ירח הדבש מתקרב לסיום. עכשיו הזמן לפוליטיקה

ירח הדבש של מחאת האוהלים עומד להסתיים בקרוב, ובימים הקרובים יוכרע גורלה. את מה שקרה עד כה כבר ראינו לא פעם ולא פעמיים. מחאה פורצת סביב עניין ספציפי כזה או אחר שבו "הגיעו מים עד נפש". התומכים נלהבים, ומדברים גבוהה גבוהה על להזיז הרים ממקומם ולשנות את העולם, אך לא יורדים לפרטים. פוליטיקאים מנסים להצטרף, פוליטיקאים מביעים זלזול, פוליטיקאים מגנים. התקשורת מחבקת, כמוצאת שלל רב. הסקפטיים מתלוננים ומנבאים שחורות. יש אנשים שמנסים לקחת את המחאה למקום אחד. יש כאלו שמנסים לקחת אותה למקום אחר. Been there, done that.

אבל אז מגיע רגע האמת. מתחילים הוויכוחים האמיתיים, ומוכרע הכיוון שייקח את המחאה הזאת למקום אחר, שבאמת ישנה משהו, או כפי שקורה לרוב כאן – יוביל אותה לפח האשפה של ההיסטוריה. וזה מתחיל בשאלה. מה אתם רוצים, בעצם?

בהקשר הזה, אני רוצה לזרוק את שני הסנט שלי, ובתוך כך גם לתת איזושהי תשובה בוויכוח בנושא השימוש במילה "שמאל".

תחילה, יש להיפטר מהניסיון להתכסות בכסות "א-פוליטית", ולעבור לדבר בשפה אחרת, ממספר סיבות עקרוניות וקריטיות. הראשונה היא טרמפיסטים. לא יתכן שאנשים שתומכים ומקדמים במרץ את המדיניות הכלכלית-חברתית-פוליטית שהביאה אותנו עד הלום ינסו להציג את עצמם כחלק מהמאבק הזה. בתוך הכללת היתר מסתתרים זרעי החורבן. צריך להרחיב עד כמה שניתן, אבל לא מעבר לזה.

צריך לקבוע למאבק גבולות ברורים. אלו הם גבולות האלטרנטיבה. והאלטרנטיבה היא דמוקרטיה כמערכת ערכית הומניסטית, וכלכלה שמשרתת אותה –  ולא דמוקרטיה כמכשיר פונקציונלי לביטוי של עריצות הרוב וכלכלה שמנהלת אותה. ל"אם תרצו", למשל, אין מה לחפש במאבק הזה. הם חזרו חזור ושוב על אמונתם העזה בתפיסה השנייה, כולל בעיתון "הארץ" של אתמול. ההצטרפות שלהם תורמת להם מבחינה יח"צנית, ודומה מאוד לניסיונם הצבוע להציג את עצמם כתנועת מרכז או כבעלי איזשהו קשר לחזונו של הרצל. למאבק הזה היא רק מזיקה.

סיבה נוספת לברוח מהמושג "א-פוליטי" כמו מאש היא שזה בדיוק המקום שבו הפוליטיקאים, היח"צנים והאינטרסנטים רוצים שנישאר. מהמקום הזה של ה"א-פוליטיות" אנחנו לא מהווים שום איום על מי שיצר, מתחזק ומחריף את המצב. "א-פוליטיות" היא מקום של ילדים נאיביים, שלא רוצים ללכלך את הידיים בפרטים הקטנים ובעבודה השחורה של החיים במדינה דמוקרטית, שלא רוצים באמת לעשות, שמצפים שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילם. שרק מוחים. שלא יודעים מה הם רוצים. שאפשר למכור להם לוקשים בסיטונות.

**

אין דבר יותר פוליטי ממדיניות כלכלית. פוליטיקה של מוסדות שלטון במדינה מערבית מודרנית, והאמת, לא רק, מתרכזת בסופו של יום בקביעת סדר העדיפויות לחלוקת התקציב. האם נשקיע בחינוך? ובאיזה חינוך נשקיע? האם נשקיע בבריאות הציבור? או אולי נקדם רפואה פרטית? האם נשקיע בעסקים גדולים? או אולי ביזמים, בעצמאיים, בעסקים חברתיים? בתרבות? באיזו תרבות? האם ניתן תיעדוף תקציבי לקבוצה כזו או אחרת? או אולי נקדם שוויון? או אפליה מתקנת? האם נשקיע בהתנחלויות? או אולי בדיור בר השגה? מחלקים כאן עוגה קיימת אחת, שבה השקעה בדבר אחד באה על חשבון השקעה בדברים אחרים. וכל הדברים האלו, ורבים נוספים, משקפים ערכים, תפיסות עולם, אידיאולוגיות ואמונות. לא מתמטיקה ולא חוקי טבע.

והמצב אף חמור מזה, כאשר בתקציב המדינה נכללים סעיפים רבים עד אינספור שאין להם משמעות תקציבית – והאוצר קובע דה פקטו את כל עולם הערכים שלפיהם אנו מתנהלים. או כאשר סעיפים בעלי משמעות תקציבית אינם מקבלים את התקציב שנקבע להם (מישהו אמר כבאיות ולא קיבל?). או כאשר המדינה עוברת על חוקיה עצמה (למשל, חוקי עבודה. למשל, חוקי רווחה), ומזלזלת בפסיקות בתי המשפט שלה. או כאשר המדינה מתנערת מכל חובותיה הגשמיות כלפי אזרחיה (כי כוחות השוק יעשו את שלהם ואין מה לעשות) מצד אחד, אך מצד שני דוחפת את אפה יותר ויותר לחייהם הפרטיים, מסיתה אותם זה נגד זה ומשתיקה בכוח את הוויכוח הפוליטי.

הניסיון לנתק את הקשר הגורדי בין בועת הנדל"ן בישראל (כביטוי למצב הכלכלי הכללי) לבין הפוליטיקה שיצרה אותו מעקר את המאבק הנוכחי מתוכן. והפוליטיקה שיצרה אותו היא פוליטיקה ימנית אידיאולוגית, משני צדדיה – זה הכלכלי-חברתי, וזה המדיני. ניאו ליברליזם וניאו שמרנות. לכאורה סותרים, בפועל הולכים יד ביד. לא המצאנו את הגלגל הזה, ואנחנו לא היחידים בעולם שחווים כיום את שברו.

**

גם אם נקרא למאבק הזה "משה", הוא עדיין יישאר מאבק פוליטי שמאלי. רק שאצלנו, הברונים השודדים ששולטים בנו היום עשו לעצמם חיים קלים מאוד כשהצליחו להפוך את המושג "שמאל" בכללו, ואפילו את המושג "סוציאל דמוקרטיה", ל"סדין אדום". הניאו ליברליזם / ניאו שמרנות האלו עלו לגדולה בצורה כזו, באמצעות יצירת זהות שקרית בין כל "שמאל" לבין "קומוניזם". כמה פעמים אפשר לתת להם להרוס כל חלקה טובה עם אותו טריק מלוכלך? או איך אומרים, Fool me once, shame on you. Fool me twice, shame on me.

המאבק, לפחות בחלקו, חייב להתמקד בפירוק השקר הזה, הונאת הציבור הגדולה הזאת, ה"הפרד ומשול" שקרע אותנו לגזרים, והתחיל רשמית בסיבוב הנוכחי כחלק מקידום "התוכנית להבראת כלכלת ישראל" – אותה פנייה כלכלית-חברתית חדה לכיוון הניאו ליברליזם / ניאו שמרנות שהוביל ביבי ב-2003. ההונאה הזו הותירה אותנו כיום למראית עין ללא אלטרנטיבות – דבר שדחף 35% מבעלי זכות הבחירה בישראל לזרועות הייאוש הטוטלי, שמתבטא בהימנעות מהשתתפות במשחק הפוליטי. להמשיך לשתף איתה פעולה זה לירות לעצמנו ברגל. או בראש.

בפועל, יש אלטרנטיבות. אנחנו רק צריכים להרים אותן מהרצפה, לנקות מהן את האבק ולרוץ איתן לכנסת. זה יהיה הרבה יותר נכון מצד מובילי המאבק לטעון שאנחנו לא מוכנים לשחק את המשחק הפוליטי-מפלגתי הקיים, ורוצים ליצור פוליטיקה חדשה.

כשאנחנו מסתתרים מאחורי טרמינולוגיה עמומה, אנחנו לא יוצרים יותר מדי אמינות ברצינותנו ובצדקת דרכנו. כשאנחנו נכנעים לטרמינולוגיה העמומה שכפו עלינו, אנחנו לא יכולים לנסח את האג'נדה ואת המטרות שלנו בצורה ברורה. זה גורם לנו להיתפס באחת משתי דרכים – או ככאלו שאינם יודעים מה שהם רוצים, או ככאלו שאינם כנים לגבי מה שהם רוצים. ובניסיון הישראלי העגום של מחאות כושלות ופוליטיקה של שקרים וכחש וצביעות, ללכת בדרך הזו זו התאבדות. חכו ותראו. ברגע שתתחילו לנסח מטרות קונקרטיות, ישר תשמעו את הקולות שאומרים – אה, זה מה שהם רוצים? אז הם בעצם כאלה וכאלה, עוד פוליטיקאים / יחצ"נים / אינטרסנטים צבועים שעוסקים בקידום עצמם או קבוצת לחץ כזו או אחרת. למעשה, כבר אפשר לשמוע את הקולות האלו, עוד לפני שניסחתם דרישה אחת ברורה.

**

לעניות דעתי, המטרה הרחבה יותר של המאבק צריכה להיות יצירה של מפלגה סוציאל דמוקרטית חדשה, שמורכבת מאנשים חדשים, שטרם השתתפו במשחק הפוליטי. התרסקותה של מפלגת העבודה וניתוק כל קשר בינה לבין רלוונטיות יצרו מצב של ואקום, שבו לא קיימת מפלגת שמאל-מרכז שמחזיקה במדיניות סוציאל דמוקרטית בגרסה כזו או אחרת, כמו שקיימת בכל מדינה מערבית מהסוג שאליה אנו רוצים להשתייך (נכון, המפלגה הדמוקרטית בארה"ב לא בדיוק עונה על ההגדרות, אבל קרובה מספיק).

דבר זה הוא אחד הגורמים לתזוזה המסוכנת כל כך של כל הזירה הפוליטית ימינה, עד כדי כך שעצם המילה "שמאל" הפכה למילת גנאי, וכך גם תפיסות סוציאל דמוקרטיות יכולות להיחשב כשמאל קיצוני. זה הרי אבסורד טוטאלי. השיתוף פעולה של השמאל, על כל גווניו וסוגיו, עם ההשתלטות הזאת וההזזה הזאת ימינה היא כבר טרגדיה. אם מישהו הוא שטחי מספיק וקיצוני מספיק כדי לא לרצות לדבר איתי בגלל שאני מגדירה את עצמי כ"שמאל", אני באמת לא זקוקה לו בדיון הזה. או במאבק הזה. אסור לוותר על הגדרות עצמיות, מושגים ומילים רק בגלל שהרוח הנושבת מנסה להפוך אותם ללא לגיטימיים. למלא אותם בתוכן חדש – סליחה, עתיק – זה מה שצריך לעשות. לא לברוח, לסבן, להתכחש לעצמך בשם יחסי הציבור. יחסי הציבור will follow, אל תדאגו.

אם יש משהו שלמדנו מהשנים האחרונות הרי זה שמדיניות ניאו ליברלית – שמרנית – לאומנית אינה מניבה תוצאות טובות ואינה בת קיימא. הסוציאל דמוקרטיות, לעומת זאת, מתפקדות טוב יותר וצולחות בצורה טובה את המשברים, מאחר והן מסוגלות למתן בצורה די טובה את השפעתן של בועות כלכליות. מדיניותן היא בת קיימא לטווח הרחוק, והן מצטיינות בכל המדדים – גם אלו הסוציאליים, כמו מדד הפיתוח האנושי של האו"ם, וגם אלו הליברליים, כמו מדדי תחרות ואטרקטיביות למשקיעים. הן לא זקוקות למשאבים טבעיים כדי לשגשג (ראה שבדיה), וכשיש להן, הן מנצלות אותן בצורה טובה מאוד לרווחת אוכלוסייתן, בלי להבריח משקיעים ובלי לרושש טייקונים (ראה נורבגיה). מעמדם החזק של העובדים בהן לא מביא חברות לפשיטת רגל, ומוביל לכך שהן אפילו לא זקוקות לחקיקה בתחום, נניח, שכר המינימום. ומה עם ביטחון, תשאלו? ובכן, גם כאן, כפי שאמר פעם איזה מתחזה בשם עמיר פרץ, אפשר להתייעל, לקצץ ולשפר.

סוציאל דמוקרטיה היא בדיוק השיטה שבה מתבצע איזון בין זכותם של בעלי הדירות להרוויח לבין זכותם של הדיירים לחיות בתנאי מחיה סבירים ולשלם שכר דירה שאפשר לעמוד בו. בדיוק המקום שבו מתבצע איזון, מותאם מקומית וגמיש לשינויים, בין ליברליזם לבין רווחה, בין חופש לבין ביטחון – כלכלי ופיזי.

יכול להיות שברגע הראשון, השימוש במונח הזה יאבד חלק מהציבור. אני לא חושבת שיש איזושהי סיבה להיות מודאגים מזה. כשהתכנים יתחילו לזרום, כשהנימוקים יתחילו להחליף את הסיסמאות, כשהציבור כבר לא יהיה מוכן לקבל יותר רק סיסמאות שאין להן כיסוי ושלא עומד מאחוריהן שום דבר, גם הרוח תשתנה. ואקום חייב להתמלא, והמצב הקיים טעון מספיק. התקשורת הרי כבר התגייסה – אולי כי רבים מהעוסקים במלאכת התקשורת הם צעירים תל אביביים ששוכרים דירות. אולי רק בגלל השעמום של עונת המלפפונים. זה לא משנה למה, משנה רק איך מנצלים את זה לפני שהתקשורת עוברת לעסוק ב"נושא החם" הבא. איך מפיקים את המקסימום מ-15 דקות התהילה.

אפשר לטחון שוב ושוב את זה שאנחנו "א-פוליטיים" ורק רוצים קורת גג, ואין לנו בעצם שום מושג וגם לא ממש מעניין אותנו איך נוצר המצב, לאן הוא הולך, מהם הכוחות הפוליטיים שדואגים לתחזק אותו ואיך משנים אותם. אפשר לומר שאנחנו רק רוצים ללחוץ מבחוץ על אלו שיושבים "שם למעלה", כל אותם אלו ששקועים באינטרסים עד מעל לצווארם, שאנחנו לא חלק מהם. זה אולי יגרום לעוד שניים שלושה אנשים להצטרף למאבק, או אפילו לעוד מאה או מאתיים. אבל זה יבטיח שהמאבק הזה לא ישיג שום דבר, חוץ מעוד סיבון. כרגע, בצורה זו, אנחנו דומים בעיני שועי העם האלו לזבוב טורדני ובלתי מזיק. מקסימום הם יזרקו לנו קצת קוביות סוכר כדי שנעלם. כפי שקרה לא פעם ולא פעמיים. ולא כל כך מזמן.

מנגד, אפשר להתחיל לדבר על הכל. לפתוח מחדש את המדיניות הכלכלית ואת סדרי העדיפויות. לדבר על איך משקיעים ובמה משקיעים, בכל תחום ותחום. לדבר על רעיונות כמו אלו של שטיגליץ וסן, על מדדים חלופיים לצמיחה, על תפיסת עולם אחרת, על דמוקרטיה ופוליטיקה אחרות. לדבר ולעשות. ברצינות, חברים, אף אחד לא יעשה בשבילנו שום דבר. זה הזמן שלנו להתחיל להשתתף באופן פעיל בעיצוב המציאות שבה אנו חיים, להתחיל להמציא את הפוליטיקה מחדש. התנאים בשלים, ויש לזכור שכל דבר בעולם לא נעשה אף פעם עד שלא עושים אותו בפעם הראשונה. חבל, באמת חבל, לפספס את ההזדמנות הזאת בגלל עצלות או פחדנות.

8 thoughts on “ירח הדבש מתקרב לסיום. עכשיו הזמן לפוליטיקה

  1. פינגבאק: תפנימו: חברתי זה שמאלני

  2. פינגבאק: yes man באוהל | חנן נסע ירוק

  3. דנה.
    או שלא קראת או שלא הבנת- את ממשיכה את הבעיה בתפיסתך ה'א-פוליטית'. מה שאת מציעה זה אנרכיה. חסרה לך ההבנה שפוליטיקה קיימת ושבשביל לנהל מדינה צריך מקבלי החלטות, וצריך מדיניות. הדמוקרטיה והפוליטיקה הם אלו שמאפשרים לך לבחור איך הםם יתנהגו ומה תיהיה רמת השיוויוניות והאיכות של המדיניות שלהם.
    באופן אבסורדי או פרדוקסלי אפילו התפיסה שלך היא בדיוק תפיסתם של אותם ניאו-ליברלים שהביאו אותנו למצב הזה. אולי את ומוחמד לא צריכים תיווך אבל אתם צריכים מדינה שתאפשר לשניכם חיים בכבוד ובמחיר סביר. תוותרי על הפוליטיקה, תוותרי על האפשרות לקבוע מדיניות שתאפשר לשניכם את החיים האלו. וכשאת או מוחמד תיתקלו בקשיי יום וכלכלה וכשלא תוכלי להרשות לעצמך יותר לקנות אוכל טבעוני או אוכל בכלל, לא יקח זמן רב עד שתשנאו אחד את השניה למוות (ובלי תיווך הפעם) כי הוא יקח לך את העבודה ואת תשארי בלי כלום בשוק ובמדינה הכל-כך "חופשית" הזו.
    במקום להיות א-פוליטית ולהמשיך את הבעיה- תשפיעי על הפוליטיקה!
    בתקווה לעתיד טוב, רווחתי, חברתי, סוציאל-דמוקרטי.

  4. לא יודעת מה להגיד חוץ מזה שנמאס לגור פה ושאני שוקלת מאוד ברצינות האם להביא ילדים למקום כזה מזופט
    אין כסף לכלום, לא לאוכל לא ללימודים לא לאוטובוס ואני עובדת,לכל הרוחות, קנייה
    של 10 מוצרים בסייסים מסתכמת היום ב200 שקל מינימום במקרה הטוב ואני עוד טבעונית לא יודעת איך שורדים אוכלי הבשר ומשפחות עם ילדים ועוד משפחות מרובות ילדים מה הם אוכלים?
    אנחנו נותנים להם ( לאלה שיושבים בשלטון) לחרבן אלינו בלי הגבלה ועוד פותחים את הפה ואומרים תודה
    אני ועוד הרבה אנשים מחכים לימים האלה שיתחילו להזיז אנשים מהבית החוצה כדאי להגיד מה כואב ומה אסור שימשיך לקרות, אסור שבכיתה של 35 תלמידים בבית ספר יסודי ל20 תלמידים לא יהיה מה להביא לאכול בהפסקת צהריים
    אסור שימשיך להתקיים מצב שאנשים ימשיכו לאסוף בקבוקים מפחי זבל בשביל לקבל אליהם את הדמי פיקדון בשביל לאכול
    אסור שיהיה מצב שאלה העשירים יותר ימשיכו להתעשר ואלה העניים יהיו עוד יותר
    אסור שימשיך מצב שבו לנו אין במה להאכיל את האזרחים שלנו ואנו מביאים אנה אנשים שישנו בתוך קרטונים בפארקים הציבוריים ובתחנות מרכזיות רק כי זול יותר להעסיק אותם כאילו הצבע שלהם והעיניים המלוכסנות שלהן משנה את העובדה שהם בני אדם
    לא רוצה פוליטקה לא צריכה אותה יכולה להסתדר עם מוחמד בלי שביבי יטווח (יתווך) בינינו כי בתכלס הוא רק מעמיד אותנו ( אותי ואת מוחמד ) מול כיתת יורים אנחנו לא צריכים טיווח ( תיווך) מאף אחד אנחנו ילדים גדולים ויכולים לחשוב ולהבין ולדעת מה טוב לנו גם לבד בלי עזרה מבחוץ
    אבל אני לא באה בטענות רק לפולטיקאים המושחתים שיושבים בכנסת בשביל להגדיל מניות בחברות פרטיות ואת הכיס שהולך וטופח, אני באה בטענות גם לאדישות של העם ולחוסר הבנה שלו שמצב כזה לא יכול להימשך…
    מתעוררים

  5. פינגבאק: מאהל המחאה לשלב הבא • שוקי גלילי 101

השאר תגובה