פעם הייתי הרבה יותר סוציאלית (בעולם המקוון) (תשאלו את עידן, הוא היה עד לכך…). אבל ככל שאני מזדקנת, פחות בא לי על ענייני קהילתיות. יותר מדי מציאות, כנראה. ולמרות זאת, אני עדיין ממשיכה להאמין שדיאלוגים זו התשובה ושביחד זה כוח. רק אולי בלי הסנטימנטליות שעשויה להיות קשורה בזה. ובכל מקרה, היום זה ה-31 באוגוסט, דהיינו, BlogDay 2007, וצריך לתרום משהו למאמץ המלחמתי…
ראשית, בהתאם למטרותיי הבלוגוספיריות, אני רוצה לציין מספר בלוגרים, וכחנים מדופלמים, שהצליחו לתת לי קצת אתגר בחיים ולחוש שאולי בכל זאת יש תקווה לקיים משהו שלפחות דומה קצת לדיאלוג (וזו כמובן רשימה לא ממצה שכוללת בעיקר את מה שנמצא בזיכרון לטווח קצר-בינוני שלי).
אם נתחיל מהסוף (מבחינה כרונולוגית), נמצא בהתחלה את האדון חזי, שגרר אותי בניגוד לרצוני לוויכוח ממושך שגרם לי למחשבות אובדניות בענייני ואגנר (לפחות גם הצד השני טען לסבל בצורה של נדודי שינה. איך אומרים, צרת רבים…). אבל היה מעניין. הוא מקפיד גם לנסות ולעצבן אותי (בצורה פרודוקטיבית) בנושאים רבים אחרים. מר אורי קציר נכנס בי כאילו אין מחר בענייני ההשתמטות, התקפה שהפכה להתקף גרפומניה דו צדדי, שלפחות מצידי היה תענוג גדול. וחוץ מהם יש לציין לטובה את נדב פרץ (דרומי), אפי פוקס, דובי הקנדי, יהונתן קלינגר (עבר הרבה זמן מאז שמישהו כתב "יונית טוענת ש…" בעבודה אקדמית) (ואגב, התשובה אז היתה "יונית צריכה לפרט"), הגברת שקדיה, הר גורביץ, מר כלכלן מתוסכל, ומצטרף חדש יחסית ומבורך, ד"ר אורי אמיתי. וכמובן ולדי ומקס הזועם, אנשי ה"שפה המשותפת" (כדברי אחד מהם). נמשיך כך, ונביא את הגאולה. (חמישה? הצחקתם אותי…).
וחוץ מזה, יש גם כל מיני בלוגים שאני סתם אוהבת לקרוא להנאתי. מאחר ואף פעם לא הייתי חזקה בענייני sisterhood, אני מנסה לתקן את המעוות והולכת כאן על אחיות בלבד, והן Kerenor ב"עיניים גדולות, גלגלי שיניים", ואן דר גראף אחותך (קנתה אותי עם הפוסט הזה), שרון ב"דברים קטנים", עידית ב"סימן שאלה" ומאיה ב"בצק אלים" (אני פשוט יושבת ומריירת מול האתר).
