יונית מוזס

אני שונאת הפגנות. ההפגנה האחרונה שבה השתתפתי והרגשתי תחושה של התרוממות רוח הייתה ב-4 בנובמבר 1995. כשחגיגה של דמוקרטיה מסתיימת ברצח פוליטי של ראש ממשלה, נדמה לי שאפשר להבין למה יוצא החשק להמשיך ולשחק את המשחק. התחושה הרעה רק הלכה והפכה עוד יותר גרועה. אחרי הפגנות הסטודנטים ב-1999, התחלתי גם ממש לפחד מהתנהלות המשטרה. ולמרות זאת, המשכתי ללכת ללא מעט הפגנות מאז ועד היום. לא לכולן. על כאלו שהערכתי כמסוכנות יותר ויתרתי, אפילו אם האמנתי במטרה. וגם לאלו שהלכתי, הלכתי כמעט תמיד בתחושת בחילה, ולפעמים בתחושת פחד. אבל תמיד מתוך אמונה שלאזרחים מן השורה אסור לוותר מראש על המשך קיומה של הדמוקרטיה, על הניסיון לשנות את מהלך העניינים ופני המדינה. שזה פשוט לא מוסרי להתייאש, ולקוות שמישהו אחר יעשה במקומי את העבודה.

נכון, לאזרחים מן השורה, איש איש לעצמו, אין אפקט גדול מדי על ההתנהלות הכללית של העניינים. אבל כולנו, כל אחד מאיתנו, מתחזקים ומקיימים את המדינה הזאת כל יום מחדש. וזה שבחרנו בחירה מסוימת ביום מסוים שתקפה למקסימום ארבע שנים ממש לא אומר שאנחנו חייבים להסכים כל יום ביומו במסגרת ארבע השנים האלו לכל מה שעושה הנבחר. וכשאנחנו לא מסכימים, לא יתכן שיהיה ולו הפחד הקטן ביותר בליבנו מלהביע את חוסר הסכמתנו הזו, בין אם היא של אדם בודד ובין אם היא של קבוצה גדולה של אנשים, בפומבי. לא יתכן גם שהייאוש ישתק אותנו. אם אכפת לנו עוד מהמושג המופשט והסימבולי של המדינה ומהאנשים הקונקרטיים שחיים בה.

זו, כמובן, תיאוריה יפה. אני מנסה לספר אותה לעצמי לפני כל הפגנה שאני שוקלת להשתתף בה, לפני כל מה שאני מפרסמת שמביע התנגדות כזו. האמת היא, שהדבר שאני הכי מפחדת ממנו הוא היום שבו התשובה שלי לעצמי תהיה שאין טעם. שזה לא שווה את זה. אני מנסה להחזיק באמונה שבכל זמן ובכל מקום שבו יש עוד אנשים, אזי יש עוד תקווה לשנות את המצב. אני מנסה להאמין שהאנלוגיה בין תהליכים טבעיים לבין תהליכים חברתיים היא רק אנלוגיה, לא זהות – כלומר, שבמציאות אנושית אין באמת נקודה כזו של אל חזור שאחרי שעברנו אותה, לא משנה מה נעשה, בכל זאת הכל יקרוס.

התקוות והאמונות האלו הולכות והופכות ליותר ויותר קשות להחזקה במציאות הנוכחית. גל הטירוף העכשווי ששוטף את ישראל, הקבלה ללא תנאי וללא ספק של אידיוטיזם שאין כדוגמתו, של רטוריקה מטומטמת עד כאב ושל שקרים שקופים עד דמעות, גל האלימות והשנאה המטורפת כלפי כל מי שמעז ולו רק לשאול שאלה, ההשטחה המטומטמת והאלימה של כל דיון בנושא המדיניות ויישומה לרמת ה"אתה נגד צה"ל או בעדו", התגובות הילדותיות וההיסטריות כלפי פנים וכלפי חוץ – כל אלו מותירים תחושה של תדהמה. ושל פחד. התחושה הזאת הולכת ומתחזקת בכל פעם שהממשלה חוצה עוד קו אדום של טירוף ומתקדמת עוד צעד לכיוון התהום, כל זאת לקול תרועות ה"המון".

אני בטוחה שרבים וטובים חשים את התחושה הזאת. מי שיושב מחוץ לבית המשוגעים הזה חש עצמו מבודד יותר ויותר. גבולות ההגיון נמתחים כל הזמן. בן אדם יושב במקום עבודתו, בבית הקפה השכונתי, באוטובוס, באינטרנט או בכל מקום אחר ורואה כותרות מתלהמות מנוסחות באופן דמגוגי וסרטוני תעמולה שחסרים חלקים גדולים מהמציאות, שומע אנשים מתעלמים לחלוטין או שפשוט לא יודעים את העובדות, שומע אנשים מגיעים למסקנות ומציעים הצעות שגורמות לאוזניים לסמור, רואה עדרי בהמות זורקות ביצים על שגרירויות, רואה רצח בעיניים, ונכונות לוותר אפילו על מראה העיניים של המהוגנות הבסיסית, של התרבותיות, בכל מקום, אפילו בפרלמנט. בן אדם שמסתכל נכוחה על הדברים האלו ומסרב בכל תוקף, או שאינו מסוגל, להשעות את ההגיון הבסיסי ואת הרגשות היסודיים, מרגיש כאילו שהוא עומד לבד מול צונאמי. אני לא מזלזלת ולא מתעלמת מהתחושות האלו. אני מרגישה אותן, למעשה. אבל אני יודעת שיש עוד רבים שמרגישים כמוני. ויש לזכור שהשוטים מוכי הכלבת שצווחים, נותנים כותרות, כותבים טוקבקים וזורקים ביצים אינם הרוב. הרוב, לא משנה מה דעתו, נוטה לשבת בבית ולא לעשות שום דבר, פרט אולי מלהשתתף באופן אקראי בסקר דעת קהל כזה או אחר. דעת קהל היא הדבר הכי רגעי והכי נזיל בעולם. כל משב רוח קל יכול לשנות אותה, ולעיתים קרובות היא לא משקפת שום דבר חוץ מרציה חברתית, כלומר, מה שהנשאל תופס שפופולרי לענות היום. ויש גם לזכור שכדי שתתקיים הפגנת 400 אלף, יש צורך ש-400 אלף איש, או 200 אלף איש, יתגברו על התחושות האלו, לפחות למשך כמה שעות, ויצאו מביתם.

עדיין יש כאן, פורמלית, דמוקרטיה. עדיין יש בידינו כלים. עדיין אפשר להאמין. עדיין אפשר לנסות. תבואו, לפני שגם זה יעלם, בהסכמתכם שבשתיקה.

עמוד ההפגנה בפייסבוק

בזמן האחרון התחלתי להרהר ברצינות בהולדת ילדים. יש הרבה דברים מפחידים בעניין הזה, אבל אני מוצאת שדבר אחד מפחיד אותי יותר מכל, והוא לא ללדת ילד באופן כללי, אלא ללדת אותו כאן. הפחד הזה נוגע לידיעה, שלאחר שאעשה את הצעד הבלתי הפיך הזה, יהיה משהו בחיי שיעבור מיידית לראש סדר העדיפויות, שיהיה חשוב יותר מכל דבר אחר. ואני שואלת את עצמי, שוב ושוב, מה המחיר שזה יגבה ממני. עם מה אצטרך להשלים ועד כמה אצטרך להתפשר כדי להגן על הילד הזה. ואם יגיע יום שבו השב"כ ידפוק על דלתי בגלל פוסט שכתבתי? או שאולי שהויג'ילנטה שקוראת לעצמה משטרה כאן תחליט שאני איום ביטחוני כי השתתפתי בהפגנה נגד גירוש ערבים מביתם במזרח ירושלים? ואולי מישהו פעם יחליט שצריך לעשות מבחן פטריוטיזם ונאמנות לצורך קבלה לעבודה? מה יקרה כשיגיע יום שבו אאלץ לבחור בין הדמוקרטיה, החירות והבעת דעתי לבין שלומם של בני ביתי? או אולי אף בין זה לבין ערכים בסיסיים יותר, כמו חברות ואנושיות, שמותקפות על ידי שלטון דורסני?

המשך לקרוא קטע זה »

איבדתי את סבלנותי לטרולים. איבדתי את סבלנותי לתגובות אוטומטיות ושחוקות ששמעתי כבר אלף אלפי פעמים. אין לי כבר כוח להתעסק עם אנשים שלא טורחים לקרוא את הטקסטים שעליהם הם מגיבים. אין לי כבר כוח להיגרר לשיחות על המובן מאליו, או להתעסק עם טיעוני "הכל אותו דבר ולשום דבר אין משמעות". ובעיקר אין לי כבר כוח לאנשים שחושבים ששיחה היא מלחמת אגו שיש בה מנצחים או מפסידים. הניצחונות היחידים שיכולים להיות בשיחות הם שלמדתי משהו חדש, שניסחתי משהו טוב יותר, שזיקקתי רעיון, שהגעתי לאיזשהו סוג של תובנה, דברים מסוג זה. יש מספיק מקומות באינטרנט לנהל בהם מאבקי חיזוק אגו מעוך. הבלוג שלי הוא הסלון שלי. מה שמשעמם אותי לא יכנס אליו.

ברוב העולם לא ממש מכנים את ערב השנה החדשה בשם "סילבסטר". השימוש בכינוי הזה בישראל של היום, כשהוא מתבצע תוך הדגשת ההקשר הדתי שלו (האפיפיור המרושע סילבסטר), הוא קצת מציק לנוכח הזהות ההולכת וגדלה בין זרמים חשוכים ביהדות ובנצרות, כפי שמתבטאת ביחסם לכל מיני דברים, כמו איקונות וקמעות, הומוסקסואלים או הפלות. אבל אני לא פוסלת את האפשרות שהשם נדבק כי הוא פשוט שם מסחרי טוב ונוצץ יותר מסתם "ערב השנה החדשה" לשיווק של חבילות מזון ואלכוהול במחירים מופרכים עד בחילה.

בכל מקרה, ברוב העולם, וגם אצלנו, חגגו אתמול את ערב השנה החדשה (New Year's Eve). במקומות שבהם קיימת אופציה אלטרנטיבית לספירה וציון של ימות השנה, כמו אצלנו, או כמו בסין למשל, אפשר להוסיף לצירוף הזה את המילה "אזרחית" או משהו בסגנון. להתנגד לציון היום הזה נראה לי קצת מגוחך. אף אחד מאיתנו לא נוהג לקבוע את פגישותיו לפי לוח השנה העברי. רובנו מציינים את יום הולדתם, יום הנישואים שלהם, יום השנה לדבר כזה או אחר וכו' במספרים, ולא באותיות. מהבחינה הכי טריוויאלית ויומיומית, ב-31 לחודש ה-12 משהו נגמר, ויום אחרי זה מתחיל משהו אחר, במספרים 1.1.

לציין סופים והתחלות זה משהו נחמד, שלא לומר חיוני. בחיי היום יום שלנו הזמן לא עניין פשוט וטריוויאלי, אלא משהו שצריך ללמוד איך להתמודד איתו. הוא לא עוצר אף פעם, הוא אוכל את ילדיו, והוא לא באמת מתחיל או מפסיק איפשהו, בניגוד אלינו. כיצורים שמתחילים ומפסיקים איפשהו (נולדים ומתים, אם זה לא מספיק ברור…), אנחנו זקוקים לתחושה של רצף והפסקה, של התחלה וסוף, של שינוי ושבירת מונוטוניות, של תקווה. אנחנו זקוקים לזה כל הזמן. אנחנו עושים את זה כל הזמן. יש לנו תאריכים שלנו לבד, שלנו עם עוד אדם אחד או מספר קטן של אנשים, שלנו עם קבוצה גדולה יותר, ושלנו עם שאר העולם. ואין בזה שום דבר רע או בעייתי. למעשה, בניסיון ההתנגדות הסימבולי לתאריכים שהפכו לנורמה הגלובלית יש משהו מגוחך, שמזכיר קצת את ה-struggle against reality של הבחור הזה מלייף אוף בריאן, או ניסיונות פאתטיים קודמים, כמו למשל "לוח השנה המהפכני" שהתקיים 13 שנים בצרפת החל מ-1793. אם כבר להילחם בטחנות רוח, אני יכולה לחשוב על כמה טחנות ראויות יותר מבחינה אנושית. ומצד שני, כל הסיפור הזה מסתדר לא רע עם כל מדיניות החוץ (והפנים) הישראלית של העשור האחרון, שנראה כאילו היא שואבת את השראתה מסיפור מצדה העלוב (כן, התאבדות המונית מכל סיבה שהיא נראית לי כמו דבר עלוב שלא יכול להיות לו כל הישג. אני מעדיפה דברים שראוי לחיות בשבילם).

Having said all that, אולי מישהו יכול להסביר לי את התופעה הביזארית שבה נתקלתי אתמול ברחובות תל אביב, בדרך לביתו של חבר ובחזרה, והיא המוני ערסים ופרחות חבושי מצנפות סנטה קלאוס. חג המולד הוא חג נוצרי לגמרי, וגם אם אתם מתייחסים אליו באיזושהי צורה כי אתם אוהבים (כמוני למשל) את הקישוטים הכדוריים החמודים ששמים על העץ (למעשה, בביקורי האחרון בגרמניה קניתי אחד כזה. בצבע אדום. תקעתי אותו בתוך אדנית), או את האורות הנוצצים או את האוכל הטעים (נגיד, הסופגניות הגרמניות הקטנות המסורתיות. תשאלו את שוקי), להכניס את הקדוש הנוצרי סנטה קלאוס לחגיגה זה קצת מוגזם. וחוץ מזה, חבר'ה, כריסמס נגמר כבר לפני שישה ימים. האם המוני הערסים והפרחות האמורים לקחו קצת יותר מדי רחוק את המיזוג בין הזרמים החשוכים יותר של היהדות ושל הנצרות שציינתי למעלה? או שאולי איזה סוחר ממולח מיפו מצא דרך מקורית להיפטר מעודפי סחורה? מה לעזאזל זה היה?

(ובנימה אופטימית זו אני פונה להיערכות הקשה לפרידה מאהובי הסקוטי הכחוש, הדוקטור העשירי. מצחיק, האירוע הטלוויזיוני שלו אני מצפה כבר זמן לא מועט (וכאן יש מקום לתהות האם יש משהו בביקורת נגד גופי תקשורת ממשלתיים. גוף מסחרי לא היה מעז לעשות את מה שעשה ה-BBC, או ה-DTC, עם הסדרה הזאת בשנה האחרונה), שחלקו הראשון שודר ביום של חג המולד ושהסיום האפי שלו מתרחש ביום הראשון של השנה החדשה, מכונה The End of Time. עודף סימבוליקה מדאיג…).

זן חדש של חומוס – יותר חשוב מלוויין

ואני בכ"ז רוצה להוסיף את הציטוט של ר' דגלאס אדאמס במקור.

It is an important and popular fact that things are not always what they seem. For instance, on the planet Earth, man had always assumed that he was more intelligent than dolphins because he had achieved so much – the wheel, New York, wars and so on - whilst all the dolphins had ever done was muck about in the water having a good time. But conversely, the dolphins had always believed that they were far more intelligent than man - for precisely the same reasons

יש כל מיני דברים שהופכים את האדם למשהו שונה משאר הטבע, ל"נזר הבריאה". זה מצד אחד. מהצד השני, האדם הוא לא רק שונה משאר הטבע, אלא גם חלק ממנו, כלומר, בעל חי, שמכיל בתוכו גם אינסטינקטים ודחפים של החיה שהוא. הקיום האנושי בעולם הוא מורכב מאין כמוהו.

המשך לקרוא קטע זה »

but I can, and I am and I will. My heart goes out to the people of Iran. I'm sitting here in Israel, glued to #iranelection on twitter, can't stop refreshing. I don't know if you'll succeed. I call myself agnostic, but right now I'm praying real hard. I pray for you, I love you, I envy you. I hope nothing will be able to break you down. I can't bring myself to write anything clever about anything now. That can wait to reflection time. I just pray and hope you will succeed, and show all the hypocrites everywhere around the globe the real Iranian threat, the one that they're all so very much scared of – the threat of real democracy.

Good luck

Don't give up

Give us all this hope, this power. The heart of the world is with you.

I posted this on the facebook group"The Green Revolution – I support the Iranian Protesters", and someone sent me this video.

He said: Its time for everyone to know that we spent 30 years keeping our mouths shut because we were scared. Now its time for a change. Iranian People want freedom. Please Pray For Us. This is a video i made..share it with the world and let everyone know how we were treated for 30 years.

So here I am, sharing it with my little world.

This is a philosophical post. Explanation for this sudden change of language and orientation can be found in the bottom of the post.

המשך לקרוא קטע זה »

זה לא מקרה שהפוסטים האחרונים כאן היו פוסטים אורחים, למרות שברגיל אני מעדיפה להיות Master of my own domain. הניסיון לקפוץ כל פעם, אחרי כל אכזבה, שוב לביצה הפוליטית ובכל זאת להאמין הולך והופך לקשה יותר ויותר, עם הידרדרות המצב ועומק האכזבות, וגם הכתיבה על זה הולכת והופכת ליותר ויותר קשה.

שוקי כתב פוסט מאוד נכון בדיוק בעניין הזה, תחת הכותרת "ליברמן זו הבעיה הקטנה". עד כמה שזה קשה, עד כמה שזה נראה חסר תקווה, חסר עתיד וחסר תוחלת, בכל זאת, אני נאלצת להסכים. כי אחרת, מה כבר נשאר.