תיאוריה ופרקסיס

בזמן האחרון התחלתי להרהר ברצינות בהולדת ילדים. יש הרבה דברים מפחידים בעניין הזה, אבל אני מוצאת שדבר אחד מפחיד אותי יותר מכל, והוא לא ללדת ילד באופן כללי, אלא ללדת אותו כאן. הפחד הזה נוגע לידיעה, שלאחר שאעשה את הצעד הבלתי הפיך הזה, יהיה משהו בחיי שיעבור מיידית לראש סדר העדיפויות, שיהיה חשוב יותר מכל דבר אחר. ואני שואלת את עצמי, שוב ושוב, מה המחיר שזה יגבה ממני. עם מה אצטרך להשלים ועד כמה אצטרך להתפשר כדי להגן על הילד הזה. ואם יגיע יום שבו השב"כ ידפוק על דלתי בגלל פוסט שכתבתי? או שאולי שהויג'ילנטה שקוראת לעצמה משטרה כאן תחליט שאני איום ביטחוני כי השתתפתי בהפגנה נגד גירוש ערבים מביתם במזרח ירושלים? ואולי מישהו פעם יחליט שצריך לעשות מבחן פטריוטיזם ונאמנות לצורך קבלה לעבודה? מה יקרה כשיגיע יום שבו אאלץ לבחור בין הדמוקרטיה, החירות והבעת דעתי לבין שלומם של בני ביתי? או אולי אף בין זה לבין ערכים בסיסיים יותר, כמו חברות ואנושיות, שמותקפות על ידי שלטון דורסני?

האם זה כל כך בלתי סביר שיקרו דברים כאלו? הרי זה כבר מתחיל לקרות מול עינינו. המעצר ה"ביטחוני" וההרג היומיומי של חפים מפשע מתבצעים כבר שנים כמה עשרות קילומטרים ממני. בעבודתי חזיתי אינספור פעמים בצווי איסור פרסום חסרי כל הצדקה שנובעים מרודנות "ביטחונית" דומה (ולפעמים סתם בגלל למעורבים היו חברים במקומות הנכונים), וכבר שמענו גם על "בוגדים" שהועלמו ונכלאו, ושחייהם נהרסו בגלל הרודנות הזאת, ובלי שום הצדקה אחרת (במקרה העדכני, למשל, הסכנה הביטחונית היחידה שנחשפה היא שהצבא מנוהל על ידי אנשים ששמים קצוץ על מערכת המשפט, החוק הישראלי והבינלאומי, המוסר או כל נורמה אנושית אחרת). יש קו ישיר שמחבר בין המסמכים שנחשפו שם לבין העובדה שחיילי גבעתי ממש לא מצליחים להבין מה הבעייה בלהשתמש בילדים בני 9 כמגן אנושי. למה באמת שהחייל ההוא ישמש כשעיר לעזאזל, אם הרמטכ"ל מתהלך לו חופשי וכל המערכת מתגייסת כדי לחסל את מי שהעז לחשוף אותו (אפילו כשהחשיפה הזאת לא ממש שינתה משהו למישהו)?

אבל זה לא נעצר בזה. יש לי עובדים זרים שחיים בפחד כמה מטרים ליד הבית. יש לי גם מכרים שחטפו מכות או נעצרו בגלל דברים כאלו. ועכשיו העלימו גם את חוברות השמאל הלאומי מחנויות צומת ספרים. השמאל הלאומי, פור הבנס סייק. השמאל היחיד שיש בדבר הזה נמצא בשם שלו. הסף רק הולך ויורד. המצב רק הולך ומחמיר.

הייתי רוצה לדמיין שאני קרוצה מאותו חומר כמו החבר'ה של פון שטאופנברג, שגם ילדיהם נאלצו לחוות את חוויות מחנות הריכוז בגלל מעשיהם, או כמו האנשים הפשוטים מבין חסידי אומות העולם שעשו את מה שעשו למרות שסיכנו בכך גם את ילדיהם. הייתי רוצה לחשוב שאדע לזהות בדיוק את הרגע שבו יש צורך לעשות מעשה, לא משנה מה המחיר. במציאות, נדמה לי שהמצב לא ממש כזה. בעיקר כשיש ילדים. יש לי את התחושה העמומה שאפשר להשלים עם הרבה מאוד דברים ולהעלים עין מהרבה מאוד דברים כשרווחתו של הילד עומדת לנגד עיניך. כבר עכשיו אני די פחדנית, ומתלבטת לעיתים קרובות (ולעיתים קרובות פוסקת לשלילה) האם ללכת להפגנה כזו או אחרת ולהביע את דעתי, כאשר הסיכוי שמישהו ירביץ לי או יעצור אותי בגלל עצם השתתפותי הוא לא קטן בכלל. אז נשאלת השאלה, מדוע להכניס את עצמי ביודעין למצב שעלול להגיע לסתירה הזאת?

ושאף אחד לא ינסה לטעון בפני שמדובר בסכנות רגילות ונורמליות שכל הורה נאלץ להתמודד איתן בכל תקופה. אין לי שום סבלנות לשקרים עצמיים. וחוץ מזה, השאלה הזאת כבר הועלתה בפני על ידי אנשים אחרים בסיטואציות הרבה פחות גרועות, בתקופות יותר טובות ופחות מפחידות מהתקופה הנוכחית. בטח לא היית הולכת להפגנה הזאת אם היו לך ילדים, למשל (אז היה מדובר על הפגנה נגד אחת ממלחמות הזוועה שביצענו בשנים האחרונות. אני כבר לא זוכרת אם זה היה הטבח בעזה או הטבח בלבנון). ואני לא לגמרי בטוחה אם האמירה הזאת נגעה לסכנות ההפגנה, או לסברה שהייתי מסוגלת להשלים עם המלחמה הזאת, עם מדיניות הממשלה – שאני תופסת כאכזרית ובלתי מוסרית באופן קיצוני – להשלים, לאמץ ולחבק אל ליבי, "אם היו לי ילדים".

אז נכון, אדם עושה ויתורים למען ילדיו, רבים, ובשמחה. אדם מוותר על זמן, על שינה, על נוחות, על התפתחויות כאלו או אחרות של חייו. אבל אם מוותרים על הדברים האלו – על מה שאתה מאמין בו, על הערכים הכי בסיסיים שלך, אם אלו הן הדילמות שעימן צריך להתמודד, אז לאיזה עולם אני מביאה את הילד הזה? ולאיזה עתיד?

***

הדילמות המאוד קונקרטיות האלו מביאות אותי בחזרה לחוב שאני חייבת כבר זמן מה לניר הירשמן. יום שישי אחד אצל יוסף התווכחנו על העניין הזה, של תיאוריה ופרקסיס. לא ניכנס לפרטי הוויכוח, מאחר ומה שניסיתי לומר לו אז ואנסה לומר גם עכשיו הוא עניין עקרוני. עניין שמעסיק אותי רוב ימי חיי, גם בתיאוריה וגם בפרקסיס, ועניין שבו עסקתי בהרחבה בתזה שלי. כותרת הפוסט הזה, למעשה, היא גם כותרת החלק האחרון של התזה.

כדי לשנות משהו בעולם, צריך לעשות משהו. בזה אין ספק. אני גם מסכימה ששינוי מבפנים ועשייה בתוך מסגרת הקיים הם דברים חשובים ביותר, שיש להם יותר סיכוי להביא לשינוי המיוחל מאשר ל"עולם ישן עד היסוד נחריבה". אבל, השאלה הקריטית שאדם שעושה צריך לשאול את עצמו שוב ושוב וכל הזמן היא מתי בעשייה שלו הוא אכן מסייע לחולל איזשהו סוג של שינוי, ומתי העשייה שלו, יהיו כוונותיה טובות ככל שיהיו, רק מחזקת את אותן תועבות שבהן הוא נלחם – מתי האמצעי חיסל את המטרה, והפשרה איבדה את הדבר המהותי שבשמו נעשתה. ולנוכח המצב כאן, השאלה היא גם האם הגיעה כבר נקודת האין חזור, שאחריה כל מה שתעשה לא ישנה שום דבר ולא יעזור במאום כדי לעצור את המפולת.

לצערי, אני חשה שהתשובה לשאלה האחרונה היא כן. ולצערי, אני חשה שרבים מההישגים שציין ניר בתגובה לדיון שניהלנו נמצאים בדיוק בתחום שעליו אני מדברת, של חיזוק התועבה שאותה מנסים לשנות. אם להתייחס רק לדוגמה אחת מבין אלו שהוא העלה, העברת חוק המאגר הביומטרי רק כדי לעכב את יישומו – לעניות דעתי, פשרה כזו היא אקט של ייאוש, שבקונטקסט הרחב יותר רק מחזקת את ההידרדרות החמורה במעמדו של החוק ושל המשפט בישראל, שאת השפעותיה והשלכותיה כולנו יכולים לראות כיום כמעט בכל תחום של חיינו, באופן שחורג בחומרתו במידה משמעותית מהסוגיה המקורית שבה דיברנו. ואני גם  חשה שכל הפעילויות שאני מעורבת בהן כיום הן שום דבר חוץ מניסיון לכבות שריפות בשדה קוצים עם דליים של ילדים. ומה עושים לנוכח המסקנות האלו? שאלת מיליון הדולר. ככל שעובר הזמן, מסתמן שהדבר היחיד שנותר עוד לעשות הוא לחפש את התשובות בחוץ, אם כי אני ממשיכה לקוות, כל יום וכל שעה, שאתבדה.

18 thoughts on “תיאוריה ופרקסיס

  1. לפני כמה שנים ושני ילדים גם אנחנו התלבטנו בשאלה הזאת.
    אני גם זוכר שסבא שלי שרץ ברגל חצי אירופה בכדי לברוח ממלחמת העולם ה-I, אמר שלהביא ילדים לעולם כזה זה חוסר אחריות (ולכן נולד רק ילד אחד).
    אבל אז כשהתלבטנו אמרה לנו חברה:
    "אתם כל הזמן חוששים מהעתיד, וחוששים שתהיו פליטים, נראה לכם להיות פליטים כמו שאתם?
    בלי איזה ילד על המותניים שמיכה עם מיטלטלים על הכתף ונעליים קרועות?
    אם כבר פליטים אז בבקשה, כמו שצריך!"
    אז אם כבר שאלת ולמרות שאני לא מהמין המבין, כן, ושניים, אחרת הם יהיו מיעוט מולך ומול שותפך.

  2. אצלי זה בדיוק הפוך.
    הפעולות הכי ערכיות, גם אלו שמסכנות את רווחתם של ילדי. מונעות משיחה עתידית דמיונית בה ישאל אותי אחד מילדי: "אבא, ומה אתה עשית כשכל החרא הזה קרה?"
    רוצה לומר – ילדים עושים אותנו אנשים טובים יותר כי יש להם את הזכות לתבוע מאיתנו הסברים. וכי אנחנו רוצים להצטייר בעינהם כאנשים טובים, יותר משאנחנו רוצים להצטייר ככאלה בפני כל אחד אחר. כולל הורינו. הדאגה לשלומו ולרווחתו של הילד, לפחות במקרה שלי, לא מורכבת מדאגות שברומו של עולם שאת מפרטת פה. הילדה המנייקית שבונה את מעמדה בגן על חשבונה של בתי מדאיגה אותי יותר מכל השב"כ והמשטרה ביחד.
    תעשי ילדים (יותר מאחד, שלא ימכרו לך שטויות) הם נותנים לכל דבר בחיים פורפורציה נכונה יותר. אפילו לשואה.

  3. פוסט מעולה. גם אני חששתי מאוד, והכיעור המציאותי שמסביבי לא נותן את השמחת חיים להביא לתוך הביצה המטונפת הזאת עוד אנשים, אבל כמו שאמרו לפני, כשאתה רואה את התינוקת שלך מחייכת העולם כולו לא משנה כלום.
    ואני מאוד תומך ברעיון שאנחנו צריכים הרבה ילדים סובלנים וליברלים לעשות איזה שהוא שינוי. למען העתיד, תעשי ילד (אחד, שלא ימכרו לך שטויות).

  4. לא, ממש לא. את מה שמפחיד אותי פירטתי כאן. אין ומעולם לא היה לי עולם אידיאלי. אין ומעולם לא הייתה לי תפיסה של שחור ולבן. אבל בכל זאת ולמרות זאת מעולם לא קניתי את ההצדקות השחורות לבנות של האנשים שטוענים שכדי להגן עלי הם צריכים לחסל אלפי ילדים לבנונים ופלסטינים, להשתמש בכלי נשק לא חוקיים, להיפטר מכל העניין הזה של החוק, המשפט והדמוקרטיה ועוד כהנה וכהנה טענות. איפשהו, נראה לי שלטעון שלא לקבל את הטענות האלו כמובן מאליו ובאופן אוטומטי זה "תפיסה מוסרית אידיאליסטית" או מה שלא טענת זה לא רק מגוחך, אלא על גבול האידיוטי. זה לא "היא הנותנת". זה "הפוסל במומו פוסל", וכן, לגמרי אפרופו תיאוריה ופרקסיס.

  5. אולי מה שבאמת מפחיד אותך-
    זה שאחרי שיהיה לך ילד אולי ישתנו דעותייך? שאולי תחשבי שיש כאן סוגיות מורכבות – ולא הכל שחור לבן (כשאנחנו השחור)? שכדי להגן עליו מפני אלה שרוצים לחסל אותו אולי צריך לעשות דברים שבעולם אידיאלי לא היה צריך לעשות? שכדי להיות אמא באמת תצטרכי לעשות דברים שיפגעו בעולם המוסרי הטהור האידיאליסטי אבל הלא ריאלי? שאולי יש כבר סדק ראשון באמונה שלך בעולם האידיאלי הזה ואת חוששת לאבד אותו? הרי נרציסיזם, פרפקציוניזם והורות לא הולכים יחד.
    אפרופו תיאוריה ופרקסיס…

  6. מעבר לזה שאני מזדהה עם כל מילה, וגם אני עכשיו בשלבים שאני חושב בדיוק על עניין הבאת הילדה לעולם דווקא פה, יש עוד אלמנט שנוסף אצלי:
    אני יודע איזה חינוך אנחנו ניתן לילדה שלנו. ומה יהיה בגיל 18? הרי עדיין תהיה פה איזו מלחמה מטומטמת על איזו התנחלות מטומטמת, ומה אז? אני אגדל את הילדה שלי כדי שתלך למלחמה מפגרת, או לחילופין כדי שתסבול מחברה שתראה בה בוגדת על זה שהיא לא הולכת למלחמה המיותרת?

    ועדיין, יש ימים שקשה לי להגיד (או להודות?) שעברנו את נקודת האל־חזור. אני מאמין גדול מאוד בלעבוד מתוך המערכת, ואני עובד בתוכה, ולפעמים דווקא בימים חשוכים יש סימנים שהמערכת (או יותר נכון, הפרטים המרכיבים אותה) עוד לא אבודה לגמריי. לא יודע, זה ממש תלוי באיזה יום מדובר…

  7. קודם כל, קולולו ושמחה. זה בקטע המלודרמטי, אך הלא ציני.
    אחר כך, מממ…
    אני תמיד הייתי אקטיבסטית על אש קטנה. ואני רוצה להגיד שחור על גבי בלוג, שאם יש איזה שמץ של סכנה, אני לוקחת את הילדות ובורחת.
    שלא לדבר על זה שילדים זה גם גזלה של פנאי רגשי שמאפשר לך לשבת בשקט ולחשוב.

  8. פינגבאק: שאלות של אב צעיר » תשמור על העולם, אבא

  9. מודה – מאז שאני אב לשתים נהפכתי לשמאלני וירטואלי.

    כל מה שאני עושה כיום זה רק לקרוא בלוגים, להתחבר לקבוצות בפייסבוק, לעקוב אחר אחרים בטוויטר ולא עושה כלום חוץ מלהפיץ את הדברים.

    כן אני יושב וצופה בסרטון ביו טיוב של הפגנות בשייח ג'ראח וחושב לעצמי שפעם הייתי הולך, כיום הפעם האחרונה שהייתי בהפגנה כל שהיא היתה עם כל המשפחה ביום זכויות האדם, במרכז ת"א – וואו עשינו משהו.

    אני לא הולך להפגנות ביום שיש בצהריים כי אני חושב יותר על הפרקטיות, איסוף הבנות מהגן, ומה ייקרה עם אני אתקע בדרך או חס וחלילה אני אעצר ואבלה לילה במגרש הרוסים.

    וכן אנו (זוגתי ואני) מכים על חטא שאנחנו רק מקשקשים אחד לשני (ולשאר בני המשפחה שכבר לא רוצים לשמוע) אך ברגע שהפכנו למשפחה הגרעין שלנו יותר חשבו מכל דבר אחר.

  10. סליחה על שאני עוד גבר (ואבא לשניים) שמציע את זה, אבל יש פה שיקול דמוגרפי פשוט.

    ככל שהשמאלנים ילדו יותר ילדים, יש יותר סיכוי למהפך.

    אם השמאלנים הולכים כל יום ששי להפגין בבלעין או בשיח' ג'ראח אבל ממשיכים להשתמש באמצעי מניעה או להתנזר ממין, מס' המנדטים של השמאל ירד.

  11. ולדי – למה זה לא צריך להיות השיקול שלי? כי יש לי רחם?

    אוסטרי – כמה קלישאות בתגובה אחת. את הפוסט קראת בכלל לפני שהגבת, או שאתה מהאוטומטים של "חוק גודווין חוק גודווין"? לידיעתך, כבעלת אובססיית שואה בכל ימות השנה, אני פטורה מהחוק הזה בהגדרה. בכל מקרה, אני עומדת מאחורי כל מילה שכתובה כאן, ולא רואה כאן דבר אחד מיותר, פוגע או חסר טעם, או שמהווה "השוואה לזוועות השואה". רק מציאות. גם הנאציזם והשואה, אגב, היו מציאות. משהו שהתחיל ממשהו, והסתיים במה שאנחנו יודעים, אבל עבר הרבה מאוד שלבים בדרך. וכמו שאמרתי אלף אלפי פעמים, כאן ובמקומות אחרים, אם אי אפשר להשוות, אי אפשר ללמוד ואי אפשר למנוע.

    וחוץ מזה, את מי בדיוק אתה רוצה לקרב? את אלו שחושבים שצריך לזכור את ששת המיליונים ולירות בענת קם? או אולי את עדרי הקרנפים ובנות היענה שממשיכים לסתום את האף, להתכופף ולשתוק, ולקבל עוד הידרדרות ועוד הידרדרות? אין לי עניין בכך.

  12. אני חושב שלא להביא ילדים לעולם בגלל איך שהוא נראה זו שגיאה חמורה.

    אולי הילדים שלך יהיו אלה שיהפכו אותו למקום טוב יותר. תמיד, כמובן, קיימת הסבירות שלא, ושהם (וכולנו יחד איתם) יצטרכו לאכול המון חרא, אבל זה לא אמור להיות השיקול שלך.

  13. תהיתי כמה זמן יקח עד שמישהו ינצל את יום השואה כדי להשוות את מה שקורה בשטחים לזוועות הנאצים.
    כמה זמן יקח עד שמישהו ישכח שהסיבה שיאיר נווה מאשר הוצאה להורג של מבוקשים ללא משפט היא בדיוק כי הוא מאמין שזו הדרך לגרום לך להרגיש בטוחה לגדל ילד במדינה הזאת, מבלי לפחד שהוא יאבד את חייו באוטובוס שאותם מבוקשים שלחו מחבלים לפוצץ.

    נווה טעה. אסור לאנשי צבא להיות מוציאים להורג ללא משפט. אסור להם לסטות מהוראות בג"ץ, וראוי שבמדינה חופשית לא תהיה צנזורה על העיתונות.

    אבל ההשוואות האלה כל כך מיותרות ופוגעות, וכך כך חסרות טעם כשהן מופיעות דווקא בערב יום השואה. במקום לקרב אנשים לתפיסה שלך, במקום לעזור להמוני עם ישראל להבין שבצד השני של הגדר יש גם בני אדם – את מרחיקה אותם ומנציחה את סטריאוטיפ השמאל ההזוי והמנותק – זה שאפילו ביום השואה יבחר להשוות אותנו לנאצים.

  14. פינגבאק: פוסט מומלץ לכבוד יום השואה | שוקי גלילי בהנהלה חדשה

השאר תגובה