הפנטזיה העצובה של הרוב השפוי

השבוע במקרה עברתי ליד עיתון. לא סובבתי את הראש מהר מספיק, וקלטתי את הפסקה הראשונה של מאמר כלשהו, שכותרתו הייתה "מי יהיה ניק קלג?". קראתי אותה, התפלצתי מעומק הטפשות, ואז גיליתי למרבה חוסר ההפתעה שחתום עליה ארי שביט. אכן, אחד מאלו שלו שמורה הנבואה. אבל הטפשות שהתגלמה בפסקה הזאת לא הייתה סתם טפשות של כותב בודד, אלא שיקפה טפשות עמוקה יותר, שמכילה בתוכה גם טעות פטאלית שמחריבה את חיינו כאן כבר תקופה די ארוכה.

"לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להבין מי ינצח בבחירות הבאות בישראל. ינצח מי שיציע הצעה ממשית לחידוש הציונות. ינצח מי שייצא באומץ לב נגד הפוסט ציונות החרדית, הפוסט ציונות הלאומנית והפוסט ציונות השמאלנית. ינצח מי שיגבש סביבו את המרכז הציוני השפוי, המותקף מכל עבר; מי שילהיב את הרוב הישראלי הדומם, האוהב את מדינתו אך רואה אותה מתפוררת לנגד עיניו. ינצח מי שיגלם באישיותו, בניסיונו ובכישוריו ישראל אחרת: חזקה, נאורה, משגשגת", כתב שביט.

לכאורה, הדברים נשמעים יפים. זו פנטזיה נחמדה, לחשוב שאפשר ככה להכניס את כל הפילוג והשסעים והאלימות והמרמור ואפשרויות הבחירה העגומות שאלו יוצרים תחת המושג המשעשע למדי (אם הוא לא היה כ"כ עצוב) "פוסט", וזאת ללא הבחנה בין "פוסט" ל"פוסט". זו פנטזיה נחמדה לדמיין רוב אומלל שיושב "מחוץ לבית המשוגעים", כמו Wonko the sane של דאגלאס אדמס, עורג למדינתו האהובה, ורק מחכה לאיזה ניק קלג ציוני, חתיך ובעל תואר בכלכלה או משפטים, שיציל אותו. באמת פנטזיה נחמדה. רק שלרוע המזל, אין לה שום קשר למציאות שבה אנו חיים. הרוב הזה לא קיים. ה"מרכז הציוני השפוי" הוא קבוצה ריקה. וגם ה"פוסט ציונות" בשימוש שעושים בה שביט ואחרים, היא פיקציה עלובה.

יש לנו, כבר שנים לא מעטות, בעיה קשה של מנהיגות חסרת אומץ או עניין, שעסוקה יותר מדי בשחיתות של עצמה. כבר שנים לא מעטות, הטקטיקה שהפכה לאסטרטגיה והאמצעי שהפך למטרה של כל הפוליטיקאים בישראל, לא משנה מאיזה מפלגה, צד או כוכב זורח, הוא משהו עתיק יומין שמכונה "הפרד ומשול". כלומר, "שילוב של אסטרטגיה פוליטית, צבאית וכלכלית של השגת כוח באמצעות שבירת ריכוזים גדולים של כוח לחתיכות קטנות חסרות כוח, או באמצעות מניעה מקבוצות כוח קטנות להתאחד כדי להשיג יותר כוח" (וכוח, כמובן, הוא הכוח להשפיע, כלומר, ליישם מדיניות). הדרך הקלה ביותר לעשות את זה היא, כמובן, לשסות את הקבוצות האלו אחת כנגד השנייה, להדגיש את ההבדלים הקיצוניים ביניהן ולטשטש את כל המגוון שיש בתוך הקבוצות העצמן.

חילונים ודתיים, ערבים ויהודים, שמאל וימין, "תל אביב" (המושג, לא העיר) והפריפריה, גוונים שונים של שחור וגוונים שונים של לבן. כל פעם, משהו אחר נמצא באופנה. לפני כמה חודשים, שק החבטות של היום היה ה"משתמטים" (מושג שלא קשור לשום נתונים מעשיים, אלא מתייחס לשמאלנים, ללא נגיעה לשאלה האם הצבא שחרר אותם משירות מסיבה כזו או אחרת או לא). אחר כך, טשטשנו את ההבדל בין מהגרי עבודה לפליטים והפכנו את כולם לגל של שרצים נושאי מחלות מאפריקה. עכשיו עברנו לחרדים. וחוזר חלילה. מסעות ההסתה האלו מעולם לא התפתחו ליותר ממסע הסתה, למרות שכולם נוגעים בבעיות קשות שמהן סובלת המדינה, בעיות מבניות ומפוררות, שבהחלט צריך להעלות ובהחלט צריך למצוא להן פתרונות. אף אחד ממסעות ההסתה האלו לא פתח את הדיון, חשף את העובדות, והציע דרכים חיוביות לפתור אותן. משתמטים זה איכס, בואו ניכנס בהם. עובדים זרים זה איכס, בואו נרדוף אותם כמו כלבים, נשים אותם במחנות ונגרש אותם (ואז נביא עוד כמה). חרדים זה איכס. בואו נקרא להם טפילים (מזל באמת שלא עכברושים) ונכריח אותם ללמוד מתמטיקה. ושלום על הרוב השפוי הדומם.

האסטרטגיה הזאת הצליחה מעבר למצופה, והיא כבר מושרשת כל כך עמוק בתרבות הפוליטית, במחשבה שלנו, שאפילו לנוכח קריסה טוטלית של המושגים הבסיסיים אנחנו לא מצליחים להחליף תקליט או לחשוב על האפשרות לקיומה של אסטרטגיה אחרת, שאינה מפרקת אלא משקמת, שאינה דוחפת לייאוש אלא נותנת קצת תקווה. התסכול הוא כל כך עמוק, עד כדי כך שהוא חודר לכל רמות הקיום. אנחנו לא מאמינים שאפשר להחליף את המושחתים ולכן לא נעניש אותם בהצבעה. אנחנו לא מאמינים שמשהו באמת יזוז שם, בשלום או בכלכלה, ולכן אומרים אמן על כל שטות וכל שקר שמוכרים לנו.

אנחנו לא מאמינים שיש עתיד או סיכוי לאיזשהו סוג של חיים נורמלים, ולכן מתנהגים כאילו אין מחר, וכאילו אנחנו לבד ביקום, בכל דבר, מקום וזמן. משמיעת מוזיקה רועשת באוטובוסים ועד חיסול ממוקד אמיתי של אדם כזה או אחר שאמר או עשה משהו שלא מצא חן בעיני מאן דהו. זה ממש לא "כותרות העיתונים" שמעצימות את האלימות. האלימות הזאת מורגשת, על ידי כל אדם שלא עוצם את עיניו, בכל פעם שהוא יוצא מביתו לרחוב. האלימות הזאת היא תוצר של חברה מפוררת, מפורקת וחסרת אלטרנטיבות אמיתיות. בחברה כזו, הפיתוי להיסחף אחרי ההסתה הכללית ולהכליל אותה גדול, ויכולת השמירה שלה בגבולות היח"צ שמנסים לקבוע לה היא אפסית.

[בהקשר הזה, אולי כדאי לציין את הצביעות העמוקה שבגישה כמו זו של חיים הכט, שיוצא לחפש Civil courage ולהשפיל אזרחים שבסך הכל מתנהגים בצורה מאוד בסיסית של הישרדות אישית. בסך הכל, זה הגיוני מאוד להתנהג בצורה כזאת – להסתגר בתוך עצמך, לא להתערב ולשמור על התחת של עצמך, אחרי שכל המושגים המאחדים התפוררו וכל מה שמחזיק ציביליזציה הורחק למרתפים, פרט לאיזושהי מראית עין לא משכנעת במיוחד. הבעייה הזאת היא סימפטום של כשל מערכתי. הפתרון גם הוא, מערכתי, מושגי, רדיקלי. אקטים בודדים של "אומץ אזרחי" הם רק היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, וחיים הכט הוא צבוע שמצא דרך להרוויח מצביעותו.]

שביט, ו"פרשנים" רבים אחרים, נוטים לשכוח ולהתעלם מהמציאות הדי פשוטה שמולה אנחנו עומדים. הציונות כפי שנהגתה בגלות, כמושג שאמור היה לאחד את היהודים ברחבי העולם ולעודדם לעלייה, כבר לא רלוונטית יותר. הרבה זמן. גם הציונות של הקמת המדינה, שנועדה לשרת את הקמת המדינה, כבר לא רלוונטית יותר. האנשים ששביט הזכיר במאמרו כמחדשי ציונות פוטנציאלים מעולם לא התעניינו בדבר כזה. ביבי מחזיק, ותמיד החזיק, באידיאולוגיית ה-IMF. ברק מחזיק, ותמיד החזיק, באידיאולוגיית הכוח העיוור. ולבני עומדת בראש מפלגה שגאוותה הייתה על זה שאינה מחזיקה בשום אידיאולוגיה. אף אחד מהם, או מקודמיהם או מממשיכיהם או מהאנשים האחרים ששביט הזכיר בכתבתו, כמו למשל שלמה דוברת, שלמה בן עמי וכו', כאליטות חדשות פוטנציאליות (חדשות? מתמיה משהו), מעולם לא התעניין בדברים האלו. הציונות היחידה שמי מהם קידם אי פעם הייתה מושג ריק שמבוסס על אינטרסים יומיומיים שונים ומקודם באמצעות הסתה והפחדה.

מכיוון שבחיים אנושיים אף פעם אין ואקום, ההתנהלות הזאת הובילה לתופעות מפוררות, שרק הולכות ומתחזקות. אחת מהן, למשל, היא הופעתן של קבוצות רועשות בעלות מאפיינים פאשיסטיים, שלא מרגישות צורך למלא את הערך העליון של הלאומיות בשום דבר חוץ מאיקונות שכבר לא זקוקות לשום תוכן, וכמובן בגורם חיצוני פיקטיבי שיגדיר את הבפנים (בתוך זה אני מכניסה את אם תרצו ואת השמאל הלאומי ביחד. מבחינתי, הן שני צדדים של אותו מטבע, ונקודות הדמיון ביניהן עולות על ההבדל. שתי הקבוצות שמות דגש על "לאומי" ומדברות על ערכי ציונות עמומים, שתיהן מתיימרות לייצג איזשהו רוב, מרכז, לא קיצון, שתיהן מיליטריסטיות ומגדירות את הנגד שלהם כ"שמאלנים ההם", כלומר – "המשתמטים", והעיסוק המרכזי של שתיהן הוא לנפנף בדגל). בקיצוניות השניה צצות קבוצות ששופכות את התינוק ביחד עם המים ואומרות, אם כך, אז בואו נוותר בכלל על כל העניין (חלק מהן, אגב, תמיד אמרו את זה. הקומוניסטים והאנרכיסטים מעולם לא התייחסו אחרת, בהגדרה, ללאומיות). וב"אמצע" שכבר מזמן לא קיים, נמצא "הרוב השפוי הדומם", ששתיקתו בעיקר מציינת את העובדה שהוא כבר מזמן עסוק בחיפוש אחר פתרונות פרטיים, כשאחד הראשיים שבהם הוא פשוט הגירה, או לפחות אזרחות זרה, שתהיה אופציה לברוח.

שום דבר כאן הוא לא "פוסט ציונות". עם כל הכבוד, גם לא מי שקורא לעצמו כך. כל הדברים האלו הם פשוט התפוררות די טבעית של מושג ישן, שמילא את המטרה שלשמה נוצר, והיעדר מוחלט של מנהיגות פוליטית, חברתית או אזרחית שמסוגלת להתמודד עם ההתפוררות הזאת ולייצר למושג הזה אלטרנטיבות משכנעות, של חיים, לנוכח המטרות והבעיות שעימן הוא צריך להתמודד כיום.

***

הבריטים לא הסתנוורו מניק קלג. יש להם בעיות לא פשוטות בזירה הפוליטית, והם בוחרים כרגע בדרך הארוכה והקשה לפתרונן. תוצאות הבחירות שלהם מזכירות לי קצת את הבחירות בגרמניה ב-2005, ולגרמנים בסוף יצא טוב עם מרקל. מי יודע, אולי קמרון מוחלש יספק את הסחורה. לנו היו אינספור ניק קלגים ו"צוותים מנצחים", ושנים אנחנו נופלים איתם, נפילה צפויה מראש. כל מערכת בחירות, כבר לא מעט שנים, צצים כאלו, מכל הצדדים. אף אחד מהם מעולם לא אמר משהו חדש, ולא השתמש בשום טקטיקה חדשה שאינה הפרד ומשול. רק הבטיח כל מיני הבטחות ישנות. וכולם בועטים בכל מה שהבטיחו יום אחרי הבחירות, בין אם מתוך ציניות מוחלטת, ובין אם בעקבות ההתנגשות הכואבת עם חוסר הזוהר של הפעילות מתוך המערכת, שכבר מזמן קמה על יוצריה. כדי לעשות שינוי מושגי רדיקלי בזמן שבו שינוי כזה הוא הצורך החיוני ביותר של האנושות בכלל ושל מדינת ישראל בפרט, צריך באמת אומץ. אף אחד מהניק קלגים שלנו מעולם לא התברך בתכונה הזו.

אני באופן אישי לעולם לא אמעיט בחשיבותה של ההשתייכות, גם ללאום. אני מאמינה בכל ליבי שמדובר בצורך אנושי פסיכולוגי עמוק, שיש בו הרבה מאוד מהטוב ומהחיובי, בין אם כמשהו מוחשי ובין אם כפוטנציאל (אם כי, כמו בכל דבר אנושי, גם הרבה מאוד פוטנציאל להזיק ולהרע. המשימה האנושית הבלתי פוסקת היא, ותמיד הייתה, למצוא את האיזון, לבחור בין טוב לרע). אני גם מאמינה בכל ליבי שהדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא עוד דביל שיצא "באומץ לב" נגד משהו. זה לא אומץ לב. זו רק עוד קצת מהפחדנות שבה אנחנו לוקים כבר יותר מדי זמן. אומץ לב אמיתי היום יהיה אומץ לב של איחוד. של התנגדות להפרד ומשול, של חיפוש מתמיד אחרי מישהו לדבר איתו בכל קבוצה, של פתיחה אמיתית של הדיון במושג הציונות, בתכניו ובמדיניות שאפשר לגזור מהם. אבל לא מתוך חולשה וחוסר אמונה, אלא מתוך חוזק של אמונה, כזו שלא צריכה להכפיש ולהסית נגד האחר כדי לבטא את עצמה. למרבה הצער, אני פשוט לא רואה את זה קורה. למרבה המזל, כשמדובר בבני אדם, אף פעם אי אפשר להגיד אף פעם.

***

אותם דברים שדיברתי עליהם למעלה מתבטאים בצורה כל כך עלובה בעיתונות הכלכלית הישראלית בימים עגומים אלו (למען הגילוי הנאות אציין שאני עדיין מחפשת את הדרך החוצה ממנה). אני כבר לא עוסקת היום בחדשות חוץ כלכליות, ולא נראה לי בכל מקרה שגם אם עדיין הייתי שם הייתי מצליחה לפרסם שם את התהיות שמתעוררות בי לנוכח הסיקור ההיסטרי של מה שלכאורה קורה באירופה. אבל טרם הצלחתי לפתח אדישות.

להתנבא אני לא נוהגת, מאחר ואני זוכרת היטב למי שמורה הנבואה, ומאחר וידוע שמשבר פיקטיבי שיוצרים ספקולנטים יכול בקלות להפוך למשבר אמיתי – כך עדיין בנויה המערכת, והפעם האחרונה שזה קרה לא הייתה כל כך מזמן. אבל נראה לי שיש כמה שאלות שצריך לשאול וכמה עובדות שצריך לציין, שלא ממש ראיתי אף עיתון כלכלי ישראלי מציין אותן או שואל אותן בכותרות החוגגות את "קריסת גוש האירו", "בעירת יוון" או דברים דומים.

מדוע אף אחד לא טורח לציין שיוון בוערת כבר שנים (למעשה, בדצמבר 2008 כתבתי כתבה ב-ynet שזו הייתה כותרתה…)? מדוע אף אחד לא מבליט ומדגיש את מי שהלווה ליוון לאורך השנים, תוך כדי ידיעה של מצב חובותיה (גרמניה, למשל, וגם שמות מוכרים כמו גולדמן)? ומדוע אף אחד לא מדבר על כמה גרמניה, כאחת היצואניות הגדולות בעולם, מרוויחה מכל יום שבו האירו נחלש, או מזכיר כמה דיברו בגוש האירו בשנים האחרונות, לנוכח מדיניות הדולר החלש הבלתי רשמית של ממשל בוש, על זה שהמטבע שלהם חזק מדי?

והגרוע מכל, האם באמת עבר מספיק זמן מאז 2008 כדי שאפשר יהיה להתעלם לחלוטין מהדיון באמינותן של מי שזרקו את הגפרור הבוער לחבית חומר הנפץ, סוכנויות דירוג האשראי, דיון שמתנהל בכמה כלי תקשורת די בולטים בעולם? האם עבר מספיק זמן מאז 2008 כדי שנוכל שוב להתייחס ברצינות תהומית בלי שום סייגים ושום ביקורת למשבר שמתרחש בבורסות, עם כל מה שאנחנו יודעים היום על הפעילות הספקולנטית חסרת הקשר למציאות שמתנפחת ומתפוצצת שם, ועל השפעותיה הממשיות של הפיקציה הזאת על אנשים אמיתיים? זה באמת להביא את מושג הזיכרון הקצר של הציבור לכדי אמנות.

ומה קרה לדיון במדיניות הכלכלית שיצרה את משבר החובות  הזה, ולשאלה האם המשך הפעלה של אותה מדיניות, דהיינו, הלוואה מה-IMF פלוס כל התנאים שלהם, באמת יוביל ליציאה ממנו? לא הספיקה הקריסה של ארגנטינה? לא הספיקה הקריסה של ליהמן ברדרס? כמה פעמים הפארסה הזאת תחזור על עצמה עד שמשהו באמת יזוז? אולי האיסלנדים באמת צדקו כשאמרו בפה מלא שהם לא מוכנים לשלם על ההונאה הזאת? אולי היוונים באמת צודקים שגם הם לא מוכנים לכך? ולמה בעצם שגרמניה וגולדמן לא ישלמו? כל אלו הם דיונים חשובים מאוד. הם מתנהלים בכל מיני מקומות, בצורה זו או אחרת. אנחנו, במסגרת מדיניות הפרובינציאליות וההתנתקות מהעולם, אפילו את זה לא עושים. ייפי, אירופה מתמוטטת, מגיע לאנטישמים האלו בלה בלה בלה זו בערך רמת הדיון הממוצעת כאן. בכותרות כמו בטוקבקים. מזמן כבר לא רואים את ההבדל.

וכמובן, כשרואים כותרות מופרכות כל כך וסיקור שטחי כל כך, מתעוררת השאלה אלו אינטרסים עומדים מאחורי זה ומי בוחש בקדרה הזאת. במקרה ראיתי כותרת (בעמוד רחוק בצד איפשהו) שעוררה בי מחשבה שאולי חלק מהעניין כאן הוא לוביזם של קבוצה די חזקה ודי מבוססת שמנסה להוציא לעצמה סובסידיות ממשלתיות (ולא מאתמול), כלומר – היצואנים (והחקלאים. כל מי שנכנס לסופר באירופה ראה לאן מגיעים התפוזים הבאמת טובים שמגדלים כאן…). יצואנים וחקלאים, באמת לא מעניין אותם שום דבר. אם בעיצומו של קמפיין היסטרי ופרוטו פאשיסטי נגד עובדים זרים הם מצליחים לסחוט מהממשלה אלפי אישורים להבאת עובדים זרים (ע"ע עמוד רחוק בצד איפשהו), אז באמת, למה שלא ינצלו את ההזדמנות להוצאה של עוד כמה מיליארדי שקלים מכיסנו. אנחנו ממילא שוב נתכופף ונגיד אמן. מה עוד חדש.

3 thoughts on “הפנטזיה העצובה של הרוב השפוי

  1. א פאקינג מן על כל מילה.
    איתך במאבקנו הצודק!

    לעלות עם קלשונים לכנסת,
    ויפה שעה אחת קודם!

    ואם לא עכשיו, איי מתי? 

  2. פינגבאק: דוס, למה אין לך כובע | שוקי גלילי בהנהלה חדשה

השאר תגובה