המיליון כבר שם. הם מחכים רק לנו…

לקראת צעדת המיליון הבאה עלינו לטובה, כדאי שנתאפס על עצמנו. זה קצת מטופש, אם לנקוט בלשון עדינה, לפתוח בספרינט כל כך מרשים, ובמקום לעבור לשלב הבא – לחזור לאותו מקום בדיוק שממנו יצאנו.

וזה קצת קורה כאן עכשיו (אם כי, ואת זה יש לציין כבר בהתחלה – אני לא חושבת לרגע אחד שזה בלתי הפיך). אני רואה לנגד עיני יותר ויותר את השטאנצים הישנים, המוכרים היטב לכל מי שהיה מעורב בכישלונות עבר מפוארים. אותם מאבקי כוח בגובה דשא. אותם משחקי אגו קטנים. אותה התמקדות בטפל על חשבון העיקר. אותו חוסר אומץ ברגע האמת. אותה הסתתרות מאחורי אותן קלישאות שחוקות ומיטב אמני ישראל. אותו קרב גמדים בין אותם יחצ"נים. אותה התאחדות סטודנטים עלובה, שדוהרת על גב המילים הגבוהות לקראת ועדת שוחט 2. כאילו שאין חדש תחת השמש. כאילו שלא קרה כאן שום דבר בחודשיים האחרונים.

יותר מדי אנרגיה מושקעת בזמן האחרון בכאלו שטויות, עד שנדמה לי שקצת נבהלנו מעצמנו. אחרת אי אפשר להסביר מדוע  מושקע איזשהו מאמץ בכלל בלנסות לכלוא את העוצמה הזאת בכלא של מבנים כל כך שחוקים, כל כך נדושים וכל כך חסרי תועלת, של "הנהגות מייצגות", מסמכי דרישות, שביעיות סודיות או מה שזה לא יהיה. כאילו שזה מעניין מישהו. כאילו שזו היתה הסיבה שבגללה יצאו 300 אלף איש לרחוב. כאילו שמהמסדרים החדשים-ישנים האלו תבוא הבשורה.

**
הסדר הישן וחוסר האומץ מתבטא מאז הפגנת ה-300 אלף, כולל ההפגנה עצמה, בריכוך ההתבטאויות ובעמעום הדרישות. בעצם, כל קשקושי האגו שאנחנו רואים הם לא הסיבה, אלא התוצר של זה. הגל של מה שמכונה social unrest שיצא החוצה מבטא באופן עמוק את כישלון השיטה, את הריקבון שלה, את חוסר הרלוונטיות שלה לחייהם של כמעט כל אזרחי המדינה הזאת (ולא רק של המדינה הזאת). זה הקונצנזוס, אפילו אם אנשים רבים לא יודעים לבטא אותו בצורה רהוטה ומלומדת. זה הקונצנזוס, אפילו אם אנשים רבים מרגישים אותו רק דרך המצוקה האישית שלהם, או רק באופן אינטואיטיבי.

זה לא רק הדיור. זה לא רק הקוטג'. זו לא רק מערכת החינוך, מערכת הבריאות, שירותי הרווחה. זה אפילו לא "יוקר המחייה". זו העובדה שהנציגים הנבחרים אינם באמת מייצגים. זו העובדה שזו לא באמת מדינה דמוקרטית. שעובדים עלינו כבר זמן מה. שמסיחים את דעתנו ומפזרים לנו מסכי עשן כדי שלא נראה מה באמת קורה. זה, למשל, חוק ההסדרים, כפי שפירט יפה מאוד יהודה שנהב היום, אבל לא רק.

המצב הקצין מאז, וזה כבר לא רק החוק הנלווה, אלא חוק התקציב עצמו, ש-70% מהחלטות הממשלה המפורטות בו הן חסרות משמעות תקציבית. וזה עצם קיומו של תקציב דו שנתי, שכל מטרתו היא למנוע דיון פוליטי פומבי – כל שנה מחדש – במה שנותן משמעות לכל מדיניות שעליה החליטו הנבחרים, שאמורה להפוך ממילה באוויר למציאות בפועל. Checks and Balances. פיקוח תמידי. מה שהופך דמוקרטיה ממילה באוויר למציאות בפועל.

המשטר הניאו ליברלי הוא טכנוקרטיה, שלטון של פקידים קובעי מדיניות. המשרד היחיד שקובע כאן מדיניות, לא בהסכמה, ללא שיתוף, לכאורה משיקולים "מקצועיים" אך למעשה משיקולים אידיאולוגיים נטו, הוא משרד האוצר, אנשים שאיש לא בחר בהם ושאיש לא באמת שם לב מה הם עושים, ושכל האינטרס שלהם נמצא בשימוש בתפקיד כמקפצה למקום טוב יותר, נגיד, עוזרים של זהבית כהן בתנובה. בכל ריקבון שצף על פני השטח נמצאת טביעת רגלם הדורסנית, והתעקשותם לקבוע מדיניות בכל תחום ותחום, מרפואה דרך חינוך ועד דיור, לפי קריטריונים שאינם קשורים בכהוא זה לצרכים אנושיים או לסולם ערכים או לסדר עדיפויות של מדינה.

משרד האוצר אמור להיות המשרד שמחלק את הכסף לפי סדר העדיפויות והמדיניות שקבעה הממשלה, זה שמאפשר את יישום המדיניות הממשלתית, לא זה שקובע אותה או תוקע אותה. בוודאי לא המשרד שיתעקש, למרות שכל משרדי הממשלה המעורבים האחרים שהדבר נמצא בתחום אחריותם חושבים אחרת, שניהול שירותי הבריאות בבתי הספר יהיה בידיים של חברה חיצונית. בוודאי שלא המשרד שיקבע כמה תורנויות יעשו רופאים, מתמחים או מומחים. בוודאי שלא המשרד שיקבע לפי איזה קריטריונים יתוגמלו מורים או שוטרים. בוודאי שלא המשרד שיקבע סדרי עדיפויות של השקעות בתשתיות כאלו או אחרות, משירותי כבאות ועד כבישים. בוודאי שלא המשרד שיקבע את מדיניות הנדל"ן של הממשלה.

או בקיצור: ozar

**
אם יש משהו שיוצא החוצה בכל תגובה מצד הממשלה לגבי כל פרסום הנוגע לכל אחד מתחומי המאבק המרובים, אם יש משהו שיוצא החוצה בעצם קיומה של ועדת טרכטנברג – וגם במנדט שלה ובהתנהלות היומיומית שלה – זה בדיוק הדברים האלו. הם אפילו לא מסתירים את זה יותר מדי – הכל נמצא in plain sight, עבור כל מי שטורח לחפש ולקרוא. הם פשוט חושבים שכולנו מטומטמים, לא מסוגלים להבין את זה, או אדישים מדי, מיואשים מדי, חסרי אמונה שאפשר לשנות משהו.

הצרה היא שנראה שמי שקובע היום את צורתה הפורמלית של המחאה הזו שבוי גם הוא באותן קונספציות, שמוכתבות מלמעלה. נוצר הרושם שההתארגנות הממוסדת של המחאה חושבת גם היא שהציבור מטומטם, מיואש, חסר אמונה. ולכן, כדי להביא אותו בהמוניו לאיזשהו מקום יש לאמץ את גישת ה"עזים" – לא להיות אנטגוניסטים מדי, לא לפסול את האפשרות למו"מ, לא לקרוא לשינוי הסדר הישן באופן ישיר, וכמובן – לרכך את הנאומים בקטעים מוזיקליים של אמנים פופולריים, ששירתם קונצנסואלית ואינה נושאת כל מסר רלוונטי.

[אני, אגב, ממש לא חושבת שזה נעשה בזדון, או מתוך אותו רציונל ואותן מטרות כמו אלו של פקידי האוצר. אני חוששת שזה נעשה מתוך פחד, מתוך חוסר אמונה שמה שקרה כאן בחודשיים האחרונים הוא אמיתי. ואולי גם מתוך שחיקה, לנוכח כל ההתקפות המתוזמרות, הרב צדדיות והמאורגנות היטב של כל צוות ה-hasbara הלאומית, שכולל גם חלק לא קטן מגופי התקשורת הקיימים כאן, בין אם ברמת העיתונאי הבודד או ברמת הגוף כולו]

**
חודש וחצי עסקנו בהתעוררות, בדיונים, בהצפה למעלה של כל מה שרקוב למטה, במאבק עיקש בבידוד, במה שניתק את כל נפגעי הריקבון הזה, כל תאי הסבל הזה, אחד מהשני כדי למשול בהם טוב יותר. התחיל כאן שינוי אמיתי, שינוי של הבסיס, שינוי עמוק בתודעה, שמשפיע על ההתנהגות האזרחית של כל מי שנכנס לתהליך הזה, והתהליך הזה רק הלך והתרחב (הוא כולל גם את התקשורת, אגב, ברמת העומק והרוחב – לא בכותרות הראשיות).

השינוי שהתחיל להיווצר הוא שינוי מהסוג שיוצר תרבות אחרת – פוליטית ובכלל. שינוי שבסופו יש סיכוי גדול שנפסיק לדחוף אחד את השני באוטובוסים – כלומר, שההתנהגות שלנו, מרמת הרחוב ועד רמת ההצבעה בבחירות, תיראה אחרת לגמרי. ונראה שאפילו הניסיון הבוטה לנצל כל הזדמנות (ובמדינה שבה אנו חיים תמיד יהיו הזדמנויות כאלו) כדי להחדיר בכוח שוב את השיח הביטחוני ולהעלים את השיח החברתי-כלכלי המתפרץ נכשל כישלון חרוץ.

זה נכון מאוד לומר – אנחנו לא נדבר עם שום ועדה שאין לה מנדט אמיתי ושלא מוכנה בשום אופן להתפשר על העיקרון היסודי ביותר, שבלעדיו הכל הופך לבדיחה עצובה – מסגרת התקציב. בעיקר כאשר מדובר בוועדה שהעומד בראשה כבר הוכיח לא כל כך מזמן שאין לו שום בעיה להיות עלה תאנה שכותב דו"חות מופלאים לממשלות שלא מוכנות לקיים ולו אות אחת מהן בפועל (אתם מוזמנים לקרוא את התוכנית הנפלאה של טרכטנברג למיגור העוני בישראל משנת 2007. אתם מוזמנים גם לבדוק מה ממנה יושם וכמה מיעדיה – המוגדרים בזמן – הושגו).

זה נכון מאוד לקרוא לראש ממשלה שכשל במשך שנתיים וחצי בכל תחום מהתחומים שעליהם הופקד, ושהאידיאולוגיה הפנאטית והשקרית שלו רק מדרדרת את המדינה לשאול תחתיות עוד מאז שהיה שר אוצר ועד היום – להתפטר. זה נכון מאוד לקרוא לכנסת כל כך אטומה, מנותקת ורדודה להתפזר. אלו הדרישות הקונקרטיות היחידות שיכולות להיות עכשיו כלפי חוץ, והן צריכות להיאמר באופן חד וברור, ובלי ליווי מוזיקלי.

כשהסדר הקיים הוא כל כך גרוע לכל כך הרבה אנשים, זה נכון מאוד לקרוא לפירוקו, אפילו אם אין לנו מושג עדיין איך יראה הסדר החדש. זה שאנחנו עדיין לא מכירים דבר אחר לא אומר שאנחנו לא יכולים ליצור דבר אחר. ולמעשה, כבר יצרנו אותו. אנחנו רק צריכים להתמיד בו. הם צריכים להשתנות, לא אנחנו. הם אלו שצריכים להתאים את עצמם אלינו – הדרך שלהם כשלה, וכולנו סובלים מהכישלון הקולוסאלי הזה.

פחד מהחדש לא יכול להיות תירוץ יותר. זה פשוט לא הגיוני. לא יתכן שנחמיץ את ההזדמנות החד פעמית הזאת להשיג את המטרה בדרך לא אלימה, בדרך אמיתית שמשנה סדרי עולם, רק בגלל כניעה לתכתיבי הגבלת הדמיון ודיכוי היצירתיות. לא יתכן שנחמיץ את זה בגלל פחדנות, שקורסת לתוך עצמה בצורה של מאבקי הנהגה קטנוניים. אנחנו לא צריכים הנהגה. היו לנו יותר מדי מאלו. אנחנו לא צריכים שום דבר חוץ מעצמנו –  אנשים שמוכנים לחשוב, שמוכנים ללמוד ורוצים לדעת, שמוכנים להעז, שמוכנים להטיל ספק בכל דבר, ושלא מוכנים לקבל יותר שום קלישאה שחוקה, שום תירוץ עלוב ושום ועדה ממוחזרת.

התארגנות תחת סד אחד ותחת הנהגה אחת, זו כניעה לתכתיבי הממסד הישן, הלא רלוונטי, זה שאין איתו שום שפה משותפת, זה שממנו באה הדרישה ל"הנהגה" – לכתובת אחת לסחר מכר ולשתדלנות. הרי ידוע, בממלכת הציניות והניהיליזם שלהם, שאין דבר כזה, אדם שאין לו מחיר. אנחנו צריכים גם לבוא במסות, אבל מסות זה לא מספיק. אנחנו צריכים לבוא במיליון צורות והתארגנויות. ככה עושים שינוי בבסיס, ככה משנים את התרבות.

[ואולי כדאי להיעזר גם באמירה החכמה מאוד של נשיא ארה"ב לשעבר הארי טרומן – "מדהים מה שאפשר להשיג כשלא אכפת לך מי מקבל את הקרדיט". כן, אני יודעת, זה רעיון מהפכני, אבל נדמה לי שהוא שווה ניסוי. בעיקר לנוכח העובדה שבמצב ההפוך, שבו עיקר העיסוק הוא בזה, אי אפשר להשיג כלום].

אני לא טוענת לרגע שזה לא מפחיד ושזה לא קשה, לשנות סדר ישן, שמגובה בכל כך הרבה אינטרסים ולוביסטים. אף אחד לא אמר שזה יהיה קל, או מהיר. אבל אנחנו חייבים לזכור שהתמיכה הרחבה שזוכה לה המחאה אינה מקרית. רוב העם כאן מרגיש היטב שמשהו רקוב בממלכת ישראל. רקוב מאוד. רוב העם כאן מרגיש ששודדים לו את המדינה. רוב העם מרגיש שאי אפשר יותר להמשיך בדרך הייאוש, שאסקפיזם לא מועיל בדבר, ושהגיע הזמן לקחת את העניינים לידיים. רוב העם רוצה בחזרה את התקווה, רוצה בחזרה את האמון. חוסר אמונה בעצמנו זה הדבר היחיד שיכול לפרק את זה היום.

ואם שרדתם עד כאן, קבלו את שיר המחאה האולטימטיבי:

9 thoughts on “המיליון כבר שם. הם מחכים רק לנו…

  1. הכל נכון, פרט למשפט "אמנים פופולריים ששירתם קונצנסואלית ואינה נושאת כל מסר רלוונטי". הדג נחש הייתה ועודנה הלהקה הפופולרית היחידה בישראל ששרה נגד הסדר הקיים. לגבי אייל גולן את באמת צודקת.

  2. 1. לבנות ביחד חלופות בלי אגו ובלי קרדיט – זה לא ויקי?
    http://ecowiki.org.il/

    2. לקרוא לכנסת ולראש הממשלה להתפטר בשביל מה? מישהו מציג חלופה מבססת מספיק ושמספיק אנשים מכירים אותה? עדיף שהוא יפול עוד שנה, ושתהיה חלופה טובה מאשר להפך.

    3. התקציב (גודלו וחלוקתו) וכן דרך ניהול התקציב הוא חלק אחד בדברים שצריכים לשנות. התקציב הוא מה שנשאר לחלוקה, אחרי שהטייקונים שדדו אותנו באופן ישיר (לקיחת דיוודנדים, מחירים מופקעים, שכר נמוך, מיסים נמוכים לטייקונים) ועקיף (מחלות של המשק שמונעות פיתוח של עוד עסקים קטנים ומשרות).
    http://he-il.facebook.com/pages/%D7%96%D7%94-%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%91-%D7%96%D7%95-%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%96%D7%99%D7%95%D7%AA/244502745583760

  3. פינגבאק: אם אין עמי לי, מי לי? • מחאת הדיור

  4. פינגבאק: לא שומעים! » אם אין עמי לי, מי לי?

  5. יונית יקרה,
    קראתי והתפעמתי. כתבת את כל מה שאני פועלת לקראתו, מילה במילה,
    כתבת את הלב שלי.
    לקחתי חלק במחאה הזו בכל אפשרויות הפעולה: גם במאהלים,
    גם במסמכי הדרישות, גם בעצרות, אבל הגעתי למסקנה העצובה
    שחייבים להחליף את המערכת ואת השיטה הרקובה
    כבר מזמן, והתחלתי לעבוד על תכנון השינוי של השיטה.
    הרבה מהחומרים שכתבתי בנושא נמצאים בבלוג "ישראל- שינוי המודל"
    http://inm4all.wordpress.com

    וגם בשבוע הבא ביום רביעי 7.9 בשעה 15:00 אני מרימה הפגנה
    מול הכנסת בגן הורדים, להכריז על הכנסת מבנה נטוש
    ולנאום נאום שמהותו החזרת הכוח לידי העם.
    http://www.facebook.com/event.php?eid=250124431686391

    אשמח לשמוע מה דעתך על הדברים,
    שיר

  6. פינגבאק: איך להזמין את כל החברים לאירוע בפייסבוק

  7. פינגבאק: BlogDay2011 – הנה רשימת הבלוגים שלי | מסע, מסה ומשא - תצפית על ארגונים, ניהול וידע

השאר תגובה