פעם הייתי הרבה יותר סוציאלית (בעולם המקוון) (תשאלו את עידן, הוא היה עד לכך…). אבל ככל שאני מזדקנת, פחות בא לי על ענייני קהילתיות. יותר מדי מציאות, כנראה. ולמרות זאת, אני עדיין ממשיכה להאמין שדיאלוגים זו התשובה ושביחד זה כוח. רק אולי בלי הסנטימנטליות שעשויה להיות קשורה בזה. ובכל מקרה, היום זה ה-31 באוגוסט, דהיינו, BlogDay 2007, וצריך לתרום משהו למאמץ המלחמתי…
ראשית, בהתאם למטרותיי הבלוגוספיריות, אני רוצה לציין מספר בלוגרים, וכחנים מדופלמים, שהצליחו לתת לי קצת אתגר בחיים ולחוש שאולי בכל זאת יש תקווה לקיים משהו שלפחות דומה קצת לדיאלוג (וזו כמובן רשימה לא ממצה שכוללת בעיקר את מה שנמצא בזיכרון לטווח קצר-בינוני שלי).
אם נתחיל מהסוף (מבחינה כרונולוגית), נמצא בהתחלה את האדון חזי, שגרר אותי בניגוד לרצוני לוויכוח ממושך שגרם לי למחשבות אובדניות בענייני ואגנר (לפחות גם הצד השני טען לסבל בצורה של נדודי שינה. איך אומרים, צרת רבים…). אבל היה מעניין. הוא מקפיד גם לנסות ולעצבן אותי (בצורה פרודוקטיבית) בנושאים רבים אחרים. מר אורי קציר נכנס בי כאילו אין מחר בענייני ההשתמטות, התקפה שהפכה להתקף גרפומניה דו צדדי, שלפחות מצידי היה תענוג גדול. וחוץ מהם יש לציין לטובה את נדב פרץ (דרומי), אפי פוקס, דובי הקנדי, יהונתן קלינגר (עבר הרבה זמן מאז שמישהו כתב "יונית טוענת ש…" בעבודה אקדמית) (ואגב, התשובה אז היתה "יונית צריכה לפרט"), הגברת שקדיה, הר גורביץ, מר כלכלן מתוסכל, ומצטרף חדש יחסית ומבורך, ד"ר אורי אמיתי. וכמובן ולדי ומקס הזועם, אנשי ה"שפה המשותפת" (כדברי אחד מהם). נמשיך כך, ונביא את הגאולה. (חמישה? הצחקתם אותי…).
וחוץ מזה, יש גם כל מיני בלוגים שאני סתם אוהבת לקרוא להנאתי. מאחר ואף פעם לא הייתי חזקה בענייני sisterhood, אני מנסה לתקן את המעוות והולכת כאן על אחיות בלבד, והן Kerenor ב"עיניים גדולות, גלגלי שיניים", ואן דר גראף אחותך (קנתה אותי עם הפוסט הזה), שרון ב"דברים קטנים", עידית ב"סימן שאלה" ומאיה ב"בצק אלים" (אני פשוט יושבת ומריירת מול האתר).
קצת באיחור. סליחה. פשוט הייתי בחוצלארץ.
בקיצור,
תודה. זו מחמאה גדולה.
יש לי הרגשה שאת לא לוקחת ברצינות את קריסת מדינת הרווחה הקנדית… רק בגלל שאצלכם אנשים גוועים ברעב וטילים נופלים על אנשים תמימים לא אומר שהספריות הציבוריות שלנו זה לא שירות חשוב!
(חוץ מזה, אין לך מושג כמה זה עוזר לקיומה של מדינת רווחה שאוכלוסיית ההומלסים מטופלת באופן טבעי ע"י שירותי דצמבר-ינואר בע"מ. אולי זה מה שחסר לישראל: חורף רצחני).
איזה כיף לך. פאנקייק מצויין זה דבר שלא פשוט למצוא…
הוי, איזו מחמאה. אני איפשהו בין מדושנת עונג לשבעת רצון במיוחד. וגם אכלתי פאנקייק מצויין היום, אז בכלל. איזה יום מוצלח זה.
היי, אין בעד מה…
היי, תודה 🙂
גם לוויכוחים צריך שיהיה סוף (זמני)… בעיקר כשהם הופכים להסכמות. איזה מזל שאף פעם לא נגמרים הנושאים.
שמחתי לשמח…
במקרה שלי, הייתי דווקא מוכנה להתווכח עוד ועוד, רק שכבר לא כל כך נשאר עם מי.
וגברת שקדיה זה נחמד. כמו שיר ילדים לט"ו בשבט 🙂
אם היה לי את הטלפון שלו, נראה לך שהייתי מתעסקת בשטויות כמו בלוגים?
(א) אם יש לך בסיסט, שמרי עליו מכל משמר. מדובר בזן נדיר (מחוץ להאן דולד סיטי, כלומר).
(ב) הייתי רציני בעניין. המזימה הזו נדחתה למועד בלתי ידוע בשל קשיי ארגון.
(ג) אם אוכל לגייס את סטינג, לא צריך יותר כלום. יש לך טלפון שלו?
(ד) כן, מהפכה דרך הבלוגוספירה (גם, לא רק). אינשאללה ארחיב על כך אצלי בקרוב (מבטיח להשאיר כאן התראה).
(ה) איזו פטריה? את יודעת מה אומרים על הסיקסטיז – מי שזוכר מה היה שם, לא היה שם.
לא יודעת, גם בשביל אובר-שטורמבנפיהרר צריך לעבוד.
יש לי כבר בסיסט אחד, אם אתה רציני בעניין. ואם תוכל לגייס גם את סטינג…(תבדוק את החישובים שוב. נדמה לי בעצם שלא צריך יותר מזה).
מהפכה דרך הבלוגוספירה? איזו פטריה לקחת?
תודה תודה! (איזה מזל שהוספתי את הד"ר בעצמי; הרבה יותר מוצלח מאובר-שטורמבנפהרר).
בעניין הגאולה, חישבתי פעם שהצעד הראשון ההכרחי הוא לארגן חמישה בסיסטים. לכאורה, לא מסובך מדי, אבל נראה אתכם, גיבורים גדולים.
בינתיים החלפתי הזיה, ועכשיו אני מטיף למהפכה דרך הבלוגוספירה. Everyone needs a hobby horse, I guess.
אוקי, מאסטר חזי. הייתי אומרת שהיה לנו כאן מקרה של הערת אגב שיצאה משליטה (אזכור ואגנר היה פשוט ממש בלתי חשוב לטענות שלי בענייני השריפה). בפעם הבאה פשוט אל תתאפק… (אגב, מרוב שנמאס לי כבר מהעסק הזה, שכחתי לתת לך לינק למאמר מעניין שמצאתי בנושא. ארוך כמו כל הפוסטים והתגובות שלנו יחד, אבל יש בו כמה דברים ששווים קריאה. זה מהבלוג של מבקר המוזיקה של הניו יורקר, והנה הוא:
http://www.therestisnoise.com/2004/05/wagner.html) (אנא, אל תראה בזה הזדמנות לפתוח שוב את הדיון בנושא. כמה חודשי מנוחה בעניין לא יזיקו לאף אחד…)
דובי – יצאת מהרשימה הזאת לפני עידן ועידנים. למעשה, נדמה לי ששהית בה בדיוק חמש דקות, וגם כן, לא באשמתך… אגב, מה קורה עם הספריות הציבוריות? התמלאתי חשש לרווחתך לנוכח הקיצוץ האכזרי.
אני שמח שאני לא נשארתי ברשימת ה"סתם מעצבנים". יש לי בעיות של בטחון עצמי, אז תודה על הטפיחה הקלה על האגו. 🙂
במקרה שלי דווקא אין בעיה שיקראו לי אדון, אבל כדאי לציין שיש לי כמה חברים שמעדיפים לקרוא לי מסטר 😉
אין ספק ששנינו סבלנו מכל הויכוח, אבל לפחות למדתי כמה דברים חשובים. למשל, שלא כדאי להכנס לוויכוח עז לפני שאתה מחליט מה אתה חושב… האמת שנטפלתי לנושא וואגנר רק כדי להתאפק מלהגיד את מה שאני חושב על שרפת גופות (ממש לא טבעי ולא בריא לסביבה, ואם כבר חייבים אז עדיף בכבשן של תחנת כוח כדי לפחות לנצל את האנרגיה המשתחררת).
בכל מקרה, גם בתור וכחן כבוד הוא לי להיות ברשימה אחת עם הבלוגרים שהזכרת. לטעמי כולם כותבים מעניין ולעיתים גם נותנים נקודת מבט מקורית.
on the contrary… לכבוד הוא לי. אני רק מקווה שעדרי המאוכזבים שייכנסו אלי כדי לקבל מידע על בריטני ספירס (או שמא היא פאסה? אני לא מצליחה לעקוב) יטרחו גם להגיב.
אורי – אני כאן בעניין של בועת נימוסין אירופית, ואני גם לא מגיבה טוב לאיומים באברג'יל, אז במקרה הזה "דו" זה לא מספיק. אבל אני מוכנה לבוא לקראתך – מה אתה מעדיף, הר, לורד, ארכידיוק, אובר-שטורמבנפיהרר? תבחר, ואני משנה מיד.
אכן, כן ירבו. ותודה לך.
בפעם הבאה שתקראי לי "מר" אני מתחייב לשלוח אלייך שכירים של משפחת אברג'יל לטיפול מיוחד. אורי יספיק, בשלב הזה…:).
וחוץ מזה, תודה על הפירגון. הלואי ועוד הרבה ויכוחים ברשת היו נראים כמו פולמוס ההשתמטות שלנו (מה שאומר שגם אצלי התהליך היה מהנה מאוד). תענוג לקרוא אותך.
או. תודה תודה. 🙂
(אז זה אומר שאת לא כועסת על המלצת הבלוגדיי שלי על הבלוג שלך בהיתוך הקר?)