היום שאחרי האוהלים

בוקר טוב ישראל. כולם כבר ברחוב? יש עוד איזו עוולה, איזה אי צדק, איזה כאב שאין להם אוהל ושעוד לא ארגנו הפגנה? אם כן, אז תצטרפו. יש עוד מקום ויש גם עוד זמן. שלב ההתרחבות של המחאה מלמטה – בניית ה-grassroots – הוא השלב החשוב ביותר שלה, השלב שיקבע האם היא תצליח יותר ממחאות אחרות שכבר נראו כאן בעבר, האם השינוי שיתרחש יהיה קוסמטי וזמני, או שינוי מהשורש לטווח הרחוק.

עם זאת, נראה ששלב הספרינט כבר כמעט מאחורינו, ועכשיו מתחיל שלב המרתון – השלב שבו הופכים ממחאה לתנועה. ואני לא מדברת כאן על תנועה פוליטית, מפלגה, עמותה או משהו בסגנון הזה – אלו יכולים להיות תוצרים נלווים, אבל זה לא מה שצריך עכשיו. אני מתכוונת כאן לתנועה של שינוי, שקובעת סדר יום חדש, שמתווה דרך חדשה, ושמשנה את אופייה ואת צורתה של ההתנהלות הפוליטית בישראל.

המספרים כאן יהיו יותר קטנים ביום יום. דבר כזה דורש אורך רוח, סבלנות, זהירות, מחויבות עמוקה. לא רבים מסוגלים לכך, ולו רק בגלל מגבלות החיים האובייקטיביות. וכאן נכנס הציטוט האלמותי של מרגרט מיד, "לעולם אל תטילו ספק בכך שקבוצה קטנה של אזרחים חושבים ומחויבים יכולה לשנות את העולם. למעשה, זה הדבר היחיד שאי פעם שינה אותו". מהציבור הרחב, שכבר הביע את תמיכתו, נדרש בעיקר דבר אחד – אמונה שזה אפשרי. זה די הרבה, אני יודעת. לפני חודש וחצי, לא הייתי מעלה על דעתי לדרוש דבר כזה. אבל הרבה מים זרמו בירקון מאז, וזוהי בעצם מהות התנועה הזו – זה מה שהתחיל לקרות כאן בחמשת השבועות האחרונים. התנועה שלנו היא בראש ובראשונה התנועה לחיסול הציניות, תנועת השחרור מעול הניהיליזם.

**

המנהיגות שלנו היא מנהיגות פחדנית. זו מנהיגות שלא רוצה להשתנות ולא יודעת להשתנות. ביבי יכול למכור לטרכטנברג מיליון סיפורים על הרצל, אבל הוא עצמו לא זז סנטימטר מאז ומעולם, אולי רק מהפה לחוץ. הממשלה הנוכחית שלו לא עשתה שום דבר באף תחום. התוכנית הגדולה שבאמצעותה "הציל" את כלכלת ישראל ב-2003 כשר אוצר היתה מיחזור עגום של עקרונות, דרכים ושיטות שכשלו בכל כך הרבה מקומות בעולם, והותירו אחריהם פיסות גדולות מאוד של אדמה חרוכה. וגם בכהונתו הקודמת כראש ממשלה הוא לא עשה הרבה יותר מאשר זמזום טורדני, שגרם לציבור להעיף אותו על טיל תוך פחות מקדנציה.

וגם עכשיו, הוא חושב שאם יפעיל את אותן שיטות ישנות של הסתה, הקמת ועדה ופיזור הבטחות שאין לו שום כוונות לממש, זה יעבוד, ואנחנו נעלם. הוא אפילו לא טורח לעשות את זה בעצמו. מישהו בכלל שמע אותו בתקופה האחרונה? הוא מסתתר ומסתגר, ואפילו כפה אתמול על ועדת הכלכלה לקיים דיון בדלתיים סגורות, כדי שיוכל להמשיך ולהחזיק בפנטזיה שהוא שולט על המסרים שיוצאים מהחדר.

מנהיגות מסוג זה פורחת באווירה של ניהיליזם אזרחי. הציניות היא לחם חוקה ובלעדיה אין לה קיום. כשהציבור מואס ב"פוליטיקה", הפוליטיקאים יכולים לעשות פחות או יותר מה שבא להם ולשרת אדונים אחרים בחופשיות. הם יכולים למכור לנו ש"ככה זה וככה תמיד היה", "זה לעולם לא ישתנה", מדובר ב"חוקי טבע", ו"אני לא מכיר שיטה יעילה אחרת". ובכל מקרה, כל התעוררות מתרסקת על שקרי ה"עומדים עלינו לכלותינו".

אחיזתם של הדברים האלו ברוחנו התרופפה, אבל לא נעלמה כליל. מסכי העשן של ההפחדה הרב כיוונית הזו, שבאמצעותם מכרו אותנו לכל המפחית במחיר, עדיין מרחפים בחלל השדרה. אך כשהציבור יוצא מאדישותו ומתחיל להתעניין במה שקורה, מתחיל ללמוד, לדעת, להכיר ולדבר אחד עם השני, מסכי העשן מתחילים להתפוגג. זה מאוד פשוט. הרבה יותר פשוט ממה שהיינו יכולים אי פעם להאמין. המפגש הפיזי הבלתי מתווך הזה שלנו אחד עם השני, מחוץ לאינטרנט, באוהלים, מנפץ חומות של ציניות שהצטברו כמו אבנית במשך שנים, וחסמו את כל הצינורות.

בסופו של דבר, הכוח שלהם עלינו הוא פיקציה, כוח וירטואלי. הוא כוח ממשי רק כל זמן שאנחנו תופסים אותו ככזה, ומבטלים את עצמנו בפני האידיאולוגיה הפנאטית שלהם, הקלישאות השחוקות שהם טוענים שהן אמת, המסגרות המושגיות שבתוכן כבלו אותנו – מה שמכונה – השיטה. ברגע שהוא מאבד את אחיזתו במוחנו, הוא נעלם כלא היה. ואז אפשר להתחיל ולבנות את המדינה שלנו מחדש.

**

עשינו הרבה מאוד בחמשת השבועות האחרונים. באמת. הרבה יותר ממה שרבים מאיתנו האמינו שאפשרי בכלל לעשות כאן. ואנחנו ממשיכים לעשות. דברים רבים קורים בשטח. הם אמנם לא מרגשים ודרמטיים ומצטלמים טוב כמו הפגנת ה-300 אלף, ולשמור על כזו אש כל כך הרבה זמן זה משהו מתיש – אז ברור שיש דיווחים על נפילת מתח, ונראה גם שהתקשורת הגיעה לקצה גבול היכולת שלה לשמר סיפור בכותרות. אבל התהליך ממשיך להתגלגל, ללא קשר לתקשורת או לעייפות שלנו, וכל הזמן מצטרפים אליו אנשים חדשים.

ולמרות זאת, ברור שהאוהלים לא יעמדו לנצח – לא פיזית, על כל פנים. ואין זמן טוב מעכשיו להתחיל לחשוב ברצינות על היום שאחרי האוהלים. יש לנו הזדמנות היום, שאין רבות כמותה בחייו של אדם – לעשות שינוי אמיתי, מהותי, מהשורש, שיחלחל לכל מקום, לכל דבר ולכל אדם במדינה, ויהיה מודל ומופת לעולם כולו. אבל ההזדמנות הזו שבירה, ויכולה בקלות להפוך לקיץ סוער ונפלא אחד, שלא יצא ממנו כלום חוץ מתסכול שימשיך להצטבר, וכשיתפרץ שוב, יראה כמו בריטניה.

**

עד היום, למרות חיכוכים, קרטועים ומעידות פה ושם, כמעט כל מה שנעשה – נעשה בחוכמה. וכמו שקרה עד עכשיו, גם המחשבה על היום שאחרי צריכה להתבצע בשני הכיוונים – מלמטה למעלה, ומלמעלה למטה. התשתיות כבר הונחו, וצריך לפתח מנגנונים לתחזוקתן, שימורן ושיפורן. האוהלים צריכים להמשיך ולעמוד בתודעתנו, ולהפוך למנגנון רחב יותר של מפגשים בעולם האמיתי, של התארגנויות – לצורכי לימוד, דיון, ויכוח, מחאה, פעולה צרכנית או סתם שיחה.

הראנו שאנחנו יכולים לצאת מהבית ולהישאר בחוץ. עכשיו אנחנו צריכים להתמיד בזה, בפעילות הפוליטית האזרחית המתמשכת הזו. אנחנו צריכים להמשיך ולהחזיק בתובנה החדשה הזאת, שבלי המעורבות האזרחית המתמשכת שלנו, בלי הפיקוח המתמיד והנכונות להשמיע את קולנו, נאבד את כל מה שהשגנו, ונאבד סופית את המדינה שלנו. זה המרתון מלמטה.

לצד התשתית הזו, יש עוד אופציות רבות וטובות לפעילות בתוך המנגנונים הקיימים, שצריך לדון בהן. בשלב הנוכחי, ועדת רוטשילד האלטרנטיבית היא דבר חכם ביותר, שגם בו אנו חייבים להתמיד. אנו עומדים מול ציניקנים ופנאטים שלא ששים לוותר על ידם שאוחזת במקל, ושלא יבחלו בדבר כדי לנצח. אנחנו בהחלט צריכים מאחורינו אנשים שמחזיקים בעמדות, תפיסות, אמונות ורצונות דומים לשלנו, אך גם דוברים את השפה שבה מדברים הציניקנים, מכירים את החומר האנושי ואת דרכי ההתנהלות שלו, ויודעים איך עובדים הדברים במסדרונות השלטון ובחדרים הסגורים שלו. אנחנו בהחלט יכולים לרכוש מספיק ידע שיאפשר לנו להיות ביקורתיים ולא לאבד את הכיוון, אבל אין תחליף למומחיות וניסיון שנצברו במשך שנים ארוכות. וכשמנסים לעשות כזה שינוי, אין מקום לתפיסות נאיביות ורומנטיות שאפשר פשוט לנפץ את הכל והפרחים יצמחו מעצמם.

וההתעוררות הפוליטית הזו חייבת למצוא גם את דרכה לפוליטיקה עצמה, ולשנות אותה מבפנים באמת, לא כמו ה"השינוי מבפנים" שנמצא בסיסמא החלולה של פוליטיקאים רבים כיום, ועיקרו שימור הכיסא. לחצים מחוץ למערכת הם דבר נחמד, שאין לו זכות קיום כאפיק פעולה יחיד, וכבר ראינו את זה מספיק פעמים. בסופו של דבר, אם נמשיך לחשוב שאנחנו חכמים מכדי לעסוק בפוליטיקה, נמשיך למצוא את עצמנו נשלטים על ידי טיפשים מאיתנו, והטיפשים האלו ימשיכו להתנהל כפי שהתנהלו עד היום.

יתכן שעדיין מוקדם מדי להתחיל להיערך לבחירות, או אפילו להתחיל בדיון הפומבי על האופן, או האופנים, שבהם יש לעשות זאת – בין אם באמצעות הקמת מפלגה חדשה, או אולי התפקדות למפלגות קיימות והשפעה על הרכב הכנסת והממשלה בצורה זו. יש לנו עוד זמן, כאמור, אבל לא יותר מדי זמן, ויש לנו עוד כמה אתגרים מידיים יותר ולא פשוטים שנצטרך להתמודד עימם ולעמוד בהם. אבל המחשבות האלו, האתגרים האלו, לא צריכים  לדכא אותנו, לייאש או להפחיד. אם ננהל את עניינינו נכון, היום שאחרי האוהלים יהיה יום נפלא. ולא בגלל שהשגנו את כל מה שרצינו להשיג, אלא בגלל שהרמנו סוף סוף את עינינו מהרצפה, וגילינו שיש שם אופק, ואולי גם עתיד.

2 תגובות על הפוסט “היום שאחרי האוהלים

  1. פינגבאק: לא שומעים! » מסיבת תה במאהל

  2. אבל לא הבנתי מה הקשר לשואה?

    סתם, סתם. כן, גם אני כבר חושב על היום שאחרי המאהלים. התשתית כבר קיימת: דפי הפייסבוק של המאהלים, והמסורות שנוצרו.

    גם אחרי שהמאהלים יפורקו, אפשר להמשיך להפגש פעם בשבוע בלווינסקי, רוטשילד ויפו להייד פארק\טוויט אפ\מסיבה אתיופית.

כתיבת תגובה