עיתונות כלכלית

נכתב במקור עבור הספר "קריאת המחאה – לקסיקון פוליטי" (2012), בעריכת אריאל הנדל, סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד (עמ' 264-272)

העיתונות הכלכלית נמצאת היום בחזית המאבק על דרכו וצורתו של העולם, על שינוי יחסי הכוחות ושינוי סדרי עולם. וכל זה קורה כשהעיתונות עצמה נמצאת במצב נזיל ורעוע, במאבק פנימי על שינוי צורתה באופן שמחייב את התחום ואת המקצוע להגדיר – ממש להמציא – את עצמו מחדש.

הדיון במושג "עיתונות כלכלית" הוא רב שכבתי. אולי עדיף לומר רב ממדי, כדי להדגיש את חוסר ההיררכיה המובנית בדיון כזה, העוסק בתת תחום בעל שפה ייחודית של הפרקטיקה העיתונאית – פרקטיקה המצויה בתנועה מתמדת ושטרם התייצבה סביב מציאות נורמטיבית חדשה. הביטוי רב שכבתי משקף גם את מלאכת הקילוף הנדרשת לצורך הבנה והמשגה של עיתונות בכלל ושל עיתונות כלכלית בפרט – כלומר, מה שאנחנו רואים, קוראים או שומעים כאייטם חדשותי או בידורי על כל מרכיביו.

להמשיך לקרוא

קצת אופטימיות, לשם שינוי

במשך שנים עקבתי, קיטרתי ושפכתי עשרות אלפי מילים על הרס הדמוקרטיה בישראל. כל הדוגמאות השונות והשחיקה של המוסדות השונים תמיד הסתכמו עבורי במסקנה אחת – הדמוקרטיה נהרסת ונשחקת כי הציבור אדיש. כי שום דבר לא "מוציא אותו לרחובות". כי אין לציבור – לא לפוליטיקאים, לציבור – קווים אדומים. כי אנשים מעדיפים כל הזמן, שוב ושוב, להתעלם מההרים הנעקרים לנגד עיניהם ולדבוק בשגרת יומם.

להמשיך לקרוא

היום בתשע וחצי, ה' באייר פינת תש"ח…

גרתי באזור כיכר המדינה שש שנים, ומעולם לא נהניתי כל כך להשתמש בשמות הרחובות שם. היום בתשע וחצי תמצאו אותי בפינת הרחובות שנושאים את שם תאריך הקמת המדינה, בעצרת הקמתה מחדש של המדינה, ביחד עם כל הדור המייסד החדש.

ה' באייר פינת תש"ח להמשיך לקרוא

המיליון כבר שם. הם מחכים רק לנו…

לקראת צעדת המיליון הבאה עלינו לטובה, כדאי שנתאפס על עצמנו. זה קצת מטופש, אם לנקוט בלשון עדינה, לפתוח בספרינט כל כך מרשים, ובמקום לעבור לשלב הבא – לחזור לאותו מקום בדיוק שממנו יצאנו.

להמשיך לקרוא

היום שאחרי האוהלים

בוקר טוב ישראל. כולם כבר ברחוב? יש עוד איזו עוולה, איזה אי צדק, איזה כאב שאין להם אוהל ושעוד לא ארגנו הפגנה? אם כן, אז תצטרפו. יש עוד מקום ויש גם עוד זמן. שלב ההתרחבות של המחאה מלמטה – בניית ה-grassroots – הוא השלב החשוב ביותר שלה, השלב שיקבע האם היא תצליח יותר ממחאות אחרות שכבר נראו כאן בעבר, האם השינוי שיתרחש יהיה קוסמטי וזמני, או שינוי מהשורש לטווח הרחוק.

עם זאת, נראה ששלב הספרינט כבר כמעט מאחורינו, ועכשיו מתחיל שלב המרתון – השלב שבו הופכים ממחאה לתנועה. ואני לא מדברת כאן על תנועה פוליטית, מפלגה, עמותה או משהו בסגנון הזה – אלו יכולים להיות תוצרים נלווים, אבל זה לא מה שצריך עכשיו. אני מתכוונת כאן לתנועה של שינוי, שקובעת סדר יום חדש, שמתווה דרך חדשה, ושמשנה את אופייה ואת צורתה של ההתנהלות הפוליטית בישראל.

להמשיך לקרוא

אז מה אנחנו רוצים בעצם?

אנחנו רוצים להפיל את הממשלה ולפזר את הכנסת. למה? אני אפרט.

אם מישהו היה מספר לי לפני חודש שבקרוב מאוד אבלה חצי מזמני ברחוב, אשן לילה באוהל (מי שמכיר אותי יודע עד כמה זה תסריט מופרך) בגינת לוינסקי, ואצעד ברחובות ישראל עם עוד 150 אלף אנשים כמוני בדרישה לשינוי סדר העדיפויות הלאומי ולצדק חברתי, הייתי שואלת אותו איזו פטריית הזיה לקח.

לפני חודש, ב-1 ביולי, נחתנו בחזרה בנתב"ג אחרי שבועיים בברלין. בכל פעם שאנחנו חוזרים משם זו נחיתה קשה, אבל הפעם היא היתה קשה שבעתיים, ופשוט ישבתי בשדה התעופה ובכיתי. כבר תקופה אנחנו מתלבטים מה לעשות עם המשך חיינו, כבר תקופה אנחנו מרגישים שהעתיד כאן פשוט לא קיים. שאם אנחנו רוצים נורמליות, שאם אנחנו לא רוצים לחיות כל הזמן בתחושה של גב לקיר, בתחושה של מחנק בלתי פוסק, שאם אנחנו רוצים ילד, נניח, עדיף לנו לוותר על הפנטזיות להתעוררות פוליטית אזרחית ולעוף מכאן. כמו שכבר עשו מכרים וחברים רבים. אני כל הזמן בהתלבטות. מצד אחד, זו האופציה השפויה. מצד שני, אני ממש מתקשה לוותר על התקווה. אבל בחודש שעבר כבר החלטתי, שזהו, עושים את זה. ואז הכל התפוצץ.

מסתבר שלא היינו לבד בתחושה הזאת. רק הרגשנו לבד. כמו את סטנלי פישר, גם אותנו זה הפתיע. לא בגלל שהיה לנו כל כך טוב. לרוע מזלנו, אין לנו מצנחי זהב של סיטיבנק. הופתענו לטובה, אחרי שנים ארוכות כל כך של פעילות לכיוון הזה ואובדן האמונה שמשהו כזה יכול לקרות. כמעט לא העזנו להאמין שזה באמת קורה. רק בהפגנה הראשונה, שראיתי את ההמונים ממלאים את הכביש שליד הבימה ולא מפסיקים לזרום, העזתי לתת לעצמי להשתקע בזה לגמרי.

ההפתעה שלנו מקורה באחד מהמאפיינים החזקים ביותר של השיטה האכזרית שמיושמת כאן, הניאו ליברליזם. ה"הפרד ומשול" של השיטה הזו הוא כל כך עמוק ובסיסי, והיא פועלת בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי לבודד אותנו עד לרמת היחידה הכלכלית הבודדת, ז"א, הפרט. התאגדות וסולידריות הן קללות בניאו ליברליזם, שפועל לפירוק ולהחלשת העובדים, עד לרמה שאסור לך בחוזה לדבר על השכר שלך, שלא חו"ח יוכלו עובדים להשוות ולנסות לשפר את תנאיהם. לחברות הסלולר ולבנקים מותר להתאגד כדי לתאם מחירים ועמלות, אבל לשלושה עובדים מסכנים של איזו פיצוציה – המשק הרי יתפרק אם יתאגדו.

עולם של "כוחות שוק" שמשתוללים באופן פרוע הוא עולם אכזר, שבו אדם לאדם זאב. עולם שבו המדינה יוצאת מכל תחום (חוץ כמובן מתחום הראש שלך והמיטה שלך, כי אחרת איך תוכל להוציא אותך למלחמה כשיהיה בכך צורך), ומשילה מעצמה אחריות וסמכות על יותר ויותר תחומים, מהשוק דרך חינוך ובריאות ועד לתעסוקה ודיור ושירותים חיוניים אחרים – הוא עולם שבו כל אזרח חי בתוך בועה של בדידות. ניתוק שהולך וגובר. כולם עוינים אחד את השני. כולם מתחרים על אותה פיסת עוגה, שהולכת ומצטמצמת. מי שלמעלה לא רואה ממטר את מי שלמטה. מי שלמטה לא רואה את מי שמתחתיו ואת מי שמצדדיו. ומי שממש למטה לא רואה כלום ולא עוסק בכלום חוץ מאשר בשאלה איך לשרוד עוד יום.

ואם בטעות אתה מרים את עיניך מהרצפה ורואה מולך בן אדם, אז הניאו ליברליזם ידאג שתהיה לך קטגוריה לשייך אותו אליה, כדי שיהיה יותר קל להאשים אותו במצוקותיך, ולא את האשם האמיתי. השיטה תדאג שתראה רק את השונה, ותימנע כמו מאש מלנסות למצוא בסיס משותף. זה יוצר חברה אלימה. חברה שבה כל אדם מתנהג כאילו שהוא לבד בעולם, כי זה מה שהוא מרגיש. חברה שבה המילים "התחשבות" או "אמפתיה" הן מילים גסות. שבה הצלחה נמדדת על פי היכולת שלך לדרוס כמה שיותר אנשים בדרך למעלה.

**

הניאו ליברליזם מסוגל לקחת שיטה דמוקרטית טובה עם בסיס מצוין וספר חוקים מעולה ולהפוך אותם לדיקטטורה אכזרית, קשה, חסרת לב וחסרת מצפון, בתוך שנים ספורות. בניאו ליברליזם, עקרון השוויון בפני החוק נגוז ונעלם. עקרון הייצוג נעלם. ההיגיון הבריא נעלם ומפנה את מקומו לכת פנאטית שמחזיקה באידיאולוגיה מלאת סתירות, שמממשת את עצמה במציאות בצורה אלימה – כי סתירות צריך ליישב איכשהו. לניאו ליברליזם אין שום אינטרס להשקיע בחינוך, כי הוא צריך את העבדים שלו בורים וצייתנים. השיטה הזאת לא תוכל להתקיים אם אנשים לא יאמינו שככה זה, ואין מה לעשות נגד זה. אם אנשים לא יקבלו את המדיניות המוכתבת של משרתי השיטה הזו כחוק טבע. אם אנשים ידרשו שמי שהגה ויישם את המדיניות הזו יעמוד מאחוריה וייקח עליה ועל נזקיה אחריות.

הניאו ליברליזם של ביבי וחבריו הצליח גם להפוך את העיסוק ב"פוליטיקה" לדבר פסול. זה שיא הגיחוך, מצד אחד, והדבר המפחיד ביותר שקרה כאן, מצד שני. אם אתה רוצה חברה אזרחית משותקת שלא מסוגלת לעשות שום דבר כדי לשנות את מצבה, אם אתה רוצה עדר של "עזים" ממושמעות, כפי שכינה אתמול פואד את העם, אם אתה רוצה דמוקרטיה רק בשם ובפועל דיקטטורה, זה מה שאתה צריך לעשות. לשכנע אותם, שעיסוק בפוליטיקה זה דבר פסול. שניסיון להפיל את הממשלה מכיוון שהיא לא עומדת במחויבויותיה הבסיסיות ביותר לאזרחיה זה דבר פסול, זה "פוטש".

הצבעה פעם בארבע שנים זה לא מה שהופך מדינה לדמוקרטיה. תנאי הכרחי, אך ממש לא מספיק. כולנו מכירים היטב את השיטה שבה מוכרים לנו לפני הבחירות הבטחות על גבי הבטחות, עושים סרטונים יפים ושלטי חוצות מפוארים, ואז, שניה אחרי שסופרים את הקולות, זורקים את כל אלו לפח, משתינים עלינו בקשת ועושים את ההיפך הגמור ממה שהבטיחו. זה לא נקרא בחירות. זה נקרא הונאת הציבור, וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים לשנות.

דמוקרטיה אמיתית היא זו שבה העם מפקח על אלו שבהם בחר באופן שוטף, ואם הם מפרים את הבטחותיהם בצורה כל כך בוטה, או מועלים בתפקידם בצורה כל כך עמוקה, אז הם צריכים לפנות את כיסאם למישהו שלא יעשה זאת. ברור שצריך לתת מרווח נשימה, זמן וצ'אנס למלא הבטחות, אבל אפשר לומר שביבי כבר מיצה את כל מרווח הנשימה שלו ואת כל הצ'אנסים האפשריים. וביבי וממשלתו והכנסת שלו בהחלט צריכים ללכת.

ביבי טוען שהוא ראש ממשלה נבחר. זו טענה קצת מגוחכת, לנוכח העובדה שאין כאן בחירות ישירות לראש הממשלה כבר זמן מה, שהמפלגה שלו היא אפילו לא המפלגה הגדולה בכנסת, וש-35% מבעלי זכות הבחירה כלל לא הצביעו בבחירות האחרונות. הליכוד היא מפלגת 15% מהעם. וגם זה לא משנה, מכיוון שראש ממשלה זה תפקיד שמשמעו ייצוג וטיפול בבעיות כל העם. מכל התנהלותו, ניתן לראות דבר אחד בולט – הוא פשוט לא מבין מה קורה. רמת הניתוק שלו ושל חבריו שם למעלה, מראה שהם לא מייצגים אף אחד מאיתנו.

ממשלה וכנסת שכל כך כושלות בהבנת המציאות, גם אחרי שהיא מתפוצצת להן בפרצוף בכזו עוצמה, לא יכולות להמשיך לכהן. זה כבר נהיה מסוכן. עם הפגנה כזו של ניתוק ואטימות, איך אני יכולה לסמוך על מי שיושב שם עכשיו שהוא מספק גם ניתוח נכון של המצב המדיני ביטחוני? עם התנהלות כזו, איך אפשר לסמוך עליהם שהם יודעים מה שהם עושים כשהם יוצאים למלחמה או עושים הסכם שלום?

עם נציגי ציבור שמזלזלים באופן עמוק כל כך בציבור שלהם, אי אפשר לעשות שום מו"מ. ולמה לעזאזל שנצטרך לעשות איתם מו"מ? למה שנציע להם פתרונות? אנחנו אלו שמקבלים משכורת מהציבור כדי לספק את הפתרונות האלו? כאילו, ברצינות, מי זה בכלל נתניהו שיתנשא ויגיד שאין לו כוונות להיפגש עם מובילי המחאה? מי זאת בכלל מירי רגב שתדרוש מבחורה טובה ממנה וחכמה ממנה בכל מובן ועניין שתקרא לה "חברת הכנסת" ולא "גברת"?

זו אולי אפיזודה מטופשת, אבל היא מסמלת משהו עמוק. מירי רגב שכחה מה זה להיות חברת כנסת. ביבי נתניהו שכח מה זה להיות ראש ממשלה. שניהם, וכל שאר מי שנמצא עימם שם, מתנהגים כאילו שמדובר באיזה תואר של כבוד, ושוכחים שאותם אלו שבהם הם מזלזלים כך הם הבוסים שלהם. הם התרגלו יותר מדי לציבור כנוע, לא דמוקרטי, שמקבל בהכנעה כל גזירה. התרגלו עד כדי כך, שהם שכחו את מהות תפקידם – לשרת את הציבור. הם משרתים אדונים רבים. אף אחד מהם הוא לא אנחנו.

**

המחאה הזאת צריכה להתמקד עכשיו בדרישה להפיל את הממשלה הזאת, לפזר את הכנסת הזאת, וללכת לבחירות. לא מתוך הפוליטיקה הישנה והרקובה של "ימין ושמאל", אלא בגלל אופן ההתנהגות של ראש הממשלה, של הממשלה ושל הכנסת מאז שפרץ המשבר ועד היום. זו צריכה להיות הדרישה הקונקרטית. הדרישה העמוקה יותר שעומדת מאחורי הדרישה הזו היא שלהתנהלות פוליטית פסולה יהיה מחיר פוליטי גבוה. שכל מי שנבחר, לא משנה מאיזו מפלגה ומאיזה צד של המפה הפוליטית, ידע שלשקרי בחירות יש מחיר, גם בתקופה שאינה תקופת בחירות. שכל אלו ידעו מי הבוס שלהם ואת האינטרסים של מי הם מייצגים.

אנחנו רוצים לשנות את השיטה הכלכלית-חברתית שלפיה מחולק תקציב המדינה שלנו. אותו תקציב, לא תקציב יותר גדול. אנחנו רוצים לשנות את סדרי העדיפויות הלאומיים שמשתקפים בחלוקת התקציב. אנחנו לא רוצים מדינה שמתנהלת לפי עקרון של עסק כלכלי, דהיינו, מקסום רווחים, כי זו לא המהות של מדינה ולא בשביל זה צריך מדינה – אנחנו לא רוצים מדינה שיש בה עודפי גביית מסים ותת ניצול של משרדי ממשלה בהיקף של מיליארדים, למשל.

אנחנו רוצים מדינה שמשקיעה בחינוך, שמשקיעה בבריאות, שמשפרת את מצבו של מעמד הביניים ודואגת לשכבות החלשות שלה. מדינה שבעיקרי חלוקת התקציב שלה ניתן למצוא גם חמלה בטווח הקרוב וגם מחשבה ותכנון בר קיימא לטווח רחוק. אנחנו רוצים מדינה שמנצלת את משאבי הטבע שלה לטובת אזרחיה. אנחנו רוצים מדינה שמתנהגת כאילו שהיא מתכוונת להמשיך להתקיים עוד שנים רבות, לא מדינה שמספרת לכולנו שאיזה גורם חיצוני או פנימי מסכן את עצם קיומה, בזמן שכל מוסדותיה ונציגיה פועלים כאילו שכל מה שקיים בעולם זה רק העיתון של מחר, וגם זה במקרה הטוב.

אנחנו ממש לא רוצים מדינה שבה הכל חינם, אבל אנחנו בהחלט רוצים מדינה שבה יש ביטחון מהותי – חברתי-כלכלי, שבה אדם רואה ברכה בעמלו, שבה אדם רואה אפשרות לבנות את עתידו, שבה אדם יכול להאמין שלילדיו יהיה עתיד טוב יותר. אנחנו רוצים מדינה קיימת, מתפקדת, נוכחת, אבל לא משתלטת. מדינה שנותנת גם חופש וגם גב. מדינה שמעודדת את הפרט ליצור, ללמוד, להתפתח, להתקדם, אבל גם מסייעת לו כשהוא נופל. בקיצור, אנחנו רוצים את המדינה שלנו בחזרה.

הניסיון להציג את היקום כמחולק לדיכוטומיה – ניאו ליברליזם או סטאלין – הוא ניסיון נואל ומגוחך. יש הרבה מאוד צורות אפשריות של ניהול כלכלי-חברתי על הטווח הזה. יש הרבה מאוד מודלים שעובדים טוב יותר או פחות, בכל תחום ותחום, ויש לנו מספיק אנשים חכמים שיכולים לפתח וליישם את המודל שמתאים לנו.

אבל כדי שתוכל להתחיל העבודה על המודל הזה, ראשית, יש לשנות את השיטה הפוליטית. לא את שיטת הממשל. שיטת הממשל שלנו אינה הבעיה, וכאמור, ספר החוקים שלנו מצוין. מה שצריך לשנות זה את התודעה הפוליטית, את השיח הפוליטי, את ההתנהלות הפוליטית בפועל. אי אפשר להתחיל בכזו עבודה בלי אמון במערכת הפוליטית, בכנסת ובממשלה. והאמון הזה לא קיים. קודם כל יש לשקם את האמון הזה, ואז נוכל להתחיל לעבוד.

כדי לשקם את האמון הזה, הציבור צריך להראות שיש לו כוח. שהוא יכול לגבות את המחיר על בגידה. לכן, צריך להתחיל מלהפיל את הממשלה הזאת ואת הכנסת הזאת. עם הממשלה הבאה כבר נוכל לדבר, ועם הכנסת הבאה כבר נוכל לעבוד. ואם גם הם לא יבינו מי הבוס שלהם, אז גם הם ילכו. וחוזר חלילה. עד שזה יקלט ברמה העמוקה ביותר. המדינה חוזרת עכשיו לידי אזרחיה. על זה אי אפשר להתפשר. זה בכלל לא נתון לשום מו"מ.

**

כמובן, שביבי יכול עכשיו לחזור בתשובה. לומר – טעיתי, לשנות כיוון, לבטל את החקיקה המתועבת שכבר העביר ולכנס שולחן עגול אמיתי, שלא מורכב משרים ועסקנים אלא מאנשים רציניים שבאמת יכולים לפתח שיטה טובה יותר. אנחנו נגיד לו וולקאם אם יעשה זאת. אבל איכשהו, לא נראה שזה הכיוון שלו.

נכון, ללכת לבחירות זה לא כיף גדול, ועדיין אין ממש למי להצביע, ועד שההוא או ההיא ייכנסו לתפקיד וכו' וכו' וכו'. אבל אנחנו נאבקים על המדינה שלנו, נאבקים על העתיד שלנו, ונאבקים גם נגד שיטת פתרונות הקסם המהירים, ה"זבנג וגמרנו", ה"שלוף" וה"יהיה בסדר". ההרס הזה נמשך כבר שנים. אנחנו כבר לא ילדים קטנים שצריכים מבוגר אחראי, וברור לנו שגם השיקום ייקח שנים. אבל אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין גם שאפשר לתקן. יש לנו כוח. זה לא הזמן להיכנס לפניקה מהצל הגדול שהטלנו כאן. זה הזמן להגדיל אותו.

זו תמיד תהיה הכלכלה, אידיוטים

בעיתונות הזרה מתמרמרים עלינו, מזלזלים בנו. טוענים שנושא המאבק שלנו אינו "דמוקרטיה" או עניינים גיאו פוליטיים חשובים הרבה יותר כמו הכיבוש או השלום (ה"לא סקסיים", מסתבר), אלא "רק" מצוקתו של הצרכן וענייני הכיס שלנו, ה"לחם והחמאה". מחברי ועמיתי השמאלנים אני כבר לא שומעת תלונות כאלו, תודות לאל. רק מאזרחי הדיקטטורות הניאו ליברליות הגדולות ביותר בעולם, שהדביקו גם אותנו ברעות החולות שלהן.

הם מנסים לכפות עלינו את ההשוואה לתחריר. כאילו שהיא רלוונטית. כאילו שאנחנו נלחמים בדיקטטורה שיש לה פנים ושיורה עלינו. כאילו שהדיקטטורה שלנו אינה זהה לדיקטטורה שלהם, רק חריפה יותר בגלל מצבנו ומעמדנו בעולם – אותו דיקטטור חסר פנים, אותה "יד נעלמה" שמעולם לא היתה "נעלמה", אלא רק מוסתרת, בכחש ובכזב ובהונאה יומיומית. כאילו שהם לא מבינים את המשמעות היומיומית של המושג "דמוקרטיה" בחברת צריכה מערבית פוסט מודרנית, כזו שאנחנו עדיין חיים בה. בקושי. וגם הם.

המאבק על הסוגיות שהם מכנים "גיאו פוליטיות" היום הוא לא מאבק סוחף, ואתם יודעים למה? הסיבה היא שמה שהם מדברים עליו אינן באמת סוגיות "גיאו פוליטיות", אלא האוויר החם שמופרח כדי להסתיר את הסוגיות ה"גיאו פוליטיות" האמיתיות, והשקר הזה הולך ומתפוצץ ברחבי העולם. ובאותו הקשר, הסיבה היא שהשיטה הכלכלית-חברתית שאנחנו יוצאים נגדה עכשיו, זו שיצרה את מחירי הדיור הגבוהים, מבוססת במידה רבה על חיסול יכולת האמפתיה לסבלו של האחר, בעיקר האחר שנמצא במצב פחות טוב מאיתנו. "הפרד ומשול" אינהרנטי.

**

לאנשים כאן יש זיכרון קצר מדי. כשביבי פתח ביישומו הבוטה והישיר של השקר הניאו ליברלי ב-2003, הוא ליווה כל גזירה וכל הצרת צעדים וכל הונאה בקמפיין הפרד ומשול קלאסי, שבלוני, שקוף. ה"איש השמן" שלו היה ה"מגזר הציבורי" – זה שכולל גם את הרופאים, המורים, השוטרים – שרק מתי מעט ממנו, בעיקר המקורבים לצלחת השלטון, מקבלים את המשכורות המנופחות שעליהן הלין (שיוצרות "שכר ממוצע" נאה בחלק מהחברות הממשלתיות), ורבים מחבריו כיום נזקקים להשלמת הכנסה. לא תשובה ודנקנר ושטראוס ואריסון, לבייב, עופר, סבן, בן דב ושות' (ואני לא סתם מכניסה כאן את סבן. הסיבוב שהוא עשה על בזק היה נאלח, דוגמא קלאסית של השיטה הזו, של מקסימום רווח ואפס סיכון לטייקון, מקסימום סיכון ואפס רווח לציבור, והכל מתחת לרדאר. וזה בתקופה שבה בגרמניה חיסלו לו עסקת ענק בגלל שיקולים של גיוון ותחרות בשידור הציבורי. ואחר כך שיגידו שישראל אינה גן עדן לטייקונים חמדנים, ושבאמת יש להם לאן ללכת אם נחליש את הזרם מעטיני הפרה החולבת הזו).

האויב האיום והנורא שקם עלינו לכלותינו השתנה כמעט מדי יום, מאז ועד היום. הוא כלל את המובטלים, את המשפחות החד הוריות, את המשפחות ברוכות הילדים, את העובדים הזרים, את הפליטים – את המגזרים החלשים ביותר בחברה, את אלו שמחאות האוהלים שלהם שקופות. וכשהמצב החמיר, כלומר – היה איזה איום פוליטי ממשי או מדומיין על כיסאם של הציניקנים האלו, או שהשקר קצת נפרם בקצוות, תמיד אפשר היה לזרוק פנימה את המאחד האולטימטיבי , "הערבים", ואולי לעשות איזו מלחמה, כי מי יצא נגד "wartime president" (כאן נכנסים שקרי הניאו שמרנות – גרסתה העדכנית של הלאומנות, וגם של הדת (לוקחים ממה שיש, מה לעשות) – ונכנסת חזק. זה תפקידה המסורתי שאותו היא ממלאת היטב).

קשה לחשוב על דוגמא טובה יותר לניטרולו של "האיום הסוציאל דמוקרטי" (לכאורה) באמצעות שקרי הביטחון מאשר בחירות 2006 ומה שבא אחריהן. עוד דוגמא, קרובה יותר, היתה הניסיון לחיסול הדיון הציבורי באופן שבו צריך לנהל ולהשתמש במשאבי הטבע החדשים של המדינה באמצעות טענות – ולא רק של קמפיין הזוי ללא אב בעיתונות, אלא גם של אופיר אקוניס בוועדת הכלכלה – כי אלו שרוצים להגביל את רווחי הטייקונים ולהשתמש באוצרות הגז לרווחת תושבי ישראל הם אוהבי ערבים וסייעני טרור. אפילו שלי יחימוביץ', ה"חברתית" הגדולה, לא היססה להשתמש בשקר הזה בזמן הבחירות המקומיות בתל אביב. כי הפצת השקר שדב חנין לא עומד בתקווה מהווה, כמובן, הוכחה לאיום קיומי חמור על ביטחונה של ישראל ורלוונטית כל כך לשאלה האם הוא כשיר או לא כשיר לניהול העיר תל אביב.

כשהמצב קצת החמיר והשקר באמת התחיל להתפורר, כבר לא רק בקצוות, עברו הציניקנים להילחם בעוז ב"גיס החמישי שבתוכנו", או יותר נכון – בכסף שלו. קשה להתעלם מהחיבור שהימין עושה בין המאבק הזה לבין כסף, מהקמפיין הנאלח נגד הקרן החדשה ועד לחוק החרם וענייני ועדות החקירה. קשה גם להעלות על הדעת דוגמא טובה יותר לביטוי "הפוסל במומו פוסל" מאשר הקמפיינים נגד מימון ארגוני השמאל, שאותם מארגנים ארגונים ועמותות שמימונם לוטה בערפל כבד.

בעצם, יש דוגמא אחת שבה נתקלתי לא מזמן בטור בנרג של דוברת יש"ע או משהו כזה, שמכנה את מי שמתנגד לחוק החרם "אנטישמי", אך מסכמת את בליל דברי הבלע שלה בטענה שהשמאל מתנגד לחוק הזה כי הוא צפוי לפגוע לו בכיס. כי אתם מבינים, אין כאן הצרה של חופש הביטוי או חופש ההתאגדות, אין כאן הגבלת חירותו של הצרכן להתנגד למדיניות ממשלתית בחברת צריכה. כל מה שיש כאן זה קביעת מחיר כספי לדברים האלו, לטובת רווחי המתנחלים (שלהזכירכם, מקבלים גם הטבות מס וגם כוח עבודה זול. בכ"ז, כיבוש). בטיפשותה, חשפה דוברת יש"ע הזו את האמת שמאחורי החוק. שהיא באמת שיא הציניות עלי אדמות. (ואני ממש לא אתפלא אם כל מדיניותו של ביבי בנושא ההתנחלויות כיום נועדה להגדלת שוויין בזמן הפינוי. זה באמת היה מפתיע מישהו, מימין או משמאל, אם הייתם מגלים שזו התוכנית?)

**

איכשהו, קלישאת ה"הפרד ומשול" הזאת עבדה כל פעם מחדש, וקיבלה עוד קצת תוקף וחיזוק בנתונים פיקטיביים וחסרי רלוונטיות לחיים של צמיחת התמ"ג, של אבטלה, של אינפלציה, של קבלה לכל מיני מועדונים חסרי משמעות ורלוונטיות כמו ה-OECD. ובתוך כמה שנים, הצליחו הציניקנים האלו לפרק את החברה האזרחית לעשרות ומאות רסיסים חסרי כוח, ולחסל את מעמד הביניים.

מעמד הביניים הוא כבר לא קבוצה שקופה. הוא ה-backbone שעליו מבוססת כל כלכלה יציבה. יותר מזה – עליו מבוססת כל יציבות כלכלית-חברתית. מעמד הביניים הוא זה שמשלם את רוב המסים, צורך את רוב הצריכה, נושא על גבו את עול קיומה ותפקודה התקין של החברה, הכלכלה, המדינה. אם לזה רוצים כל מיני מתנשאים, לקרוא pocketbook protest, אז שיהיה Pocketbook protest.

אין דבר יותר בסיסי מה-pocketbook הזה, אין יותר אמיתי ממנו. אין נושא כאן שבאמת מקשר את הכל לכל כמו הנושא הזה. נראה שיש כאלו שחושבים שזה היה נעלה יותר, או מוצדק יותר, אילו מאבקים היו מתנהלים על סוגיות מוסריות גדולות שברומו של עולם. אלא שדיונים מסוג זה תמיד התנהלו בחצרותיהם של אינטלקטואלים למיניהם, בד"כ תוך ניתוק מהמציאות בפועל. הפיקציה של ה"מוסר הגדול" קרסה מזמן. התנהלות מוסרית בחברת צריכה פוסט מודרנית היא דבר מורכב, והחלטות מוסריות זה משהו שכל אחד מאיתנו מתמודד עימו כל יום.

וכשאתה חי בתוך שקר כלכלי חברתי שיוצר תנאים של מאבק הישרדותי יומיומי לקבוצות גדלות והולכות, שקר שמציג עצמו כחוקי טבע שאין מה לעשות נגדם, שקר שמקדם ערכים ופרקטיקה של דורסנות ואדישות ונלחם באופן ישיר ובוטה בהתאגדות, באמפתיה או בכל רעיון של חלוקה של משאבים לפי איזשהו עקרון אנושי שאינו "חוקי הטבע" האלו (ז"א, החמדנות, האינטרסים האישיים הצרים ביותר, החלשים אשמים במצבם וכו'), מאבק ה-pocketbook המאחד הזה הוא אחד הדברים המוסריים ביותר שאפשר לעשות.

**

ואם כבר בניתוק עסקינן, הרי שהשמאל בישראל כבר שנים מפגין התנהלות כל כך מנותקת, שבאמת קשה להתייחס אליו ברצינות. חלקים גדולים של השמאל הזה ניתקו את עצמם כבר מזמן מכל מה שקשור לשמאל מסורתי, והצליחו לקיים איזו פיקציה של מי שנאבקים בכיבוש ולמען שלום ביד אחת, אך תומכים ביד השניה (במינימום, בהסכמה שבשתיקה) במדיניות הכלכלית והחברתית הדורסנית שמעמיקה את הכיבוש ומרחיבה אותו לכלל חלקי הארץ, ומרחיקה כל אפשרות לשלום.

כל הקשקושים המתנשאים על מזרח תיכון חדש ושלום באמצעות "צמיחה כלכלית" מתפוצצים היום לכולנו בפרצוף. הם תמיד ביטאו התנשאות, זלזול באינטליגנציה והתייחסות להמון כאל עדר טיפש של פרות חולבות. יהודים, ערבים אזרחי ישראל ופלסטינים כאחד. רוב השמאל לא התנגד לשקר החברתי-כלכלי שטופח כאן בקפידה, לא התנגד באופן אקטיבי לטכניקת ה"הפרד ומשול", ולא שם את פירוק השקר הזה על דגלו ובראש מעייניו, כבר זמן רב. במקום זה, התרכז השמאל בלהחליש את עצמו ואת טיעוניו, לצאת בלי קרב מכל מוקד כוח, ולחשוב שאפשר להסתפק בלחץ חד מוקדי מבחוץ, שהלך והתרחק מחלקים גדלים והולכים של החברה הישראלית.

לטעון שיש כאן "שמאל רדיקלי" זו טענה די מגוחכת בעיני. מתי איזשהו חלק בשמאל תפס איזשהו עניין בשורשיו, ניסה לרדת לבסיס ולפעול ממנו? באמת לא זכור לי. מה שאני רואה זה בעיקר פעילות שמבוססת על רעיונות מיושנים ותפיסות שמרניות. ואני מהאנשים שתמיד מחפשים את פתיחת הדיון הרדיקלי הזה, בעיקר בעידן שבו כל המושגים הגדולים קורסים לתוך עצמם. לא נראה לי שפספסתי משהו חשוב באמת.

המשא ומתן הזה, שבעיתונות הזרה טוענים שאנחנו מנותקים כי אנחנו לא נאבקים על חידושו – מהו בעצם חוץ משקרים ואוויר חם, אינטרסנטים עלובים משני הצדדים שמנסים לקדם את האינטרסים שלהם באמצעות רכיבה על גבם של העמים שלהם (סליחה, לא רק שניים. שכחתי עוד כמה בוחשים בקלחת שמקדמים את האינטרסים שלהם כאן כבר יותר מדי זמן על חשבוננו)?

ועל מה הם מדברים כשהם אומרים כיום שתי מדינות לשני עמים? על אלו שתי מדינות, ואלו שני עמים? שתי מדינות נצלניות ודורסניות לשני עמים הרוסים וקרועים? אני באמת לא רוצה להתערב בפוליטיקה פלסטינית פנימית, כי זה עניינם ואחריותם, אבל מי הם חושבים שיציל אותם, שישיג להם הסכם טוב או מדינה מתפקדת? אבו מאזן והפת"ח המושחת שלו? החמאס המניפולטיבי, שאת הצלחתן הכבירה של שיטות הפעולה הש"סניקיות שלו לשיפור איכות חייו של האזרח הפשוט ראינו ביותר מדי מקומות בעולם, כולל בישראל? אין לי כוונות להתחמק מאחריותנו על מצבם, אבל התקרבנות היא שיטה גרועה מאוד לשיפור החיים ולשינוי המצב. מי כמונו יודעים את זה היטב.

על הצד הישראלי במו"מ, שהוא ענייני ועליו אחריותי, שפכתי כבר מילים רבות. אני אסכם ואומר – למה אני צריכה להילחם על קיומו של משא ומתן שבעיני אין לו שום ערך ולא יוביל לשום מקום? לא כל זמן שמי שמנהל אותו הוא מי שמנהל אותו כיום. לא כל זמן שהכנסת שלנו היא מה שהיא, ולא כל זמן שהממשלה היא מה שהיא. וכדי להילחם בכיבוש, אני מאמינה שיש צורך בבניית בסיס חדש למאבק, כי הבסיס הרעוע שהשמאל נשען עליו היום לא השיג ולא ישיג שום דבר. אני רוצה לראות התפתחות של משהו שיש לו סיכוי ממשי להשיג משהו. שיקום השמאל המסורתי באמצעות מאבקי ה-pocketbook האלו זה בסיס כזה בעיני, כאמור, גם אם נקרא לשמאל הזה בשם "משה". אם אכן נצליח כאן לשנות את כללי המשחק, או לזעזע קצת את היסודות, the rest will follow.