים לחיות כל הזמן בתחושה של גב לקיר, בתחושה של מחנק בלתי פוסק, שאם אנחנו רוצים ילד, נניח, עדיף לנו לוותר על הפנטזיות להתעוררות פוליטית אזרחית ולעוף מכאן. כמו שכבר עשו מכרים וחברים רבים. אני כל הזמן בהתלבטות. מצד אחד, זו האופציה השפויה. מצד שני, אני ממש מתקשה לוותר על התקווה. אבל בחודש שעבר כבר החלטתי, שזהו, עושים את זה. ואז הכל התפוצץ.
מסתבר שלא היינו לבד בתחושה הזאת. רק הרגשנו לבד. כמו את סטנלי פישר, גם אותנו זה הפתיע. לא בגלל שהיה לנו כל כך טוב. לרוע מזלנו, אין לנו מצנחי זהב של סיטיבנק. הופתענו לטובה, אחרי שנים ארוכות כל כך של פעילות לכיוון הזה ואובדן האמונה שמשהו כזה יכול לקרות. כמעט לא העזנו להאמין שזה באמת קורה. רק בהפגנה הראשונה, שראיתי את ההמונים ממלאים את הכביש שליד הבימה ולא מפסיקים לזרום, העזתי לתת לעצמי להשתקע בזה לגמרי.
ההפתעה שלנו מקורה באחד מהמאפיינים החזקים ביותר של השיטה האכזרית שמיושמת כאן, הניאו ליברליזם. ה"הפרד ומשול" של השיטה הזו הוא כל כך עמוק ובסיסי, והיא פועלת בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי לבודד אותנו עד לרמת היחידה הכלכלית הבודדת, ז"א, הפרט. התאגדות וסולידריות הן קללות בניאו ליברליזם, שפועל לפירוק ולהחלשת העובדים, עד לרמה שאסור לך בחוזה לדבר על השכר שלך, שלא חו"ח יוכלו עובדים להשוות ולנסות לשפר את תנאיהם. לחברות הסלולר ולבנקים מותר להתאגד כדי לתאם מחירים ועמלות, אבל לשלושה עובדים מסכנים של איזו פיצוציה – המשק הרי יתפרק אם יתאגדו.
עולם של "כוחות שוק" שמשתוללים באופן פרוע הוא עולם אכזר, שבו אדם לאדם זאב. עולם שבו המדינה יוצאת מכל תחום (חוץ כמובן מתחום הראש שלך והמיטה שלך, כי אחרת איך תוכל להוציא אותך למלחמה כשיהיה בכך צורך), ומשילה מעצמה אחריות וסמכות על יותר ויותר תחומים, מהשוק דרך חינוך ובריאות ועד לתעסוקה ודיור ושירותים חיוניים אחרים – הוא עולם שבו כל אזרח חי בתוך בועה של בדידות. ניתוק שהולך וגובר. כולם עוינים אחד את השני. כולם מתחרים על אותה פיסת עוגה, שהולכת ומצטמצמת. מי שלמעלה לא רואה ממטר את מי שלמטה. מי שלמטה לא רואה את מי שמתחתיו ואת מי שמצדדיו. ומי שממש למטה לא רואה כלום ולא עוסק בכלום חוץ מאשר בשאלה איך לשרוד עוד יום.
ואם בטעות אתה מרים את עיניך מהרצפה ורואה מולך בן אדם, אז הניאו ליברליזם ידאג שתהיה לך קטגוריה לשייך אותו אליה, כדי שיהיה יותר קל להאשים אותו במצוקותיך, ולא את האשם האמיתי. השיטה תדאג שתראה רק את השונה, ותימנע כמו מאש מלנסות למצוא בסיס משותף. זה יוצר חברה אלימה. חברה שבה כל אדם מתנהג כאילו שהוא לבד בעולם, כי זה מה שהוא מרגיש. חברה שבה המילים "התחשבות" או "אמפתיה" הן מילים גסות. שבה הצלחה נמדדת על פי היכולת שלך לדרוס כמה שיותר אנשים בדרך למעלה.
**
הניאו ליברליזם מסוגל לקחת שיטה דמוקרטית טובה עם בסיס מצוין וספר חוקים מעולה ולהפוך אותם לדיקטטורה אכזרית, קשה, חסרת לב וחסרת מצפון, בתוך שנים ספורות. בניאו ליברליזם, עקרון השוויון בפני החוק נגוז ונעלם. עקרון הייצוג נעלם. ההיגיון הבריא נעלם ומפנה את מקומו לכת פנאטית שמחזיקה באידיאולוגיה מלאת סתירות, שמממשת את עצמה במציאות בצורה אלימה – כי סתירות צריך ליישב איכשהו. לניאו ליברליזם אין שום אינטרס להשקיע בחינוך, כי הוא צריך את העבדים שלו בורים וצייתנים. השיטה הזאת לא תוכל להתקיים אם אנשים לא יאמינו שככה זה, ואין מה לעשות נגד זה. אם אנשים לא יקבלו את המדיניות המוכתבת של משרתי השיטה הזו כחוק טבע. אם אנשים ידרשו שמי שהגה ויישם את המדיניות הזו יעמוד מאחוריה וייקח עליה ועל נזקיה אחריות.
הניאו ליברליזם של ביבי וחבריו הצליח גם להפוך את העיסוק ב"פוליטיקה" לדבר פסול. זה שיא הגיחוך, מצד אחד, והדבר המפחיד ביותר שקרה כאן, מצד שני. אם אתה רוצה חברה אזרחית משותקת שלא מסוגלת לעשות שום דבר כדי לשנות את מצבה, אם אתה רוצה עדר של "עזים" ממושמעות, כפי שכינה אתמול פואד את העם, אם אתה רוצה דמוקרטיה רק בשם ובפועל דיקטטורה, זה מה שאתה צריך לעשות. לשכנע אותם, שעיסוק בפוליטיקה זה דבר פסול. שניסיון להפיל את הממשלה מכיוון שהיא לא עומדת במחויבויותיה הבסיסיות ביותר לאזרחיה זה דבר פסול, זה "פוטש".
הצבעה פעם בארבע שנים זה לא מה שהופך מדינה לדמוקרטיה. תנאי הכרחי, אך ממש לא מספיק. כולנו מכירים היטב את השיטה שבה מוכרים לנו לפני הבחירות הבטחות על גבי הבטחות, עושים סרטונים יפים ושלטי חוצות מפוארים, ואז, שניה אחרי שסופרים את הקולות, זורקים את כל אלו לפח, משתינים עלינו בקשת ועושים את ההיפך הגמור ממה שהבטיחו. זה לא נקרא בחירות. זה נקרא הונאת הציבור, וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים לשנות.
דמוקרטיה אמיתית היא זו שבה העם מפקח על אלו שבהם בחר באופן שוטף, ואם הם מפרים את הבטחותיהם בצורה כל כך בוטה, או מועלים בתפקידם בצורה כל כך עמוקה, אז הם צריכים לפנות את כיסאם למישהו שלא יעשה זאת. ברור שצריך לתת מרווח נשימה, זמן וצ'אנס למלא הבטחות, אבל אפשר לומר שביבי כבר מיצה את כל מרווח הנשימה שלו ואת כל הצ'אנסים האפשריים. וביבי וממשלתו והכנסת שלו בהחלט צריכים ללכת.
ביבי טוען שהוא ראש ממשלה נבחר. זו טענה קצת מגוחכת, לנוכח העובדה שאין כאן בחירות ישירות לראש הממשלה כבר זמן מה, שהמפלגה שלו היא אפילו לא המפלגה הגדולה בכנסת, וש-35% מבעלי זכות הבחירה כלל לא הצביעו בבחירות האחרונות. הליכוד היא מפלגת 15% מהעם. וגם זה לא משנה, מכיוון שראש ממשלה זה תפקיד שמשמעו ייצוג וטיפול בבעיות כל העם. מכל התנהלותו, ניתן לראות דבר אחד בולט – הוא פשוט לא מבין מה קורה. רמת הניתוק שלו ושל חבריו שם למעלה, מראה שהם לא מייצגים אף אחד מאיתנו.
ממשלה וכנסת שכל כך כושלות בהבנת המציאות, גם אחרי שהיא מתפוצצת להן בפרצוף בכזו עוצמה, לא יכולות להמשיך לכהן. זה כבר נהיה מסוכן. עם הפגנה כזו של ניתוק ואטימות, איך אני יכולה לסמוך על מי שיושב שם עכשיו שהוא מספק גם ניתוח נכון של המצב המדיני ביטחוני? עם התנהלות כזו, איך אפשר לסמוך עליהם שהם יודעים מה שהם עושים כשהם יוצאים למלחמה או עושים הסכם שלום?
עם נציגי ציבור שמזלזלים באופן עמוק כל כך בציבור שלהם, אי אפשר לעשות שום מו"מ. ולמה לעזאזל שנצטרך לעשות איתם מו"מ? למה שנציע להם פתרונות? אנחנו אלו שמקבלים משכורת מהציבור כדי לספק את הפתרונות האלו? כאילו, ברצינות, מי זה בכלל נתניהו שיתנשא ויגיד שאין לו כוונות להיפגש עם מובילי המחאה? מי זאת בכלל מירי רגב שתדרוש מבחורה טובה ממנה וחכמה ממנה בכל מובן ועניין שתקרא לה "חברת הכנסת" ולא "גברת"?
זו אולי אפיזודה מטופשת, אבל היא מסמלת משהו עמוק. מירי רגב שכחה מה זה להיות חברת כנסת. ביבי נתניהו שכח מה זה להיות ראש ממשלה. שניהם, וכל שאר מי שנמצא עימם שם, מתנהגים כאילו שמדובר באיזה תואר של כבוד, ושוכחים שאותם אלו שבהם הם מזלזלים כך הם הבוסים שלהם. הם התרגלו יותר מדי לציבור כנוע, לא דמוקרטי, שמקבל בהכנעה כל גזירה. התרגלו עד כדי כך, שהם שכחו את מהות תפקידם – לשרת את הציבור. הם משרתים אדונים רבים. אף אחד מהם הוא לא אנחנו.
**
המחאה הזאת צריכה להתמקד עכשיו בדרישה להפיל את הממשלה הזאת, לפזר את הכנסת הזאת, וללכת לבחירות. לא מתוך הפוליטיקה הישנה והרקובה של "ימין ושמאל", אלא בגלל אופן ההתנהגות של ראש הממשלה, של הממשלה ושל הכנסת מאז שפרץ המשבר ועד היום. זו צריכה להיות הדרישה הקונקרטית. הדרישה העמוקה יותר שעומדת מאחורי הדרישה הזו היא שלהתנהלות פוליטית פסולה יהיה מחיר פוליטי גבוה. שכל מי שנבחר, לא משנה מאיזו מפלגה ומאיזה צד של המפה הפוליטית, ידע שלשקרי בחירות יש מחיר, גם בתקופה שאינה תקופת בחירות. שכל אלו ידעו מי הבוס שלהם ואת האינטרסים של מי הם מייצגים.
אנחנו רוצים לשנות את השיטה הכלכלית-חברתית שלפיה מחולק תקציב המדינה שלנו. אותו תקציב, לא תקציב יותר גדול. אנחנו רוצים לשנות את סדרי העדיפויות הלאומיים שמשתקפים בחלוקת התקציב. אנחנו לא רוצים מדינה שמתנהלת לפי עקרון של עסק כלכלי, דהיינו, מקסום רווחים, כי זו לא המהות של מדינה ולא בשביל זה צריך מדינה – אנחנו לא רוצים מדינה שיש בה עודפי גביית מסים ותת ניצול של משרדי ממשלה בהיקף של מיליארדים, למשל.
אנחנו רוצים מדינה שמשקיעה בחינוך, שמשקיעה בבריאות, שמשפרת את מצבו של מעמד הביניים ודואגת לשכבות החלשות שלה. מדינה שבעיקרי חלוקת התקציב שלה ניתן למצוא גם חמלה בטווח הקרוב וגם מחשבה ותכנון בר קיימא לטווח רחוק. אנחנו רוצים מדינה שמנצלת את משאבי הטבע שלה לטובת אזרחיה. אנחנו רוצים מדינה שמתנהגת כאילו שהיא מתכוונת להמשיך להתקיים עוד שנים רבות, לא מדינה שמספרת לכולנו שאיזה גורם חיצוני או פנימי מסכן את עצם קיומה, בזמן שכל מוסדותיה ונציגיה פועלים כאילו שכל מה שקיים בעולם זה רק העיתון של מחר, וגם זה במקרה הטוב.
אנחנו ממש לא רוצים מדינה שבה הכל חינם, אבל אנחנו בהחלט רוצים מדינה שבה יש ביטחון מהותי – חברתי-כלכלי, שבה אדם רואה ברכה בעמלו, שבה אדם רואה אפשרות לבנות את עתידו, שבה אדם יכול להאמין שלילדיו יהיה עתיד טוב יותר. אנחנו רוצים מדינה קיימת, מתפקדת, נוכחת, אבל לא משתלטת. מדינה שנותנת גם חופש וגם גב. מדינה שמעודדת את הפרט ליצור, ללמוד, להתפתח, להתקדם, אבל גם מסייעת לו כשהוא נופל. בקיצור, אנחנו רוצים את המדינה שלנו בחזרה.
הניסיון להציג את היקום כמחולק לדיכוטומיה – ניאו ליברליזם או סטאלין – הוא ניסיון נואל ומגוחך. יש הרבה מאוד צורות אפשריות של ניהול כלכלי-חברתי על הטווח הזה. יש הרבה מאוד מודלים שעובדים טוב יותר או פחות, בכל תחום ותחום, ויש לנו מספיק אנשים חכמים שיכולים לפתח וליישם את המודל שמתאים לנו.
אבל כדי שתוכל להתחיל העבודה על המודל הזה, ראשית, יש לשנות את השיטה הפוליטית. לא את שיטת הממשל. שיטת הממשל שלנו אינה הבעיה, וכאמור, ספר החוקים שלנו מצוין. מה שצריך לשנות זה את התודעה הפוליטית, את השיח הפוליטי, את ההתנהלות הפוליטית בפועל. אי אפשר להתחיל בכזו עבודה בלי אמון במערכת הפוליטית, בכנסת ובממשלה. והאמון הזה לא קיים. קודם כל יש לשקם את האמון הזה, ואז נוכל להתחיל לעבוד.
כדי לשקם את האמון הזה, הציבור צריך להראות שיש לו כוח. שהוא יכול לגבות את המחיר על בגידה. לכן, צריך להתחיל מלהפיל את הממשלה הזאת ואת הכנסת הזאת. עם הממשלה הבאה כבר נוכל לדבר, ועם הכנסת הבאה כבר נוכל לעבוד. ואם גם הם לא יבינו מי הבוס שלהם, אז גם הם ילכו. וחוזר חלילה. עד שזה יקלט ברמה העמוקה ביותר. המדינה חוזרת עכשיו לידי אזרחיה. על זה אי אפשר להתפשר. זה בכלל לא נתון לשום מו"מ.
**
כמובן, שביבי יכול עכשיו לחזור בתשובה. לומר – טעיתי, לשנות כיוון, לבטל את החקיקה המתועבת שכבר העביר ולכנס שולחן עגול אמיתי, שלא מורכב משרים ועסקנים אלא מאנשים רציניים שבאמת יכולים לפתח שיטה טובה יותר. אנחנו נגיד לו וולקאם אם יעשה זאת. אבל איכשהו, לא נראה שזה הכיוון שלו.
נכון, ללכת לבחירות זה לא כיף גדול, ועדיין אין ממש למי להצביע, ועד שההוא או ההיא ייכנסו לתפקיד וכו' וכו' וכו'. אבל אנחנו נאבקים על המדינה שלנו, נאבקים על העתיד שלנו, ונאבקים גם נגד שיטת פתרונות הקסם המהירים, ה"זבנג וגמרנו", ה"שלוף" וה"יהיה בסדר". ההרס הזה נמשך כבר שנים. אנחנו כבר לא ילדים קטנים שצריכים מבוגר אחראי, וברור לנו שגם השיקום ייקח שנים. אבל אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין גם שאפשר לתקן. יש לנו כוח. זה לא הזמן להיכנס לפניקה מהצל הגדול שהטלנו כאן. זה הזמן להגדיל אותו.
בעיתונות הזרה מתמרמרים עלינו, מזלזלים בנו. טוענים שנושא המאבק שלנו אינו "דמוקרטיה" או עניינים גיאו פוליטיים חשובים הרבה יותר כמו הכיבוש או השלום (ה"לא סקסיים", מסתבר), אלא "רק" מצוקתו של הצרכן וענייני הכיס שלנו, ה"לחם והחמאה". מחברי ועמיתי השמאלנים אני כבר לא שומעת תלונות כאלו, תודות לאל. רק מאזרחי הדיקטטורות הניאו ליברליות הגדולות ביותר בעולם, שהדביקו גם אותנו ברעות החולות שלהן.
הם מנסים לכפות עלינו את ההשוואה לתחריר. כאילו שהיא רלוונטית. כאילו שאנחנו נלחמים בדיקטטורה שיש לה פנים ושיורה עלינו. כאילו שהדיקטטורה שלנו אינה זהה לדיקטטורה שלהם, רק חריפה יותר בגלל מצבנו ומעמדנו בעולם – אותו דיקטטור חסר פנים, אותה "יד נעלמה" שמעולם לא היתה "נעלמה", אלא רק מוסתרת, בכחש ובכזב ובהונאה יומיומית. כאילו שהם לא מבינים את המשמעות היומיומית של המושג "דמוקרטיה" בחברת צריכה מערבית פוסט מודרנית, כזו שאנחנו עדיין חיים בה. בקושי. וגם הם.
המאבק על הסוגיות שהם מכנים "גיאו פוליטיות" היום הוא לא מאבק סוחף, ואתם יודעים למה? הסיבה היא שמה שהם מדברים עליו אינן באמת סוגיות "גיאו פוליטיות", אלא האוויר החם שמופרח כדי להסתיר את הסוגיות ה"גיאו פוליטיות" האמיתיות, והשקר הזה הולך ומתפוצץ ברחבי העולם. ובאותו הקשר, הסיבה היא שהשיטה הכלכלית-חברתית שאנחנו יוצאים נגדה עכשיו, זו שיצרה את מחירי הדיור הגבוהים, מבוססת במידה רבה על חיסול יכולת האמפתיה לסבלו של האחר, בעיקר האחר שנמצא במצב פחות טוב מאיתנו. "הפרד ומשול" אינהרנטי.
**
לאנשים כאן יש זיכרון קצר מדי. כשביבי פתח ביישומו הבוטה והישיר של השקר הניאו ליברלי ב-2003, הוא ליווה כל גזירה וכל הצרת צעדים וכל הונאה בקמפיין הפרד ומשול קלאסי, שבלוני, שקוף. ה"איש השמן" שלו היה ה"מגזר הציבורי" – זה שכולל גם את הרופאים, המורים, השוטרים – שרק מתי מעט ממנו, בעיקר המקורבים לצלחת השלטון, מקבלים את המשכורות המנופחות שעליהן הלין (שיוצרות "שכר ממוצע" נאה בחלק מהחברות הממשלתיות), ורבים מחבריו כיום נזקקים להשלמת הכנסה. לא תשובה ודנקנר ושטראוס ואריסון, לבייב, עופר, סבן, בן דב ושות' (ואני לא סתם מכניסה כאן את סבן. הסיבוב שהוא עשה על בזק היה נאלח, דוגמא קלאסית של השיטה הזו, של מקסימום רווח ואפס סיכון לטייקון, מקסימום סיכון ואפס רווח לציבור, והכל מתחת לרדאר. וזה בתקופה שבה בגרמניה חיסלו לו עסקת ענק בגלל שיקולים של גיוון ותחרות בשידור הציבורי. ואחר כך שיגידו שישראל אינה גן עדן לטייקונים חמדנים, ושבאמת יש להם לאן ללכת אם נחליש את הזרם מעטיני הפרה החולבת הזו).
האויב האיום והנורא שקם עלינו לכלותינו השתנה כמעט מדי יום, מאז ועד היום. הוא כלל את המובטלים, את המשפחות החד הוריות, את המשפחות ברוכות הילדים, את העובדים הזרים, את הפליטים – את המגזרים החלשים ביותר בחברה, את אלו שמחאות האוהלים שלהם שקופות. וכשהמצב החמיר, כלומר – היה איזה איום פוליטי ממשי או מדומיין על כיסאם של הציניקנים האלו, או שהשקר קצת נפרם בקצוות, תמיד אפשר היה לזרוק פנימה את המאחד האולטימטיבי , "הערבים", ואולי לעשות איזו מלחמה, כי מי יצא נגד "wartime president" (כאן נכנסים שקרי הניאו שמרנות – גרסתה העדכנית של הלאומנות, וגם של הדת (לוקחים ממה שיש, מה לעשות) – ונכנסת חזק. זה תפקידה המסורתי שאותו היא ממלאת היטב).
קשה לחשוב על דוגמא טובה יותר לניטרולו של "האיום הסוציאל דמוקרטי" (לכאורה) באמצעות שקרי הביטחון מאשר בחירות 2006 ומה שבא אחריהן. עוד דוגמא, קרובה יותר, היתה הניסיון לחיסול הדיון הציבורי באופן שבו צריך לנהל ולהשתמש במשאבי הטבע החדשים של המדינה באמצעות טענות – ולא רק של קמפיין הזוי ללא אב בעיתונות, אלא גם של אופיר אקוניס בוועדת הכלכלה – כי אלו שרוצים להגביל את רווחי הטייקונים ולהשתמש באוצרות הגז לרווחת תושבי ישראל הם אוהבי ערבים וסייעני טרור. אפילו שלי יחימוביץ', ה"חברתית" הגדולה, לא היססה להשתמש בשקר הזה בזמן הבחירות המקומיות בתל אביב. כי הפצת השקר שדב חנין לא עומד בתקווה מהווה, כמובן, הוכחה לאיום קיומי חמור על ביטחונה של ישראל ורלוונטית כל כך לשאלה האם הוא כשיר או לא כשיר לניהול העיר תל אביב.
כשהמצב קצת החמיר והשקר באמת התחיל להתפורר, כבר לא רק בקצוות, עברו הציניקנים להילחם בעוז ב"גיס החמישי שבתוכנו", או יותר נכון – בכסף שלו. קשה להתעלם מהחיבור שהימין עושה בין המאבק הזה לבין כסף, מהקמפיין הנאלח נגד הקרן החדשה ועד לחוק החרם וענייני ועדות החקירה. קשה גם להעלות על הדעת דוגמא טובה יותר לביטוי "הפוסל במומו פוסל" מאשר הקמפיינים נגד מימון ארגוני השמאל, שאותם מארגנים ארגונים ועמותות שמימונם לוטה בערפל כבד.
בעצם, יש דוגמא אחת שבה נתקלתי לא מזמן בטור בנרג של דוברת יש"ע או משהו כזה, שמכנה את מי שמתנגד לחוק החרם "אנטישמי", אך מסכמת את בליל דברי הבלע שלה בטענה שהשמאל מתנגד לחוק הזה כי הוא צפוי לפגוע לו בכיס. כי אתם מבינים, אין כאן הצרה של חופש הביטוי או חופש ההתאגדות, אין כאן הגבלת חירותו של הצרכן להתנגד למדיניות ממשלתית בחברת צריכה. כל מה שיש כאן זה קביעת מחיר כספי לדברים האלו, לטובת רווחי המתנחלים (שלהזכירכם, מקבלים גם הטבות מס וגם כוח עבודה זול. בכ"ז, כיבוש). בטיפשותה, חשפה דוברת יש"ע הזו את האמת שמאחורי החוק. שהיא באמת שיא הציניות עלי אדמות. (ואני ממש לא אתפלא אם כל מדיניותו של ביבי בנושא ההתנחלויות כיום נועדה להגדלת שוויין בזמן הפינוי. זה באמת היה מפתיע מישהו, מימין או משמאל, אם הייתם מגלים שזו התוכנית?)
**
איכשהו, קלישאת ה"הפרד ומשול" הזאת עבדה כל פעם מחדש, וקיבלה עוד קצת תוקף וחיזוק בנתונים פיקטיביים וחסרי רלוונטיות לחיים של צמיחת התמ"ג, של אבטלה, של אינפלציה, של קבלה לכל מיני מועדונים חסרי משמעות ורלוונטיות כמו ה-OECD. ובתוך כמה שנים, הצליחו הציניקנים האלו לפרק את החברה האזרחית לעשרות ומאות רסיסים חסרי כוח, ולחסל את מעמד הביניים.
מעמד הביניים הוא כבר לא קבוצה שקופה. הוא ה-backbone שעליו מבוססת כל כלכלה יציבה. יותר מזה – עליו מבוססת כל יציבות כלכלית-חברתית. מעמד הביניים הוא זה שמשלם את רוב המסים, צורך את רוב הצריכה, נושא על גבו את עול קיומה ותפקודה התקין של החברה, הכלכלה, המדינה. אם לזה רוצים כל מיני מתנשאים, לקרוא pocketbook protest, אז שיהיה Pocketbook protest.
אין דבר יותר בסיסי מה-pocketbook הזה, אין יותר אמיתי ממנו. אין נושא כאן שבאמת מקשר את הכל לכל כמו הנושא הזה. נראה שיש כאלו שחושבים שזה היה נעלה יותר, או מוצדק יותר, אילו מאבקים היו מתנהלים על סוגיות מוסריות גדולות שברומו של עולם. אלא שדיונים מסוג זה תמיד התנהלו בחצרותיהם של אינטלקטואלים למיניהם, בד"כ תוך ניתוק מהמציאות בפועל. הפיקציה של ה"מוסר הגדול" קרסה מזמן. התנהלות מוסרית בחברת צריכה פוסט מודרנית היא דבר מורכב, והחלטות מוסריות זה משהו שכל אחד מאיתנו מתמודד עימו כל יום.
וכשאתה חי בתוך שקר כלכלי חברתי שיוצר תנאים של מאבק הישרדותי יומיומי לקבוצות גדלות והולכות, שקר שמציג עצמו כחוקי טבע שאין מה לעשות נגדם, שקר שמקדם ערכים ופרקטיקה של דורסנות ואדישות ונלחם באופן ישיר ובוטה בהתאגדות, באמפתיה או בכל רעיון של חלוקה של משאבים לפי איזשהו עקרון אנושי שאינו "חוקי הטבע" האלו (ז"א, החמדנות, האינטרסים האישיים הצרים ביותר, החלשים אשמים במצבם וכו'), מאבק ה-pocketbook המאחד הזה הוא אחד הדברים המוסריים ביותר שאפשר לעשות.
**
ואם כבר בניתוק עסקינן, הרי שהשמאל בישראל כבר שנים מפגין התנהלות כל כך מנותקת, שבאמת קשה להתייחס אליו ברצינות. חלקים גדולים של השמאל הזה ניתקו את עצמם כבר מזמן מכל מה שקשור לשמאל מסורתי, והצליחו לקיים איזו פיקציה של מי שנאבקים בכיבוש ולמען שלום ביד אחת, אך תומכים ביד השניה (במינימום, בהסכמה שבשתיקה) במדיניות הכלכלית והחברתית הדורסנית שמעמיקה את הכיבוש ומרחיבה אותו לכלל חלקי הארץ, ומרחיקה כל אפשרות לשלום.
כל הקשקושים המתנשאים על מזרח תיכון חדש ושלום באמצעות "צמיחה כלכלית" מתפוצצים היום לכולנו בפרצוף. הם תמיד ביטאו התנשאות, זלזול באינטליגנציה והתייחסות להמון כאל עדר טיפש של פרות חולבות. יהודים, ערבים אזרחי ישראל ופלסטינים כאחד. רוב השמאל לא התנגד לשקר החברתי-כלכלי שטופח כאן בקפידה, לא התנגד באופן אקטיבי לטכניקת ה"הפרד ומשול", ולא שם את פירוק השקר הזה על דגלו ובראש מעייניו, כבר זמן רב. במקום זה, התרכז השמאל בלהחליש את עצמו ואת טיעוניו, לצאת בלי קרב מכל מוקד כוח, ולחשוב שאפשר להסתפק בלחץ חד מוקדי מבחוץ, שהלך והתרחק מחלקים גדלים והולכים של החברה הישראלית.
לטעון שיש כאן "שמאל רדיקלי" זו טענה די מגוחכת בעיני. מתי איזשהו חלק בשמאל תפס איזשהו עניין בשורשיו, ניסה לרדת לבסיס ולפעול ממנו? באמת לא זכור לי. מה שאני רואה זה בעיקר פעילות שמבוססת על רעיונות מיושנים ותפיסות שמרניות. ואני מהאנשים שתמיד מחפשים את פתיחת הדיון הרדיקלי הזה, בעיקר בעידן שבו כל המושגים הגדולים קורסים לתוך עצמם. לא נראה לי שפספסתי משהו חשוב באמת.
המשא ומתן הזה, שבעיתונות הזרה טוענים שאנחנו מנותקים כי אנחנו לא נאבקים על חידושו – מהו בעצם חוץ משקרים ואוויר חם, אינטרסנטים עלובים משני הצדדים שמנסים לקדם את האינטרסים שלהם באמצעות רכיבה על גבם של העמים שלהם (סליחה, לא רק שניים. שכחתי עוד כמה בוחשים בקלחת שמקדמים את האינטרסים שלהם כאן כבר יותר מדי זמן על חשבוננו)?
ועל מה הם מדברים כשהם אומרים כיום שתי מדינות לשני עמים? על אלו שתי מדינות, ואלו שני עמים? שתי מדינות נצלניות ודורסניות לשני עמים הרוסים וקרועים? אני באמת לא רוצה להתערב בפוליטיקה פלסטינית פנימית, כי זה עניינם ואחריותם, אבל מי הם חושבים שיציל אותם, שישיג להם הסכם טוב או מדינה מתפקדת? אבו מאזן והפת"ח המושחת שלו? החמאס המניפולטיבי, שאת הצלחתן הכבירה של שיטות הפעולה הש"סניקיות שלו לשיפור איכות חייו של האזרח הפשוט ראינו ביותר מדי מקומות בעולם, כולל בישראל? אין לי כוונות להתחמק מאחריותנו על מצבם, אבל התקרבנות היא שיטה גרועה מאוד לשיפור החיים ולשינוי המצב. מי כמונו יודעים את זה היטב.
על הצד הישראלי במו"מ, שהוא ענייני ועליו אחריותי, שפכתי כבר מילים רבות. אני אסכם ואומר – למה אני צריכה להילחם על קיומו של משא ומתן שבעיני אין לו שום ערך ולא יוביל לשום מקום? לא כל זמן שמי שמנהל אותו הוא מי שמנהל אותו כיום. לא כל זמן שהכנסת שלנו היא מה שהיא, ולא כל זמן שהממשלה היא מה שהיא. וכדי להילחם בכיבוש, אני מאמינה שיש צורך בבניית בסיס חדש למאבק, כי הבסיס הרעוע שהשמאל נשען עליו היום לא השיג ולא ישיג שום דבר. אני רוצה לראות התפתחות של משהו שיש לו סיכוי ממשי להשיג משהו. שיקום השמאל המסורתי באמצעות מאבקי ה-pocketbook האלו זה בסיס כזה בעיני, כאמור, גם אם נקרא לשמאל הזה בשם "משה". אם אכן נצליח כאן לשנות את כללי המשחק, או לזעזע קצת את היסודות, the rest will follow.
אם כבר חזרתי לכתוב, אז למה לא לחזור גם למסורת שאני מנסה לקיים כבר מספר שנים, והיא ציון ה-20 ביולי – אותו יום אומלל ב-1944, שבו ניסתה קבוצת קושרים להתחיל מהלך להפלת המשטר הנאצי, באמצעות התנקשות בחייו של היטלר, כשלו, ורובם שילמו על כך בחייהם. וכמובן שהנאצים לא הסתפקו בזה, וגם משפחותיהם של רבים מהקושרים מצאו את עצמן במחנות.
היום האומלל הזה בעיני הוא סמל לתקווה. דוגמת קיצון לכך שגם בתנאים החשוכים, המייאשים והגרועים ביותר שאפשר לדמיין, בתנאים שבהם באמת נראה שהכל אבוד, עדיין יש גבורה, נכונות להקרבה הגדולה מכל, נכונות לעשות את המעשה הנכון למרות הסיכון האדיר שקיים בכך. משהו שפיליפ זימברדו כינה אותו "The 10%" (אני רואה שמאז שהפסקתי לעקוב אחרי הפרויקט הוא הפך ל-"Heroic Imagination Project". שם טוב יותר, מטרות גרנדיוזיות יותר. שווה עיון). זימברדו, אגב, הוא אותו אדם שהביא לנו את ניסוי האסירים המפורסם משיעורי האתיקה של הפסיכולוגיה, אחד הניסויים שהראו את הצד השני של המטבע – איך לוקחים אנשים רגילים, שמים אותם בסיטואציה לא רגילה, והופכים אותם לסוהרים אכזריים ומתעללים.
בלי להשוות את עצמי לפרופסור המכובד, אני יכולה לומר שעברתי תהליך דומה. בהתחלה, כשאתה שומע בפעם הראשונה, או קורא, או רואה משהו שקשור לזוועה הזאת, אתה שואל את עצמך – איך יתכן? איך זה קרה? מאיפה בא הרוע הזה? ככל שאתה מעמיק בשאלות האלו, אתה מגלה שהצד של הרוע הוא הצד הפחות מעניין, ובוודאי שהצד הפחות פרודוקטיבי. למעשה, חלק קטן מאוד מהרוע הוא באמת הדבר המפלצתי, המיתולוגי, הפתולוגי שחשבת שתמצא.
די אפשר לסכם את זה בקלישאה שהרוע קיים במקום שבו אנשים טובים נמנעים מפעולה. הרוע אינו מפלצתי או פתולוגי. ומנגד, אני לא כ"כ בטוחה שהוא בנאלי. בעיני, מדובר בעוד אפשרות אנושית. בעצם, הרוע הוא חלק מהאפשרות האנושית הבסיסית ביותר, זו שהפכה אותנו מחיות לבני אדם בסיפור גן העדן – היכולת להבחין בין טוב לרע, והחופש לבחור בזה או בזה. והרבה יותר מעניין להתעסק דווקא בטוב, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך, ואיך מעודדים אותו לא להימנע מפעולה.
המציאות קצת השתנתה מאז ימי גן העדן. וגם מאז ימי ה-20 ביולי 1944. היא הפכה מורכבת הרבה יותר. הרבה יותר קשה היום להבחין בין טוב לרע. הרבה יותר קשה, למעשה, כמעט בלתי אפשרי, לשים את האצבע על ה"טוב המוחלט" ו"הרע המוחלט", וניסיונות להציג משהו ככזה או ככזה, בעולם העייף שלנו, נראים בעיקר פאתטיים. הסיטואציות שבהן יש לבצע את הזיהוי הזה בין טוב לרע, להחליט לפיו ולפעול בהתאם להחלטה הזו התרבו במידה שקשה מאוד להתמודד איתה. מדובר כיום בעניין כמעט יומיומי, שנוגע כמעט לכל פעולה שאנחנו עושים – או נמנעים מלעשות – בעולם הזה. ובאופן פרדוקסלי, ככל שאפשרויות הבחירה רבות יותר והמציאות עמוסה יותר בפרטים, באירועים, בצומתי החלטה, כך תחושת החירות מצטמצמת. גם זה תחום נחקר מאוד. ותחשבו בעצמכם, כמה פעמים הרגשתם שזה לא בידיים שלכם, שאין ברירה, שככה זה ושאין לכם מה לעשות נגד זה?
העניין הוא שיש מה לעשות נגד זה. נכון, העולם באמת מסובך ומורכב. ולעיתים קרובות מאוד די ברור מה הרע, אבל הרבה פחות ברור מה הטוב או מה צריך לעשות נגדו. מה שברור, לי לפחות, שהעידן שלנו נגוע בתכונה אחת בולטת, והיא פחדנות. בכל הרמות. מלמעלה ועד למטה. פחדנות כמדיניות. שלטונית, כלכלית, חברתית. העדפת הרע הקיים על התעוזה לנסות משהו אחר. העדפת מושגי יסוד גוססים על פני חשיבה רדיקלית (שתופסת את העניין משורשיו. ממש לא "קיצונית"), וניסיון לשנותם או לצקת בהם תכנים חדשים. העדפת מה שלא עבד אף פעם על פני משהו שטרם נוסה. העדפת ההסתגרות על הפתיחות, הריחוק על פני הקירבה, הייאוש על פני התקווה, הפחד על פני האומץ, ההשתקה על פני הדיון. ואני מדברת על ישראל, כמובן. מאחר ורק על עצמי לדבר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה. את כל מה שפירטתי כאן למעלה נראה לי שאפשר לשנות. אולי, מי יודע, אפילו עכשיו.
**
בשנה שעברה ה-20 ביולי יצא באופן מקרי אך סימבולי בתשעה באב. כתבתי אז פוסט מדכא עד מאוד, שהסתיים בפסקאות הבאות:
"אפלטון אמר פעם, לפני זמן רב מאוד, "אלה שחכמים מכדי לעסוק בפוליטיקה, נענשים בכך שהם נשלטים על ידי טיפשים מהם". אנחנו חיים את הציטוט הזה היום. השפויים והחכמים במדינה מתרחקים מהפוליטיקה הפרלמנטרית כמו מאש. לבדלנות הזאת יש סיבות רבות, ובעיקר רציונליזציות מרובות. אנחנו מוצאים את עצמנו בתקופה העצובה הזאת עם אינספור עמותות וארגונים וקבוצות וקואליציות שעוסקים במלאכת הקודש של ההתנגדות היומיומית המפרכת והפרטית, אבל עם אפס כוח, אפס יכולת השפעה על המכלול, על המדיניות.
הייתי מעורבת פה, צפיתי מהצד שם, ואני אומרת לכם היום שאין לי מושג איך משנים את המצב הזה. יש רטוריקות והרגלים התנהגותיים שהם כבר כל כך מושרשים וכל כך "טבע שני" לשמאל המפורק בפרט ולחברה האזרחית בכלל כאן, שאני ממש לא מצליחה לראות את הדרך או את הסיכוי לשנותם, את הדרך או את הסיכוי לחזור אחורה ממדיניות ה"הפרד ומשול" הכל כך מוצלחת שמיושמת כאן כבר שנים, למשהו שידמה קצת למדיניות של קבץ, אחד וצור אלטרנטיבה שלטונית.
אותו אפלטון אמר כי "אנחנו יכולים לסלוח בנקל לילד שמפחד מן החושך. הטרגדיה האמיתית בחיים מתרחשת כאשר אדם מבוגר מפחד מן האור". שם אנחנו נמצאים היום, בבריחה היסטרית מהאור, קורסים במהירות אל החור השחור של הדמוקרטיה המתפוררת. ואין ממש מה שיעצור את הנפילה".
השנה, ביום הבסטיליה מכל הימים (14 ביולי), התחיל לקרות כאן משהו – מחאת האוהלים. אני באמת עוד לא יודעת אם זה ילך לאיזשהו מקום ויעשה איזשהו שינוי. התחושות שלי לגבי המחאה הזאת נעות מתקווה לייאוש ולתקווה בחזרה מדי יום. את בוקרו של ה-20 ביולי פתחתי עם דבריו של "בכיר בליכוד", תחת הציטוט "מחאת האוהלים תישכח כמו מאבק חולי הסרטן". הנה לכם – זה הרע. עכשיו, בואו נעשה את הדבר הנכון ונשנה לו את כללי המשחק. אמרתי כבר איך אני חושבת שצריך לעשות את זה. כל מה שאמרתי, כמובן, הוא חלק מדיון. אבל הדיון הזה חייב להתנהל, כמה שיותר מהר ובצורה מסודרת, ולהגיע למסקנות קונקרטיות שאפשר לפעול לפיהן.
**
ולסיום – אתנחתא ויזואלית. בביקורי האחרון בברלין נפלתי במפתיע וללא כל תכנון מראש על המטה שבו תוכנן קשר ה-20 ביולי. הגרמנים האלו יודעים לעשות אנדרטאות. ולהלן:
ניסיתי לתרגם את מה שכתוב על הלוח שמול הפסל. הגרמנית שלי עדיין לא משהו, אז אכתוב כאן את המקור ואת התרגום, ואם יש דובר גרמנית שרוצה לתקן את העיוותים שעשיתי למקור, אנא מכם, אל תהססו.
Ihr trugt die Schande nicht
Ihr wehrtet euch
Ihr gabt
Das grosse
Ewig Wache
Zeichen der Umkehr
Opfernd
Euer heisses Leben
für Freiheit
Recht und Ehre
והתרגום:
לא הסכמתם לסבול את החרפה
התקוממתם
נתתם אות גדול, נצחי וברור לשינוי כיוון
הקרבתם את חייכם הלוהטים
למען החירות, הצדק והכבוד
ירח הדבש של מחאת האוהלים עומד להסתיים בקרוב, ובימים הקרובים יוכרע גורלה. את מה שקרה עד כה כבר ראינו לא פעם ולא פעמיים. מחאה פורצת סביב עניין ספציפי כזה או אחר שבו "הגיעו מים עד נפש". התומכים נלהבים, ומדברים גבוהה גבוהה על להזיז הרים ממקומם ולשנות את העולם, אך לא יורדים לפרטים. פוליטיקאים מנסים להצטרף, פוליטיקאים מביעים זלזול, פוליטיקאים מגנים. התקשורת מחבקת, כמוצאת שלל רב. הסקפטיים מתלוננים ומנבאים שחורות. יש אנשים שמנסים לקחת את המחאה למקום אחד. יש כאלו שמנסים לקחת אותה למקום אחר. Been there, done that.
אבל אז מגיע רגע האמת. מתחילים הוויכוחים האמיתיים, ומוכרע הכיוון שייקח את המחאה הזאת למקום אחר, שבאמת ישנה משהו, או כפי שקורה לרוב כאן – יוביל אותה לפח האשפה של ההיסטוריה. וזה מתחיל בשאלה. מה אתם רוצים, בעצם?
בהקשר הזה, אני רוצה לזרוק את שני הסנט שלי, ובתוך כך גם לתת איזושהי תשובה בוויכוח בנושא השימוש במילה "שמאל".
תחילה, יש להיפטר מהניסיון להתכסות בכסות "א-פוליטית", ולעבור לדבר בשפה אחרת, ממספר סיבות עקרוניות וקריטיות. הראשונה היא טרמפיסטים. לא יתכן שאנשים שתומכים ומקדמים במרץ את המדיניות הכלכלית-חברתית-פוליטית שהביאה אותנו עד הלום ינסו להציג את עצמם כחלק מהמאבק הזה. בתוך הכללת היתר מסתתרים זרעי החורבן. צריך להרחיב עד כמה שניתן, אבל לא מעבר לזה.
צריך לקבוע למאבק גבולות ברורים. אלו הם גבולות האלטרנטיבה. והאלטרנטיבה היא דמוקרטיה כמערכת ערכית הומניסטית, וכלכלה שמשרתת אותה - ולא דמוקרטיה כמכשיר פונקציונלי לביטוי של עריצות הרוב וכלכלה שמנהלת אותה. ל"אם תרצו", למשל, אין מה לחפש במאבק הזה. הם חזרו חזור ושוב על אמונתם העזה בתפיסה השנייה, כולל בעיתון "הארץ" של אתמול. ההצטרפות שלהם תורמת להם מבחינה יח"צנית, ודומה מאוד לניסיונם הצבוע להציג את עצמם כתנועת מרכז או כבעלי איזשהו קשר לחזונו של הרצל. למאבק הזה היא רק מזיקה.
סיבה נוספת לברוח מהמושג "א-פוליטי" כמו מאש היא שזה בדיוק המקום שבו הפוליטיקאים, היח"צנים והאינטרסנטים רוצים שנישאר. מהמקום הזה של ה"א-פוליטיות" אנחנו לא מהווים שום איום על מי שיצר, מתחזק ומחריף את המצב. "א-פוליטיות" היא מקום של ילדים נאיביים, שלא רוצים ללכלך את הידיים בפרטים הקטנים ובעבודה השחורה של החיים במדינה דמוקרטית, שלא רוצים באמת לעשות, שמצפים שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילם. שרק מוחים. שלא יודעים מה הם רוצים. שאפשר למכור להם לוקשים בסיטונות.
מירי רגב סולקה ממאהל המחאה בצעקות, תנועות מגונות ומים. מצויין. נחמד לראות סוף סוף אנשים "לא נחמדים" שמתעצבנים על פופוליסטים מסוכנים כגברת רגב שבאים לגזור עליהם קופון. כטוב ליבה בשכרון הכוח שהיא שרויה בו כבר זמן רב מדי, שפכה הרגב את מררתה על המוחים בשלל כינויים שהולמים יותר מתבגר מחוצ'קן מלוחמי ציון מאשר חברת כנסת "מכובדת", בהם "ראסטות", "אלכוהול", ואיך לא, קללת מיליון הטוקבקים "שמאלנים קיצוניים". וההוכחה הבלתי ניתנת לערעור – את דב חנין וניצן הורוביץ קיבלו שם בזרועות פתוחות.
מה שהיה עצוב זה לראות אח"כ מבקרים שטוענים ש"צריך לקבל את כולם", שזה "לא יפה" ושהמאבק "אינו פוליטי". זה לא רק עצוב. זה גובל בפאתטיות, ומזכיר לי יותר מכל מן מיני קמפיין שנתקלתי בו פעם, לא זוכרת אפילו באיזה הקשר, שסיסמתו הייתה "תמיד כן". יעני, למה לומר תמיד לא, למה לצאת נגד, למה להיות שלילי. אבל מה זאת אומרת, "תמיד כן"? כן לדיכוי? כן לשנאה? כן גם לאונס ולרצח? אם נבהה בשמיים ונבחר לראות רק את הכחול, האם באמת כל הרע שבמציאות יעלם, או שמא אינטרסנטים ירכבו על גבי הנאיביות שלנו וירסקו אותנו עד עפר? אני חושבת שהיום, יותר מתמיד, התשובה כאן ברורה מאוד, כשמש אפילו. אם מובילי המחאה יאמצו קו פשרני זה, הרי שגם מחאה זו תסתיים בלא כלום. ויש כבר מספיק אנשים שטוענים באוזני שזה בדיוק מה שעומד לקרות.
[אני מתנצלת מראש על האורך. הדברים הצטברו במשך זמן רב]
ההסלמה הזאת, הטירוף הזה שמשתולל בכנסת, ובעקבותיה גם בגופים שלטוניים נוספים, גופים מסחריים ואחרים, ובסופו של דבר בחיי היום יום של כל אחד ואחת מאיתנו, גורמים לתחושת מצוקה. תחושת מחנק וחוסר אונים. רצון עז לברוח. קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להתמודד באמצעים רציונליים עם כזו רמה של אי רציונליות. קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להתמודד באמצעים הקיימים עם כזו רמה של אבסורד, סתירה עצמית ואלימות.
אני מתארת כאן את התחושה האישית שלי, תחושה שהתגברה כל כך בתקופה האחרונה, עד שהובילה לסוג של אלם. אבל אין לי ספק שרבים שותפים לה, גם אלו שעוד מדברים. חרדה קיומית עמוקה, ומחשבה שהחיים קצרים מדי מכדי לכלות אותם על מאבקים שאין להם תוחלת, ושהסיכון בהם רק הולך וגדל – הסיכון לחירותי, למצבי הכלכלי, לביטחוני הפיזי. נכון, הברירות לא פשוטות ולא טריוויאליות, ואני מתחבטת בהן כבר זמן רב מאוד. אבל זה לא שאין ברירה. ובגילי המתקדם, ההכרעה תצטרך להתקבל בקרוב מאוד.
פעילויות החקיקה הנמרצות האחרונות הובילו לפרץ גדול מאוד של מלל. אפילו אצלי. זה קורה לא מעט בשמאל, אבל הפעם, נראה שיש כאן משהו קצת שונה. הפעם, נראה שחברי הכנסת הנמרצים עברו איזשהו גבול במאבקם נגד הדמוקרטיה. לא יודעת אם זה היה בטעות או בכוונה, אבל הפעם הם התרשלו בכסת"ח וביישום מדיניות העמימות, או שמאסו בה, ויצאה להם קצת אמת גלויה וישירה החוצה.
אין לנו חוקה, כפי שציין נכונה חבר הכנסת גאון הדור דני דנון (או שמא היה זה לוין? או אקוניס? עדיין לא עליתי על ההבדלים ביניהם). אבל יש לנו חוקי יסוד ויש לנו הגדרה של מדינה דמוקרטית. לפי רוחם ומהותם של אלו, חברי הכנסת הנמרצים חוקקו חוק שפוגע בחירות דמוקרטית בסיסית של התאגדות צרכנית לצורך פעולה משותפת, שמטרתה שינוי מדיניות ממשלתית. ואחר כך הודיעו לבג"ץ ש"לא יעז" לבטל אותו. המדרון החלקלק מעולם לא היה גלוי יותר. והם לא שוקטים על השמרים, וממשיכים להתוות את הכיוון הישיר אל התהום.
באופן אישי, אני משתדלת כבר זמן רב לא לרכוש מוצרים שמקורם בהתנחלויות. כמו שאני משתדלת לא לרכוש מוצרי קוסמטיקה מחברות שמבצעות ניסויים על בעלי חיים. כמו שאני לא קונה בקסטרו מאז פיאסקו הפרוות. כמו שהפסקתי לרכוש מוצרי תנובה כעת. וכן, גם כמו שהתנתקתי מיס ועזבתי את אורנג'.
בעולם של ימינו, בתרבות שמכונה "תרבות הצריכה", בכלכלות מערביות שמבוססות לפחות במחציתן על צריכה פרטית של משקי בית, אחת הדרכים המרכזיות של אזרח אכפתי להשתתף באופן פעיל במשחק הדמוקרטי היא דרך שינויים בהרגלי הצריכה. הצריכה שלי משקפת, עד כמה שניתן, את מערכת הערכים שלי, את תפיסותיי המוסריות, את האופן שבו אני חושבת שיש לחיות את החיים ואת הצורה והתכנים שאני חושבת שצריכים להיות למדינה שלי. לפירוט תפיסתי בעניין אפשר לפנות לכתבה הזו שכתבתי לפני כמה שנים (סליחה שאני דוחפת אותה לכל מקום, פשוט השקעתי בה את נשמתי…).
נדמה לי שדי ברור אלו ערכים ואיזו תפיסת עולם עומדת מאחורי הדוגמאות שהבאתי לגבי התנהלותי הצרכנית הפרטית. את המקרה הראשון, של החרמת תוצרת ההתנחלויות, אני רואה כחובתי הלאומית. לא הייתי הולכת רחוק עד כדי לקרוא לה פטריוטית, כי תקוע לי בראש הציטוט הזה, על הפטריוטיזם כמפלטו של הנבל, ולרוע המזל ההיסטוריה מלאה ביישומים מזוויעים שלו. אבל לאומיות, ביישומה הדמוקרטי הרחב, אינה פסולה בעיני. עם כל האקראיות שבלידתי דווקא במקום הזה ובזמן הזה, העולם הוא עדיין מקום גדול מדי.
כל זמן שיש בידי כלים דמוקרטיים ולא אלימים לנסות ולהשפיע על צורתו ואופיו של המקום שבו נולדתי ובו גדלתי, עלי לעשות זאת. כל זמן שיש בידי כלים דמוקרטיים ולא אלימים לפעול כדי לסלק את הבושה הזאת שנקראת התנחלויות, עלי לעשות זאת. לתפיסת עולמי, מפעל הכיבוש וההתנחלויות שמשרתות אותו הוא בושה גדולה, כתם מוסרי שחור ורחב, שריקבונו מתפשט ומחלחל כל יום עוד קצת, עד לשורשים.
מפעל ההתנחלויות הוא לא חלק ממדינת ישראל, לפחות לא מדינת ישראל שלי. קצת הגיון בריא לא יזיק. קצת ראיית מציאות נכוחה. כמה אפשר לחיות בהכחשת המציאות? כמה אפשר לחיות על גבול האבסורד ולפרקים הרבה מעבר לו? המצב הקיים לא יכול להימשך. הלחצים לא מתגברים סתם. אין דבר כזה, ואקום, והעולם לא שוקט על שמריו. אם לא נעשה זאת, נאלץ בסופו של דבר להכריע מה כן לעשות. חוק החרם בגרסתו הקודמת, הפחות פחדנית, כבר אמר את זה באופן די גלוי, כשקבע שמה שמוגדר "אזור שנמצא בשליטת ישראל" כולל את שטחי יהודה ושומרון.
הסיפוח הזה אולי ירד מהחוק, אבל בשבועות האחרונים כבר הגישו מספר חברי כנסת נמרצים, אותו עובש כל פעם, הצעות חוק לסיפוח רשמי של ההתנחלויות (ותודה לנילי ולשיטוטיה באתר הכנסת). אם זה לא פירוק מפעל הכיבוש, זו מדינה דו לאומית. והרי חברי הכנסת הנמרצים אינם מחוקקים חוקים להענקת תעודות זהות כחולות לכל הפלסטינים בשטחי הגדה, נכון?
אפשר לעוות את השפה כמה שרוצים, אפשר לעשות פרופגנדה כמה שרוצים, ובכל זאת מה שיוצא זו מדינה דו לאומית שהיא מדינת אפרטהייד, שיש בה שווים יותר ושווים פחות, אנשים שחל עליהם חוק ישראלי ואנשים שנמצאים מחוצה לו. זה לא לגיטימי – לא דמוקרטי וגם לא יהודי. ולצאת נגד זה לא יכול להיחשב בשום צורה ליציאה נגד מדינת ישראל, אלא להיפך הגמור מכך. לעשות לזה דה-לגיטימציה זה לחזק את הלגיטימציה של מדינת ישראל.
תגובות אחרונות