חרם להגנה על הדמוקרטיה

באופן אישי, אני משתדלת כבר זמן רב לא לרכוש מוצרים שמקורם בהתנחלויות. כמו שאני משתדלת לא לרכוש מוצרי קוסמטיקה מחברות שמבצעות ניסויים על בעלי חיים. כמו שאני לא קונה בקסטרו מאז פיאסקו הפרוות. כמו שהפסקתי לרכוש מוצרי תנובה כעת. וכן, גם כמו שהתנתקתי מיס ועזבתי את אורנג'.

בעולם של ימינו, בתרבות שמכונה "תרבות הצריכה", בכלכלות מערביות שמבוססות לפחות במחציתן על צריכה פרטית של משקי בית, אחת הדרכים המרכזיות של אזרח אכפתי להשתתף באופן פעיל במשחק הדמוקרטי היא דרך שינויים בהרגלי הצריכה. הצריכה שלי משקפת, עד כמה שניתן, את מערכת הערכים שלי, את תפיסותיי המוסריות, את האופן שבו אני חושבת שיש לחיות את החיים ואת הצורה והתכנים שאני חושבת שצריכים להיות למדינה שלי. לפירוט תפיסתי בעניין אפשר לפנות לכתבה הזו שכתבתי לפני כמה שנים (סליחה שאני דוחפת אותה לכל מקום, פשוט השקעתי בה את נשמתי…).

נדמה לי שדי ברור אלו ערכים ואיזו תפיסת עולם עומדת מאחורי הדוגמאות שהבאתי לגבי התנהלותי הצרכנית הפרטית. את המקרה הראשון, של החרמת תוצרת ההתנחלויות, אני רואה כחובתי הלאומית. לא הייתי הולכת רחוק עד כדי לקרוא לה פטריוטית, כי תקוע לי בראש הציטוט הזה, על הפטריוטיזם כמפלטו של הנבל, ולרוע המזל ההיסטוריה מלאה ביישומים מזוויעים שלו. אבל לאומיות, ביישומה הדמוקרטי הרחב, אינה פסולה בעיני. עם כל האקראיות שבלידתי דווקא במקום הזה ובזמן הזה, העולם הוא עדיין מקום גדול מדי.

כל זמן שיש בידי כלים דמוקרטיים ולא אלימים לנסות ולהשפיע על צורתו ואופיו של המקום שבו נולדתי ובו גדלתי, עלי לעשות זאת. כל זמן שיש בידי כלים דמוקרטיים ולא אלימים לפעול כדי לסלק את הבושה הזאת שנקראת התנחלויות, עלי לעשות זאת. לתפיסת עולמי, מפעל הכיבוש וההתנחלויות שמשרתות אותו הוא בושה גדולה, כתם מוסרי שחור ורחב, שריקבונו מתפשט ומחלחל כל יום עוד קצת, עד לשורשים.

מפעל ההתנחלויות הוא לא חלק ממדינת ישראל, לפחות לא מדינת ישראל שלי. קצת הגיון בריא לא יזיק. קצת ראיית מציאות נכוחה. כמה אפשר לחיות בהכחשת המציאות? כמה אפשר לחיות על גבול האבסורד ולפרקים הרבה מעבר לו? המצב הקיים לא יכול להימשך. הלחצים לא מתגברים סתם. אין דבר כזה, ואקום, והעולם לא שוקט על שמריו. אם לא נעשה זאת, נאלץ בסופו של דבר להכריע מה כן לעשות. חוק החרם בגרסתו הקודמת, הפחות פחדנית, כבר אמר את זה באופן די גלוי, כשקבע שמה שמוגדר "אזור שנמצא בשליטת ישראל" כולל את שטחי יהודה ושומרון.

הסיפוח הזה אולי ירד מהחוק, אבל בשבועות האחרונים כבר הגישו מספר חברי כנסת נמרצים, אותו עובש כל פעם, הצעות חוק לסיפוח רשמי של ההתנחלויות (ותודה לנילי ולשיטוטיה באתר הכנסת). אם זה לא פירוק מפעל הכיבוש, זו מדינה דו לאומית. והרי חברי הכנסת הנמרצים אינם מחוקקים חוקים להענקת תעודות זהות כחולות לכל הפלסטינים בשטחי הגדה, נכון?

אפשר לעוות את השפה כמה שרוצים, אפשר לעשות פרופגנדה כמה שרוצים, ובכל זאת מה שיוצא זו מדינה דו לאומית שהיא מדינת אפרטהייד, שיש בה שווים יותר ושווים פחות, אנשים שחל עליהם חוק ישראלי ואנשים שנמצאים מחוצה לו. זה לא לגיטימי – לא דמוקרטי וגם לא יהודי. ולצאת נגד זה לא יכול להיחשב בשום צורה ליציאה נגד מדינת ישראל, אלא להיפך הגמור מכך. לעשות לזה דה-לגיטימציה זה לחזק את הלגיטימציה של מדינת ישראל.

**

ואם בעיוותי שפה ובפרופגנדה עסקינן, יש כאן עוד כמה. למשל, הטענה של הוגי החוק שהוא אינו נוגע לשיקוליו של הפרט אם וממי לרכוש מוצרים ושירותים, אלא עוסק אך ורק "בהתארגנות להימנעות במתכוון מקשר עם אדם או עם גורם אחר אך ורק בשל זיקתו למדינת ישראל". בהצעה המקורית הניסוח אף היה יותר ציני מזה: "האיזון בין טובת הציבור והמדינה לבין חירויות הפרט בא לידי ביטוי בהגבלת תחולת החוק על יזמי חרמות או מקדמי חרמות, תוך הימנעות מהגדרת שיקולי הפרט בבואו לבחור לרכוש מוצר או שירות כחרם על פי חוק זה".

אין כאן שום איזון ושום דבר הקשור לחירויות הפרט, וגם שום רלוונטיות למציאות, לפחות לא עד שיקימו כאן משטרת מחשבות שתעמוד לצד אנשים בסופר כשהם באים לרכוש מוצר. בהצעת החוק, על שתי גרסאותיה, יש פגיעה בחירות בסיסית להתאגד לפעולה למען מטרה משותפת.

חוסר היכולת להתאגד לא מאפשר באופן עקרוני לבצע אקט של חרם, שכל הפואנטה שלו הוא התאגדות, וכל אפקטיביות שיכולה להיות לו תלויה בהתאגדות ובפעולה משותפת. זו פגיעה בחירות בסיסית מאוד, מסמר נוסף בארון המתים של הדמוקרטיה הישראלית, מאחר ועצם קיומה של דמוקרטיה אינו מתאפשר ללא היכולת להתאגדות לצורכי פעולה משותפת. נגיד, הקמת מפלגה. או יצירת קבוצת לחץ לקידום של עניין כזה או אחר. וכאן, מתחילים בחרם – אלוהים יודע היכן נסיים.

פרט לכך, מדובר גם בהמשך ישיר של מדיניות ה"הפרד ומשול" ההרסנית שמקדמות ממשלות ישראל כבר יותר מדי שנים, שמטרתה הישירה היא פירוק יכולת ההתאגדות והמשך השוד של הקופה הציבורית. מדיניות שיושמה בצורה מוצלחת מאוד, ושהפכה את החברה האזרחית הישראלית לחסרת יכולת להתמודד עם האיומים האלו מבפנים על חוסנה של הדמוקרטיה והמשך קיומה.

לנוכח זה, אני לא מופתעת מדבריו של שר האוצר, הרציונליסט הגדול, הערב, שטען כי "לא מחרימים ציבור שאנחנו לא מסכימים איתו על ידי כך שלא נקנה ממנו שירותים ומוצרים ונגרום לפגיעה בפרנסתו. חרם על ציבור כזה או אחר איננו ביטוי נאות של חופש הביטוי. חרם הוא ניסיון כוחני להכניע ציבור שחושב אחרת. תופעת החרם היא כוחנית ופסולה". כן, שטייניץ, תגיד את זה למארגני ומבצעי "מסיבת התה של בוסטון". תגיד את זה למהטמה גהנדי. תגיד את זה לרוזה פארקס ולמרטין לותר קינג. או אולי בעצם אתה אומר את זה לזהבית כהן, לעופרה שטראוס, לנוחי דנקנר? האינטרסים שלו כל כך שקופים שזה כואב. כואב עוד יותר לראות אנשים שמסרבים להבין את הקשר בין שני הדברים.

**

וחוץ מעיוותי שפה ופרופגנדה, הם גם משקרים לנו. שוב. הצעת חוק איסור הטלת חרם טוענת שהיא מבוססת על חוק אמריקני דומה, שאוסר חרמות כדי להגן על ידידותיה מפני חרם של צד שלישי. ובכן, החוק האמריקני האמור נוגע לאיסור השתתפות של אזרחי ארה"ב בחרם שהוא יוזמה של ממשלה זרה ושאינו חלק ממדיניותה הרשמית של ארה"ב. הרציונל שלו, שמוצג באופן מפורש ביותר גם באתר משרד המסחר האמריקני, הוא למנוע את השימוש באזרחי ארה"ב ככלים ליישום של מדיניות של ממשלה זרה. הציטוט המדויק הוא:

The antiboycott laws were adopted to encourage, and in specified cases, require U.S. firms to refuse to participate in foreign boycotts that the United States does not sanction. They have the effect of preventing U.S. firms from being used to implement foreign policies of other nations which run counter to U.S. policy

חרם עם מטרה זהה שמאורגן מבפנים אינו עובר על החוק הזה. בנוסף, קיימים בארה"ב חוקים שאוסרים על "סירוב לסחור" שמבוסס על גזענות, שמבטא אפליה או שמכוון לפגיעה בתחרות. יותר מזה, במסמכים מפורטים שנוגעים למקורותיו של החוק הזה, החרם הערבי על ישראל, נאמר במפורש:

The U.S. recognizes the Arab countries’ sovereign right to refuse to trade with Israel

אישית, זה נראה לי מוזר מאוד שמדינה כמו ארה"ב, שאחד משלבי כינונה היה חרם צרכני, תאסור באיזושהי צורה על קיום חרמות בהתבסס על הרציונל של החתומים על הצעת החוק הזו. ואכן, כפי שצפיתי, זה לא בדיוק המקרה. החוק האמריקני בוודאי שלא נוגע לחרם הפלסטיני על תוצרת ההתנחלויות, שלרוע מזלנו, דומה יותר דווקא למסיבת התה של בוסטון. למעשה, חרם פלסטיני על כל תוצרת ישראלית היה נחשב לכזה.

**

ואני רוצה להעלות עוד תהיה לגבי החוק המגוחך הזה. למיטב ידיעתי, האיחוד האירופי עושה כל מיני צעדים לכיוון של החרמה או הגבלה של סחר במוצרי התנחלויות. האיחוד האירופי הוא שותף הסחר הראשון או השני בגודלו עם ישראל. ואם נניח האיחוד האירופי מחליט מחר, לאחר שיאושר חוק החרם, להחרים תוצרת התנחלויות, מה תעשה ממשלת ישראל? תפסיק לשלם על היבוא? תעצור את היצוא? תמנע מחברות אירופיות מלפעול בישראל או לעשות עסקים עם ישראל? או שמדינת ישראל תמשיך במדיניות הלא רשמית הפחדנית של לא ממש לציית לדרישות של שותפת הסחר שלה ולכתוב על הלייבלים כל מיני דברים שמסתירים את מקור המוצר? זה כבר לא עובד עליהם מי יודע מה.

ובואו נשאל את השאלה המתבקשת הזו, מי הם חברי כנסת ישראל האלו, שיגידו לישויות מדיניות זרות מה לעשות? הרי מדובר כאן בהיבריס שתופס בצורה מעוותת מאוד את מערך יחסי הכוחות העולמי, וזה ברור כשמש לכל אדם שיש יותר משני נוירונים פעילים במוחו. בכנסת יושב אוסף של אנשים מטורפים שחיים בסרט. אבל בניגוד למה שהם חושבים, הסרט שהם חיים בו הוא לא איזה סרט מייטי מאוס, אלא מחזה אבסורד דוקומנטרי שכבר בוצע וכבר ראינו את תוצאותיו לא פעם ולא פעמיים. למשל, צפון קוריאה. דמוקרטיה עממית עם נשק גרעיני, המטורף של העולם, שבמקום להתמודד איתו פשוט מתעלמים ממנו, ושימותו להם 23 מיליון בני אדם מרעב ובמחנות ריכוז, למי אכפת.

גם את זה כל ילד יודע – אין סנטימנטים בפוליטיקה העולמית. לעולם לא באמת אכפת, עם כל הכבוד לירושלים. יש מספיק צרות גם בלעדינו. גם מי שמשמיע קולות של אכפתיות סופו להתייאש ולוותר. בסופו של דבר, אנחנו חייבים להבין שאנחנו נשארים לבד מול ההתנהגות המטורפת של הכנסת שלנו, שבאמת איבדה כל שליטה. בסופו של דבר, אנחנו חייבים לזכור שכל עם ראוי למשטר שאותו הוא מוכן לסבול.

לקריאה נוספת:

חוק החרם אושר בכנסת

הצעת החוק שעברה בכנסת

הצעת החוק המקורית

רשימת החברות המרוויחות מהכיבוש

הארץ – מאמר מערכת – חוק לחיסול הדמוקרטיה

נתאי פרץ – אני קורא לחרם על מוצרי ההתנחלויות

נמרוד צוק – זה הזמן להפר את החוק

שוקי גלילי – חכמי חרם: כיצד למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את החרם

אם יש עוד דברים שראוי ללנקק אליהם, הפנו נא את תשומת ליבי.

3 thoughts on “חרם להגנה על הדמוקרטיה

  1. אני דווקא בעד סיפוח. ממילא כל החיים באץ מתפקדים כמדינה אחת, מדוע להמשיך להתכחש? זה לא פתרון רצוי, זה מצוי.

    שנית, ברשותך, אצטט חבר שאמר:
    הח"כים מהימין אומרים לנו שחוקי חרם קיימים בכל העולם. אבל מסמך של מרכז המחקר של הכנסת קובע מפורשות: "לא מצאנו מקבילה להצעת החוק במדינות שנסקרו", וגם, "לרוב, אין התייחסות לחרם בחקיקה שנסקרה". לעומת זאת, לפיקוח על תרומות של מדינות זרות דווקא נמצאו מקבילות: אוזבקיסטן, ירדן, אריתריאה. קראו בעצמכם…
    http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02764.pdf

    שלישית, הנה קישור אל החוק:
    http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2011/06/boycott-law-27.6.pdf

    אני כבר חזרתי בי מכל עמדותיי, ואתם?

  2. בתולדות החרמות חשוב לציין גם את החרם של יהודי ארה"ב על סחר עם גרמניה הנאצית – וכמובן, את השתלשלות התגובות לחרם הזה.
    הסכם ההעברה היווה התשובה הציונית ההולמת להחרמת גרמניה הנאצית ע"י יהודי ארה"ב.

    מעניין לציין את השתלשלות האירועים: קודם היו חוקים מפלים נגד יהודים; אחר כך היה החרם של יהודי ארה"ב על גרמניה הנאצית; אחר-כך, החרם של האחד באפריל – ולבסוף, הסכם ההעברה.
    כך, בכל מקרה, על פי ויקיפדיה.

  3. פינגבאק: חכמי חרם: כיצד למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את החרם • שוקי גלילי 101

השאר תגובה