ירח הדבש של מחאת האוהלים עומד להסתיים בקרוב, ובימים הקרובים יוכרע גורלה. את מה שקרה עד כה כבר ראינו לא פעם ולא פעמיים. מחאה פורצת סביב עניין ספציפי כזה או אחר שבו "הגיעו מים עד נפש". התומכים נלהבים, ומדברים גבוהה גבוהה על להזיז הרים ממקומם ולשנות את העולם, אך לא יורדים לפרטים. פוליטיקאים מנסים להצטרף, פוליטיקאים מביעים זלזול, פוליטיקאים מגנים. התקשורת מחבקת, כמוצאת שלל רב. הסקפטיים מתלוננים ומנבאים שחורות. יש אנשים שמנסים לקחת את המחאה למקום אחד. יש כאלו שמנסים לקחת אותה למקום אחר. Been there, done that.

אבל אז מגיע רגע האמת. מתחילים הוויכוחים האמיתיים, ומוכרע הכיוון שייקח את המחאה הזאת למקום אחר, שבאמת ישנה משהו, או כפי שקורה לרוב כאן – יוביל אותה לפח האשפה של ההיסטוריה. וזה מתחיל בשאלה. מה אתם רוצים, בעצם?

בהקשר הזה, אני רוצה לזרוק את שני הסנט שלי, ובתוך כך גם לתת איזושהי תשובה בוויכוח בנושא השימוש במילה "שמאל".

תחילה, יש להיפטר מהניסיון להתכסות בכסות "א-פוליטית", ולעבור לדבר בשפה אחרת, ממספר סיבות עקרוניות וקריטיות. הראשונה היא טרמפיסטים. לא יתכן שאנשים שתומכים ומקדמים במרץ את המדיניות הכלכלית-חברתית-פוליטית שהביאה אותנו עד הלום ינסו להציג את עצמם כחלק מהמאבק הזה. בתוך הכללת היתר מסתתרים זרעי החורבן. צריך להרחיב עד כמה שניתן, אבל לא מעבר לזה.

צריך לקבוע למאבק גבולות ברורים. אלו הם גבולות האלטרנטיבה. והאלטרנטיבה היא דמוקרטיה כמערכת ערכית הומניסטית, וכלכלה שמשרתת אותה –  ולא דמוקרטיה כמכשיר פונקציונלי לביטוי של עריצות הרוב וכלכלה שמנהלת אותה. ל"אם תרצו", למשל, אין מה לחפש במאבק הזה. הם חזרו חזור ושוב על אמונתם העזה בתפיסה השנייה, כולל בעיתון "הארץ" של אתמול. ההצטרפות שלהם תורמת להם מבחינה יח"צנית, ודומה מאוד לניסיונם הצבוע להציג את עצמם כתנועת מרכז או כבעלי איזשהו קשר לחזונו של הרצל. למאבק הזה היא רק מזיקה.

סיבה נוספת לברוח מהמושג "א-פוליטי" כמו מאש היא שזה בדיוק המקום שבו הפוליטיקאים, היח"צנים והאינטרסנטים רוצים שנישאר. מהמקום הזה של ה"א-פוליטיות" אנחנו לא מהווים שום איום על מי שיצר, מתחזק ומחריף את המצב. "א-פוליטיות" היא מקום של ילדים נאיביים, שלא רוצים ללכלך את הידיים בפרטים הקטנים ובעבודה השחורה של החיים במדינה דמוקרטית, שלא רוצים באמת לעשות, שמצפים שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילם. שרק מוחים. שלא יודעים מה הם רוצים. שאפשר למכור להם לוקשים בסיטונות.

להמשיך לקרוא ←

מירי רגב סולקה ממאהל המחאה בצעקות, תנועות מגונות ומים. מצויין. נחמד לראות סוף סוף אנשים "לא נחמדים" שמתעצבנים על פופוליסטים מסוכנים כגברת רגב שבאים לגזור עליהם קופון. כטוב ליבה בשכרון הכוח שהיא שרויה בו כבר זמן רב מדי, שפכה הרגב את מררתה על המוחים בשלל כינויים שהולמים יותר מתבגר מחוצ'קן מלוחמי ציון מאשר חברת כנסת "מכובדת", בהם "ראסטות", "אלכוהול", ואיך לא, קללת מיליון הטוקבקים "שמאלנים קיצוניים". וההוכחה הבלתי ניתנת לערעור – את דב חנין וניצן הורוביץ קיבלו שם בזרועות פתוחות.

מה שהיה עצוב זה לראות אח"כ מבקרים שטוענים ש"צריך לקבל את כולם", שזה "לא יפה" ושהמאבק "אינו פוליטי". זה לא רק עצוב. זה גובל בפאתטיות, ומזכיר לי יותר מכל מן מיני קמפיין שנתקלתי בו פעם, לא זוכרת אפילו באיזה הקשר, שסיסמתו הייתה "תמיד כן". יעני, למה לומר תמיד לא, למה לצאת נגד, למה להיות שלילי. אבל מה זאת אומרת, "תמיד כן"? כן לדיכוי? כן לשנאה? כן גם לאונס ולרצח? אם נבהה בשמיים ונבחר לראות רק את הכחול, האם באמת כל הרע שבמציאות יעלם, או שמא אינטרסנטים ירכבו על גבי הנאיביות שלנו וירסקו אותנו עד עפר? אני חושבת שהיום, יותר מתמיד, התשובה כאן ברורה מאוד, כשמש אפילו. אם מובילי המחאה יאמצו קו פשרני זה, הרי שגם מחאה זו תסתיים בלא כלום. ויש כבר מספיק אנשים שטוענים באוזני שזה בדיוק מה שעומד לקרות.

להמשיך לקרוא ←

"מסע ההסתה נגד ח"כית עינת וילף" כפי שמציגה אותו ח"כית עינת וילף הוא פאתטי בעיני. זה שאלי ציפורי כתב טור שבו הוא מביע את דעתו, לא אומר שמישהו משתיק אותה או שאיזה טייקון סימן אותה. בוודאי שלא פישמן. לא נראה לי שהצעת החוק שלה להגברת התחרותיות מזיזה משהו לפישמן. שלושה סעיפים שלא ממש נוגעים לסוגיה האמיתית של קשרי ההון-שלטון ההדוקים וחולשתו של הרגולטור הרלוונטי, ושתחולתם תהיה מ-2015. בישראל, זה בד"כ אומר שתחולתם לא תהיה בכלל, ואם תהיה, לא תאכף בכלל. כמו חלקים גדלים והולכים של ספר החוקים הישראלי.

להמשיך לקרוא ←

השבוע במקרה עברתי ליד עיתון. לא סובבתי את הראש מהר מספיק, וקלטתי את הפסקה הראשונה של מאמר כלשהו, שכותרתו הייתה "מי יהיה ניק קלג?". קראתי אותה, התפלצתי מעומק הטפשות, ואז גיליתי למרבה חוסר ההפתעה שחתום עליה ארי שביט. אכן, אחד מאלו שלו שמורה הנבואה. אבל הטפשות שהתגלמה בפסקה הזאת לא הייתה סתם טפשות של כותב בודד, אלא שיקפה טפשות עמוקה יותר, שמכילה בתוכה גם טעות פטאלית שמחריבה את חיינו כאן כבר תקופה די ארוכה.

"לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להבין מי ינצח בבחירות הבאות בישראל. ינצח מי שיציע הצעה ממשית לחידוש הציונות. ינצח מי שייצא באומץ לב נגד הפוסט ציונות החרדית, הפוסט ציונות הלאומנית והפוסט ציונות השמאלנית. ינצח מי שיגבש סביבו את המרכז הציוני השפוי, המותקף מכל עבר; מי שילהיב את הרוב הישראלי הדומם, האוהב את מדינתו אך רואה אותה מתפוררת לנגד עיניו. ינצח מי שיגלם באישיותו, בניסיונו ובכישוריו ישראל אחרת: חזקה, נאורה, משגשגת", כתב שביט.

לכאורה, הדברים נשמעים יפים. זו פנטזיה נחמדה, לחשוב שאפשר ככה להכניס את כל הפילוג והשסעים והאלימות והמרמור ואפשרויות הבחירה העגומות שאלו יוצרים תחת המושג המשעשע למדי (אם הוא לא היה כ"כ עצוב) "פוסט", וזאת ללא הבחנה בין "פוסט" ל"פוסט". זו פנטזיה נחמדה לדמיין רוב אומלל שיושב "מחוץ לבית המשוגעים", כמו Wonko the sane של דאגלאס אדמס, עורג למדינתו האהובה, ורק מחכה לאיזה ניק קלג ציוני, חתיך ובעל תואר בכלכלה או משפטים, שיציל אותו. באמת פנטזיה נחמדה. רק שלרוע המזל, אין לה שום קשר למציאות שבה אנו חיים. הרוב הזה לא קיים. ה"מרכז הציוני השפוי" הוא קבוצה ריקה. וגם ה"פוסט ציונות" בשימוש שעושים בה שביט ואחרים, היא פיקציה עלובה.

להמשיך לקרוא ←

העשור הזה מרגיש, בשעותיו האחרונות, כמו משקולת של 10 טון שתקועה לי בגרון. נכון, אני לא משתגעת על תאריכים סימבוליים וטקסים למיניהם. ונכון, הייתי יכולה לסכם את העשור האחרון בשתי מילים: "ברוך שפטרנו". אבל דווקא בא לי לפתוח דף חדש, לנקות את השולחן, להוציא קצת קיטור.

בחודש האחרון יצאתי קצת מהמעורבות האינטנסיבית והיומיומית באירועי השעה. אני לא ממש נהנית מזה. יכול להיות שזה רק ייסורי גמילה, לא יודעת, צריך לתת לזה קצת זמן וכו'. בכל מקרה, לא יצא לי לקרוא יותר מדי סיכומי שנה/עשור. פעם הייתי כותבת כאלו, סיכומי שנה בכלכלה העולמית, ז"א, ואז הייתי קוראת את כולם. השבוע יצא לי לקרוא רק אחד, אבל זה היה מספיק. פול קרוגמן, האיש והאנדרסטייטמנט ("משהו מצחיק קרה לי הבוקר"), סיכם את העשור בטורו בניו יורק טיימס תחת הכותרת "The Big Zero".

קרוגמן אומר שהעשור הראשון של המילניום החדש, מנקודת מבט של כלכלת ארה"ב, היה עשור שבו "לא השגנו שום דבר ולא למדנו כלום". יצירת משרות – אפס צמיחה. הכנסות משקי בית – אפס צמיחה. שוק המניות – גם כן, אפס צמיחה (למעשה, מינוס. העשור התחיל כשהדאו היה מעל 11,000. אתמול הוא נסגר באזור ה-10,000).

אבל זה עוד כלום. לדברי קרוגמן, הדבר המרשים ביותר לגבי העשור האחרון היה "חוסר הנכונות שלנו, כאומה, ללמוד מהטעויות שלנו". עוד לא הסתיימה התפוצצותה של בועה אחת, וכבר החלו שם לנפח בועה חדשה, גדולה יותר. עוד לא התפזר מסך העשן הגדול של החברות הסולידיות וורלדקום ואנרון, וכבר נתנו כולם את מבטחם במכשירי השקעה מורכבים שאיש לא הבין מה הם כוללים, כולל רוב אלו שמכרו אותם (ומי שהבין ידע היטב, ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת, שמדובר בסוג חדש של דורסים), ובהנחות כמו "ליהמן ברדרס לא יכול לקרוס לעולם". עוד לא נגמרה הזרמת הכספים הממשלתית, והבונוסים חזרו לזרום כמים.

מה שנכון לגבי הכלכלה האמריקנית, נכון פי כמה וכמה לגבי ישראל. ולא רק מבחינה כלכלית. העשור האחרון היה באמת כלום אחד גדול, שבו לא השגנו כלום ולא למדנו שום דבר. חוסר הנכונות שלנו, כאומה, ללמוד מטעויות, להפיק לקחים, להפסיק לחזור שוב ושוב על אותן כסילויות שעולות ביותר מדי חיי אדם וסבל אנושי, שבר שיאים חדשים ככל שהעשור הלך והתקדם. התחלנו אותו עם הליכוד, סיימנו אותו עם הליכוד. התחלנו אותו עם פיצוץ מכוון, סיימנו אותו במבוי סתום. התחלנו אותו במשבר כלכלי, סיימנו אותו בביבים.

רק המחשבה על הדמויות הפוליטיות שנכנסו ויצאו ונכנסו שוב לחיינו בעשור האחרון גורמת לתחושת מיאוס וגועל כזו, שפלא באמת שבשלב כלשהו הפסקנו, כאומה, להתעניין בפוליטיקה, והשארנו להם את הבמה לעשות בה כחפצם – עם פחות ופחות בושה ויותר ויותר זלזול ככל שעבר הזמן והם הבינו עד כמה הציבור בישראל מיואש ואימפוטנט, עד כמה אנחנו רוצים את ההכחשה, עד כמה טפשות הלב אחזה בנו.

כוחנו הלך והידלדל, הלך ונעלם. ויתרנו על כל רעיון וכל ערך. נתנו לפגאנים להשתלט על היהדות, לציניקנים להשתלט על הציונות, ולאידיוטים להשתלט על הקופה הציבורית. נסוגנו מעוד שעל ועוד צעד של הדיון הציבורי והדמוקרטיה שבאה עימו, עד שכל מה שנשאר מהם זה בהמות שצווחות אחת על השניה, בכתב או בע"פ, וגם זה כבר בלי יותר מדי עניין, התלהבות או בודקי איות ודקדוק. נסוגנו מעצמנו, מהפרטיות שלנו, מהכיס שלנו, מעתיד ילדינו, והשארנו את כל אלו בידי אינטרסנטים צרי מוח, לב ואופקים. אנחנו פותחים את העשור השני של המילניום בשפל כל כך נוראי, כל כך עגום, שיש לא מעט אנשים שחושבים שאין ממנו תקנה.

האם הם צודקים? האם העשור הבא יהיה בכל זאת יותר טוב? איך אומר קרוגמן בסוף דבריו, Stay tuned. וצריך גם לזכור שהאמריקנים בסוף בחרו את אובמה לנשיא.

וחוץ מזה, שתהיה לכם שנה טובה.

פוליטיקה זה לפעמים דבר מסריח. פוליטיקה, למעשה, זה בדרך כלל דבר שיש בו מידה מסוימת של סירחון. בעיקר, באופן טבעי, בפוליטיקה פרלמנטרית, "אמנות האפשרי" וכו'. אבל כמו בכל דבר, גם כאן – יש ויש. יש מדרג, ויש מידות. לפעמים, אנו נתקלים בבריתות פוליטיות שסרחונן עולה לשמים, שעצם קיומן מעורר כל כך הרבה תהיות, ובעיקר את השאלה עד כמה אפשר לקדש את האמצעים מבלי להרוג את המטרה. כל ברית בין פמיניסטיות אולטרה-רדיקליות לבין הגרועים שבשמרנים החרדים, למשל, היא ברית כזו. בריתות בין קומוניסטים מתנגדי הפרטה לבין הקיצוניים שבמתנחלים גם כן עונות על ההגדרה.

הברית האחרונה בין אנשים כדוד רותם, יואל חסון וגדעון עזרא מצד אחד ואנשים כאחמד טיבי ודב חנין מצד שני – בנוגע לשינויים בחוק פקודת העיתונות – היא ברית כזו, אם כי כשאני קוראת את רשימת השמות אני תוהה בעיקר מי של נמרודי, מי של שוקן ומי של מוזס. לא מפתיע אותי בכלל לראות שם רק את מירי רגב מהליכוד, לנוכח העובדה שהעיתון שאותו הם מנסים לסגור ידוע ברחוב בשמו הבלתי רשמי "הביביתון".

להמשיך לקרוא ←

בורות, התלהמות, פרובינציאליות וסתם טיפשות הם מה שהביאו אתמול לניפוח סיפור קרן הנפט (אני ממש לא יכולה להתרגל לשמה החדש, סורי) של נורבגיה לממדי "חרם על ישראל" ופאקינ נזיפה ממשרד החוץ. הצביעות העיקרית היא לא מצידה של נורבגיה, או מועצת האתיקה הלאומית שלה, או הקרן. הצביעות העיקרית היא מצידה של ישראל. בישראל, הניאו ליברליזם זה אחלה ולכסף אין ריח, ואפשר להיות בעשיריה הפותחת של סוחרי הנשק העולמיים (כולל נשק שמגיע לכל מיני מקומות שאפילו נורבגיה לא מגיעה אליהם) או לייצא ידע צבאי לכל מיני רפובליקות בננות, עד שזה מגיע למשהו שמדינה אחרת עושה ושאפשר לעשות מזה "שואה ביזנס". למרבה המזל שלנו, שר החוץ שלנו מספיק בור בענייני שואה (או, בעצם, בונה על הבורות של הציבור) כדי לעשות מכל דבר "שואה ביזנס" בלי להתבייש.

להמשיך לקרוא ←