יונית מוזס

בלי קשר לעניין הקודם (אולי עם קצת קשר), יש לי תהיה. מכל מה שמצאתי וקראתי עד היום בנוגע למלחמת האזרחים בסודאן, לא הצלחתי להבין למה העניין מכונה "רצח עם", "טיהור אתני" או מושווה לשואה.

למיטב ידיעתי, באפריקה התחוללו ומתחוללות מלחמות אזרחים רבות, רובן מזוויעות וכרוכות בטבח המוני בצורות לא יפות, ביצירה של מיליוני פליטים, בגיוס ילדים לביצוע פעולות הלחימה ובשאר ירקות. לא כל כך מזמן פירטתי כאן את תולדות מלחמת האזרחים באנגולה – מיליון הרוגים, מספר קטועי גפיים מהגבוהים בעולם, ארבעה מיליון פליטים, רעב, מגיפות ומה שלא תרצו. למיטב ידיעתי, אף אחד מעולם לא קרא לזה "רצח עם", "טיהור אתני" או השווה את זה לשואה.

במקומות רבים באפריקה שמדרום לסהרה, כמו למשל ניג'ר, מדינה שמככבת כבר שנים בתחתית דו"ח הפיתוח האנושי של האו"ם, שורר רעב כבד, תינוקות מתים בצמא, חלקים נרחבים של האוכלוסייה גוססים מאיידס או מתת תזונה, וקשה מאוד לומר שהדברים האלו הם תוצר של סיבות טבעיות. למיטב ידיעתי, אף אחד לא קרא לזה "רצח עם", "טיהור אתני" או השווה את זה לשואה.

בסודאן, לפי מה שהבנתי מכל המקורות שראיתי, יש מלחמת אזרחים, שמתחוללת בין קבוצה אחת שתפסה את השלטון בחרטום, וכמה קבוצות שמשתוללות בשאר המדינה. שוב, לפי מיטב הבנתי, הממשלה בחרטום חתמה על הסכמים עם רוב הקבוצות, פרט לאחת שממשיכה להילחם. אין לי שום ספק שגם כאן, כמו בכל שאר המקרים באפריקה, יש חלוקת תמיכה גלובלית בצדדים השונים, כולל העברת כסף, נשק וחיילים, ואין לי גם שום ספק שהחברות ה"רב לאומיות" עלק ממשיכות להרוויח יפה מהנפט או כל משאב אחר שיש שם.

מישהו מוכן להסביר לי למה זה שונה מהותית ממה שקרה באנגולה, או מה שקורה בניג'ר? כי זה ממש לא נראה לי על פניו כמו מה שקרה ברואנדה, שם היתה מדיניות ברורה שלוותה בפרופגנדה בוטה של ההוטו להשמדת הטוטסי. שמעתי קטעים משידורי הרדיו. כשאתה מגדיר קבוצה מסויימת כ"תת אדם", אין ספק במה מדובר.

מסודאן, על כל פנים, לא ראיתי דברים כאלו, ולכן קיימת אצלי תחושה שיש כאן איזשהו ניצול דמגוגי של עניין "רצח העם" וההשוואות לשואה, שקשור באיזושהי צורה להתחמקות של המערב מאחריותו הדי בלעדית למצבה הכללי יותר של אפריקה היום (וכמובן לנפט ולענייני "מלחמת התרבויות"). אם יש דברים כאלו שאני לא מודעת אליהם, אשמח להפניות (אבל שיהיו ממקורות רציניים, בבקשה. לא איזה בלוג של איזה דביל שעבר טרנספורמציה דתית בכלא, כמו שהיה בעניין המייל הגזעני ה"ספרדי" נגד המוסלמים באירופה).

ועוד משהו שכדאי להתייחס אליו:

דו"ח של האו"ם שפורסם ב-2005 קבע שמה שקורה בדרפור אינו "רצח עם". החקירה בעניין קבעה שאכן נעשים במקום "פשעים נגד האנושות", אך הם מתבצעים על ידי שני הצדדים באופן שיטתי ונרחב, וחסר בהם הדבר המרכזי שמאפשר להגדיר את העניין כ"רצח עם". ביתר פירוט, הדו"ח קבע כי גם כוחות הממשלה וגם כוחות המיליציה ביצעו התקפות שכללו הרג אזרחים, עינויים, העלמת אנשים, הרס כפרים, אונס ואלימות מינית אחרת ברחבי דרפור, על בסיס רחב ושיטתי, אך לא קיימת שם מדיניות של התקפה, הרג ועקירה של חברים השייכים לשבט מסויים לפי אבחנות גזעיות, אתניות, לאומיות או דתיות. לי זה נשמע, איך לומר, מאוד הגיוני.

ארה"ב מתעקשת שוב ושוב להגדיר את המתרחש בסודאן כג'נוסייד. אני תוהה למה, ואם כבר, אז למה לא להתעקש להגדיר את המשטר הרצחני של קים יקיר המדור כמשהו שמאפשר משהו? ועוד אם כבר, אני גם תוהה האם אי אפשר להגדיר את מה שקורה עכשיו בעיראק, בכל זאת, מאות הרוגים רק בשבוע האחרון, כג'נוסייד. אם כבר, אז כבר. ומילא האינטרס של ארה"ב, אבל מה האינטרס של טומי לפיד כאן?

U.N. report: Darfur not genocide

[לא, זה לא פוסט על וינוגרד, למרות שהכותרת הזאת בהחלט מתאימה ל"מקורבי" וולמארט, אותו מחיר גבוה של המחירים הנמוכים, ושאר החברים המעוותים האלו. (תגובה קטנה מהבטן - הוועדה מתלהמת ושמה עצמה לאלוהים? איזו חוצפה יש לחרא הזה, קשה להאמין. מי ששם עצמו לאלוהים היה מי שיצא למלחמה שהובילה לכל כך הרבה מוות והרס בצורה כזאת) (ומישהו מוכן בבקשה להסביר לפרס יפה או לא יפה שהגיע זמנו לחופשת הפרישה שלו בקריביים, או באי אלבה? כמה פאתטי יכול בן אדם אחד להיות? אין לזה תחתית?) זה וגם הפוסט הבא הם דברים שכתבתי בבוקר, אך נבצר ממני להעלותם בקירוב לזמן הכתיבה, בעקבות הבעיות הטכניות באתר. לגבי וינוגרד, נראה מה העם הזה שווה ביום חמישי]. [כל עם ראוי למשטר שאותו הוא מוכן לסבול].

המשך לקרוא קטע זה »

נתבקשתי על ידי מישהו שאפשר לסמוך עליו לסייע בהצלת חייה של אילנה בר, החולה בלוקמיה. הפרטים בבלוג, שמכונה " עזרו לנו להציל את חיי אילנה".

לרגל יום העצמאות ה-59 של מדינת ישראל הבא עלינו לטובה, אני רוצה לדבר על מלחמת האזרחים באנגולה. מוקדש לכל מי שמתכוון לחגוג מחר ב"מסיבת ההפתעה למדינה" של ארקדי גיידאמק.

**

אנגולה, מדינה אפריקנית, גובלת בפרוייקט הפיתוח החדש של קובי אלכסנדר (ע"ע, נמיביה), הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הרפובליקה של קונגו, זמביה והאוקיאנוס האטלנטי. עד 1975 היתה המדינה קולוניה של פורטוגל. בשנה זו קיבלה את עצמאותה, ופחות או יותר מאז ועד שנות התשעים של המאה העשרים התחוללה בה מלחמת אזרחים קשה, מזוויעה ועקובה מדם.

המלחמה באנגולה היתה מלחמת האזרחים הממושכת ביותר באפריקה, ולמעשה הסיום הרשמי שלה היה ב-2002, עם חתימה על הסכם שלום בין הצדדים. המלחמה התנהלה באופן עקרוני בין שתי קבוצות: ה-MPLA  (התנועה הפופולרית לשחרור אנגולה) וה-UNITA (האיחוד הלאומי לעצמאות טוטלית). שתי אלו ועוד תנועה אחת, ה-FNLA (החזית הלאומית לשחרור אנגולה) איחדו את כוחותיהן לצורך מאבק בפורטוגל, אך משהושגה העצמאות, החלו להילחם ביניהן על השליטה במדינה.

עד אמצע שנות השמונים השתלטה ה-MPLA, בראשות הנשיא שמכהן עד עצם היום הזה, חוזה דוס סאנטוס (שעכשיו קבע בחירות ב-2007, דחה אותן ל-2008, ורק אלוהים יודע מתי הן יתקיימו), על רוב אנגולה, והכריזה על עצמה כעל הממשלה החוקית. התנועה הזאת היתה פרו-קומוניסטית, אפרנטלי, וקיבלה את תמיכת הסובייטים וקובה. מנגד, UNITA, בהנהגתו של ד"ר ג'ונאס סאבימבי (Savimbi (), נתמכה על ידי ארה"ב ודרום אפריקה, וקיבלה מהם נשק, תחמושת, חיילים ושירותי מודיעין. לפי וויקי לפחות, גם ישראל וסין תמכו בסאבימבי. עניין סין נראה לי קצת מוזר.

בסוף מאי 1991 חתמו הצדדים על הפסקת אש, אך UNITA חידשה את הלחימה בספטמבר 1992, לאחר שטענה לזיוף תוצאות הבחירות, שבהן זכה דוס סאנטוס ב-49% מהקולות ואילו סאבימבי זכה ב-40%. בשנה שלאחר מכן השתלטה UNITA על חלק גדול מהטריטוריה של אנגולה. האו"ם גינה את UNITA על החרפת המצב, שהובילה בין השאר לרעב כבד, משבר פליטים ופיזור רחב של מוקשים, וב-1993 העביר את החלטה 864, שהטילה אמברגו על מכירת מוצרים צבאיים ונפט ל-UNITA.

UNITA, אגב, השתלטה במהלך המלחמה על חלק גדול ממכרות היהלומים באנגולה, והשתמשה בהם כדי לרכוש נשק (מכאן וגם מסיירה לאונה בא עניין "יהלומי הדמים"). MLPA, מצידה, השתמשה במשאבי הנפט הגדולים של המדינה כדי לרכוש את הנשק שלה.

כמובן שגם במגזר היהלומים וגם במגזר הנפט במדינה פעלו כל השנים חברות בינלאומיות גדולות, כמו דה-בירס, כמו לבייב (אגב גיידאמק), כמו שברון, כמו אקסון מוביל. נפט ויהלומים הם שני ענפי הייצוא המרכזיים של המדינה. הנפט אחראי כיום על כמחצית מהתמ"ג וכ-90% מהייצוא, והמדינה היא, בין השאר, אחת מספקיות הנפט המרכזיות של סין כיום וחברה באופ"ק.

סאבימבי נהרג ב-2002, בגיל 67, בהתנגשות עם כוחות הממשלה. הוא נורה, לפי הדיווח, 15 פעמים – בצוואר, בראש, בחזה, בזרועות וברגליים. לפי דיווח נוסף, גם בזה היינו מעורבים. הטיימס הבריטי טוען לפחות שממשלת אנגולה גייסה חיילים דרום אפריקנים וישראלים כדי לחסל את סאבימבי. במותו, ככל הנראה, ציווה להם את השלום. לפחות לעת עתה.

***

במלחמת האזרחים באנגולה נהרגו, לפי ארגון "רופאים ללא גבולות", מיליון בני אדם. ארבעה מיליון בני אדם הפכו לפליטים, משפחות הופרדו, והמוקשים שפוזרו ממשיכים לגבות את המחיר – מדובר במדינה עם המספר הגבוה ביותר של קטועי גפיים בעולם. להערכת הצלב האדום הבינלאומי, אחד מכל 334 אנשים במדינה הוא קטוע גפיים (לצורך השוואה, בארה"ב עומד המספר על אחד לכל 22 אלף). גורמים מעריכים כי באדמת אנגולה יש עדיין בין 10 ל-15 מיליון מוקשים.

הארגון הלא ממשלתי MAG (ארגון שמסייע לאנשים וקהילות שנפגעו ממוקשים והיה אחד מהזוכים בפרס נובל לשלום ב-1997) אומר שאיום המוקשים באנגולה שיתק את המדינה, ושמדובר בכל מקרה במיליוני מוקשים, שמעכבים כל תוכנית להקמת מפעל, שיקום בית ספר או סלילת כביש. המוקשים האמורים פוזרו על ידי כולם, אבל ככל הנראה בעיקר על ידי הממשלה. ה-MPLA, ז"א.

אנגולה היא כיום אחת המדינות העניות בעולם. תוחלת החיים במדינה היא 37.63 שנה לגברים ו-38.57 שנה לנשים. היא נמצאת במקום ה-161 מ-177 בדו"ח הפיתוח האנושי של האו"ם לשנת 2006. אנחנו, אגב, במקום ה-23.

***

נגד ארקדי גיידאמק ועוד 41 אנשים יוגשו בקרוב כתבי אישום בפרשה שזכתה לכינוי "אנגולה גייט", לאחר חקירה שנמשכה שבע שנים. נגד גיידאמק (וגם נגד שותפו פייר פלקון) הוצא כבר לפני שנים צו מעצר בינלאומי בגין ההאשמות האלו, אך הוא סירב עד כה להתייצב בבית המשפט, ובמקום זה הלך לחגוג בישראל. עכשיו פתאום כשדווח על כתבי האישום הוא אומר: "אני שמח מאוד שיש לי סוף סוף אפשרות חוקית לבוא ולהסביר הכל לרשויות הצרפתיות".

מה הסיפור כאן? מכירת נשק בשווי של 790 מיליון דולר לאנגולה בשנות התשעים. לדברי התביעה, פלקון וגיידמאק רכשו טנקים, מסוקים, חלקי ארטילריה, מוקשים, מבערים וסוגי נשק אחרים במזרח אירופה, ומכרו אותם לאנגולה באמצעות חברה שבסיסה בפריז ושמה ברנקו (Brenco), והחברה הבת הסלובקית שלה. לשני החברים האלו יש, אגב, אזרחות דיפלומטית של אנגולה שהוענקה להם על ידי מר דוס סאנטוס, חבר יקר.

למיטב הבנתי ומכל הידיעות החדשותיות הרבות שקראתי בנושא, המחלוקת בין הצדדים לא נוגעת לשאלה האם הנשק נמכר לאנגולה או לא, אלא לשאלה האם היה צורך בקבלת אישור רשמי מהרשויות בצרפת כדי לבצע את העסקאות או לא. לטענת התביעה, נדרש אישור כזה ולא הושג. לטענת הנתבעים, לא נדרש אישור כזה.

(סתם קוריוז: עוד אחד מהנאשמים הוא הבן של נשיא צרפת לשעבר מיטראן, שחשוד, ביחד עם אנשים נוספים, בקבלת שוחד כדי לקדם את ביצוע עסקאות הנשק של גיידאמק ופלקון. כמובן שזה מה שמעניין את העולם. הוא מואשם ב"שחיתות וניצול לרעה של רכוש ציבורי", ועלול לרצות 10 שנות מאסר אם יורשע. זו אגב לא הבעיה היחידה שלו. ב-2004 הוא הורשע בהונאת מס, וקיבל 30 חודשי מאסר על תנאי).

***

ועכשיו, כשאתם אוכלים את השיפוד המסובסד, שומעים את מיטב אמני ישראל (או משתתפים במופע כמיטב אמני ישראל), או רואים את הילד שלכם אוכל את הארטיק בחינם שנותן לו גיידמאק, תחשבו על התמונות הבאות (ואולי גם על הסרט "שר המלחמה" בכיכובו של ניקולס קייג). משם זה בא.

תמונה אחת
והנה, אחת נוספת
ועוד אחת
ואולי עוד אחת
ואחת אחרונה

***

בתיאבון. ויום עצמאות שמח שיהיה לכם.

תמיד אחרי אירועים מזוויעים כמו הטבח בווירג'יניה מתחילים אנשים לתהות את התהיה המוצדקת למדי, האם הכתובת היתה על הקיר. האם ניתן היה למנוע. האם ניתן יהיה למנוע אירועים דומים בעתיד. ולעיתים קרובות – קרובות מדי, למעשה – הדיונים בעניין הזה הופכים מדיונים ראויים ורציניים לקשקושים דביקים, מלאי צביעות ומחליאים. קראתי כל מיני קלישאות ביומיים האחרונים, אבל עניין המחזות די הגדיש את הסאה…

צ'ו, דרום קוריאני עם גרין קארד שטבח 32 בני אדם באוניברסיטה בווירג'יניה שלשום ואז התאבד, היה מתבודד. לא סתם מתבודד, אלא מהסוג שאנשים שנתקלים בהם חושבים שהם בעלי פוטנציאל להיות רוצחים סדרתיים. הוא למד אנגלית כמקצוע ראשי, היה אנטיפת בצורה קיצונית, דחה כל ניסיון להתיידדות מצד חבריו לכיתה, וכתב טקסטים רוויים באלימות. עד כדי כך רוויים באלימות, ששלחו אותו ליועץ או משהו כזה. לפי טענת שוטר אנונימי אחד, בתיק של צ'ו או בחדר שלו נמצא מכתב מודפס בן 8 עמודים שבו הוא מקלל נשים ובני עשירים, וטוען כי "גרמתם לי לעשות את זה".

מישהו, חבר לכיתה או משהו כזה, העלה לרשת את שני המחזות שכתב צ'ו. "מר בראונסטון" ו"ריצ'רד מקביף" (אגב, מקביף זה לא הרשע מ"חזרה לעתיד"?). הוא כותב: "כשקראנו את מחזותיו של צ'ו, זה היה כמו משהו מסיוט. המחזות כללו אלימות מעוותת ומקאברית, תוך שימוש בכלי נשק שלא הייתי אפילו חושב עליהם".

הבחור כותב שהיסס אם לפרסם את המחזות או לא (רק בגלל שהוא לא ידע אם זה חוקי או לא), אבל, "הייתי חייב לשים את עצמי בנעליו של האדם הממוצע שחוקר את הסיטואציה הזאת. הייתי רוצה לדעת כל מה שיכולתי על הרוצח כדי להבין מה היה יכול לגרום לבן אדם לעשות משהו כזה, ובתקווה למנוע דבר כזה בעתיד. בנוסף, אני מקווה שזה יעזור לאנשים להתחיל ולגלות אכפתיות כלפי אחרים, לא משנה כמה שהם נראים מוזרים, בגלל שאם זה היה סוג כלשהו של ניסיון להשיג תשומת לב, אז הוא היה צריך לקבל אותה לפני זמן רב".

נשמע נכון וטוב, אז הלכתי לקרוא את המחזות. זה בסדר, הם די קצרים. לתדהמתי גיליתי כמה דברים:

א. הם לא משהו.

ב. הם כוללים הרבה קללות, שמנוסחות בצורה די ילדותית.

ג. רוב האלימות, לפחות בבראונסטון, היא מדומיינת. לגבי ההתעללות המינית לכאורה שבה מאשימים את בראונסטון, נראה כי זו מטאפורה, נוסח "פתח לי את התחת" שלנו.

ד. כלי נשק שהחמוד מלמעלה לא היה חושב עליהם – לא מצאתי דברים כאלו. ציפיתי למצ'טות מיוחדות, משהו מהתיק של מנגלה או לפחות לדברים שראיתי בלונדון דאנג'נס. כלום. בשיא של מקביף האישה מאיימת על בעלה במסור חשמלי, כי היא חושבת שהוא הולך להרביץ לה והטריד מינית את הילד שלה. נו, באמת. מסור זה כלי נשק שלא היית מסוגל לחשוב עליו?

סתם תהיה, כמה הרוויח הסרט האמריקני "המנסרים מטקסס", על כל גרסאותיו והמשכיו? או אולי הסרט "המסור", והמשכיו? אני אגיד לכם – "המסור" הראשון נעשה בתקציב של 1.2 מיליון דולר והרוויח – שימו לב – 102,917,722 דולר ברחבי העולם. יותר מחצי מזה – בארה"ב לבדה.

אז מה למדתי מהמחזות האלו? קשה לי לומר שלמדתי משהו על צ'ו או על מה שגרם לו לעשות את מה שעשה. אם לא הייתי יודעת שכותבם הוא הטובח מוירג'יניה, הייתי יכולה לחשוב שיש כאן בן אדם ששואף להיות תסריטאי סרטי האימה סוג ז' הבא (לפעמים זה דווקא די משתלם, מאחר וחלקם הופכים לקאלט מטורף), ומי יודע, אולי אפילו יש לו סיכוי. האמריקנים האלו לפעמים הורגים אותי עם הצביעות שלהם.

***

ובכל זאת, כמה נקודות למחשבה – מתיאורים שונים של ההתנהגות שלו עולה בהחלט תיאור של סוציופט או בן אדם שסובל מדיכאון כבד. ואכן, בכמה מקומות אמרו שצ'ו לקח אנטי-דפרסנטס (כנראה תוצר של הייעוץ?). שותפיו לחדר אמרו שההתנהגות שלו קצת השתנתה בשבועות האחרונים – שהוא התחיל לקום יותר מוקדם (חמש וחצי במקום שבע) או לישון יותר מאוחר ויותר כבד, ונהיה יותר אלים ובלתי צפוי.

עוד פריט מידע מאלף כאן הוא הדברים שאמר סוחר הנשק שממנו רכש צ'ו את אחד מכלי הנשק שבהם השתמש. "הוא היה ילד קולג' נקי ומסודר. אנחנו לא מוכרים כלי נשק אם יש לנו איזושהי מחשבה שהרכישה היא חשודה", אמר הבחור, בעלי חנות הנשק Roanoke Firearms ג'ון מארקל. צ'ו רכש את הנשק והתחמושת 36 ימים לפני הטבח. הוא שילם 571 דולר. מאחר והוא היה תושב חוקי וקבוע (עם גרין קארד) ולא הורשע בשום עבירה, הרכישה היתה לגיטימית לחלוטין.

מעניין באמת איפה נמצאת הבעיה. ומה בדיוק צריך להבין ולעשות כדי למנוע את הישנותה.

***

עוד משהו מטריד בכל הסיפור הזה הוא ההיסטריה שנכנסו אליה בדרום קוריאה. הנשיא, נשיא המדינה כאילו, רץ להתייעצויות דחופות ושחרר שלוש הודעות הזדהות מ"עומק ליבו". עיתונים בקוריאה סיפרו על חייה הקשים של משפחת צ'ו במדינה. הקוריאנים בארה"ב הביעו צער, בושה, התחילו לגייס תרומות, ובעיקר, התחילו לחשוש – מ"פעולות נגד" שיופנו כלפי דרום קוריאנים בארה"ב, באשר הם דרום קוריאנים. גם כאן, מעניין איפה נמצאת הבעיה.

אגב, לפי משרד ההגירה והמכס האמריקני, יש יותר סטודנטים דרום קוריאנים בארה"ב מאשר סטודנטים מכל מדינה אחרת. בשנה שעברה הגיע מספרם של הסטודנטים הדרום-קוריאנים בארה"ב ל-93,728, לעומת 76,708 מהודו ו-60,850 מסין. זה סתם מעניין.

***

וחשבתי רק שכדאי אולי לציין שהיום נהרגו לפחות 183 בני אדם בפיגועים בבגדד. לא יודעת למה, נראה לי רלוונטי לכאן.

שמה של העצומה, "העצומה למען זכויות ניצולי השואה בישראל", לא מקובל עלי. זו צריכה להיות "התביעה ממדינת ישראל למלא את חובותיה כלפי אלו שעל אפר יקיריהם ועל חשבון סבלם גייסה את הכספים שאיפשרו את הקמתה ואת הרציונליזציה לעשות ככל העולה על רוחה ולתבוע מכולם שיתמכו בזה, חובותיה כלפי אלו שנשלחו על ידה מהתופת הנאצית לתופת של זיקנה מבישה", או אולי "תביעה ממדינת ישראל להחזיר את הכספים ששדדה לנשדדים, לפני שיתפגרו ולא אחרי". וחבל מאוד ששמים שם לינק לנפיחות האוויר החם של בוז'י. ובכל זאת, שיהיה לפחות זה.

עם כל הכבוד שיש לי ליהודה פוליקר – ויש לי כבוד רב ליהודה פוליקר, כפי שיעיד כל מי שמכיר אותי – כשמדובר במוזיקה ליום השואה אני מעדיפה הארד-קור. השיר הזה, באופן ספציפי, רלוונטי היום יותר מאי פעם, ומוקדש בחום לחברים בבנק לאומי, כל שאר הבנקים, קק"ל, החברים בוועדת התביעות, ממשלת ישראל, טומי לפיד וכל שאר המרעין בישין, שהדליקו את הגפרור הזה, וממשיכים לנפנף עליו במיטב מסורת יום העצמאות. הנה התקווה שלי – אולי פתאום החולירות האלו יצמיחו משהו שדומה ללב או מוח או כל דבר שקשור לאנושיות, ויתחילו להפר פקודות. אם כי נראה לי שהם יעדיפו להמשיך ולהסית נגד אחמדיניג'אד והצרפתים. למה לטרוח, כשתמיד אפשר במקום זה ללבות שנאה ופחד. נוסחה מנצחת לא מחליפים.

שריפה, אחים, שריפה
עיירתנו בוערת כולה
בה רוחות שחורות יסערו
להבות חורבן יבערו
עקבותיה לא נשארו
היא עולה באש

ואתם חובקים ידיים
בלי הושיט עזרה
בלי כבות את אש הלהב
אש העיירה

שריפה, אחים, שריפה
קרובה חס וחלילה השעה
כי הלהבות יתמידו
את כולנו פה ישמידו
רק שרידי קירות יעידו
מה שפה היה

ואתם חובקים ידיים
בלי הושיט עזרה
בלי כבות את אש הלהב
אש העיירה

שריפה, אחים, שריפה
רק בידכם בלבד היא העזרה
חיש הושיטו יד אוהבת
והצילו מהמוות
בדמכם כבו שלהבת
חיש כבו בדם

מרחוק אל תעמודו
כי האש עולה
אל נא תחבקו ידיים
השריפה גדולה…

זה לא שאין לי מה לומר. אני פשוט מרגישה שאין יותר מדי טעם לדבר. יום השואה 2007 במדינה הזאת הוא סתם עוד יום של חול. וולמארט והפמליה ממשיכים להפריח אוויר חם מהפה, טומי לפיד ממשיך להשמין. ברדיו כבר שנים לא מתאמצים למצוא שירים שיש להם איזושהי רלוונטיות לשואה, או לפחות לשתוק, ואת כל הסרטים שיש כבר ראיתי. וחוץ מזה, אחרי שרואים משהו כמו "מוסר השילומים" של אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז ,אין כוח להמשיך בחגיגות. זה לא שהיה שם משהו שלא ידענו קודם. ועדיין, לראות את זה מול הפרצוף ובמרוכז, בכל זאת עושה משהו.

אז ישבתי קצת על מאגר השמות של "יד ושם", ארגון הגיבורים והקדושים המעונים (כן כן, זה שמו של המוסד באנגלית). היה יכול להיות אפילו נחמד, לנוכח העובדה שדווקא מצאתי כמה ממצאים מעניינים מכל מיני בדלי פרטים שהובאו לידיעתי לאחרונה, אם המאגר המזורגג שלהם לא היה נופל כל חמש דקות.

***

קראתי באיזשהו מקום לאחרונה, לא זוכרת כבר איפה ומי אמר, שמי שכותב הוא כבר אופטימיסט, כי הפסימיסט לא מרגיש שיש טעם לומר משהו. מה אני אגיד לכם, קצת נגמר לי הסוס. אני מרגישה שהמקום הזה הולך לעזאזל, והאמת, אני לא בטוחה שכל כך אכפת לי. מישהו לא טיפש ולא צעיר אמר לי לאחרונה שהתקווה היא הכרח מוסרי, אפילו אם אין שום סיבה לתקווה, ושזה לא נתפס שלמישהו לא יהיה אכפת מגורל האנושות. אבל מה לעשות שמספיק לראות תוכנית הצלת חיות באנימל פלנט כדי להגיע למסקנה שבני האדם הם באמת דבר מיותר בכוכב הזה, ומה לעשות שאם אין שום תשובה קבילה ל"למה", אז ההכרח המוסרי כבר לא מרגיש כל כך חזק?

***

אם לקח השואה שלנו הוא ניוון ואטימות מוחלטים כל כך, מושרשים כל כך, עלובים כל כך, אם כל מה שלמדנו מהסבל הנורא הזה הוא איך לסחוט ולגנוב בשם רגשות האשמה כלפי חוץ והבירוקרטיה כלפי פנים, אז אפשר להביא מאה אלף עדויות שלפני 2000 שנה השתינו כאן יהודים, ועדיין לא תהיה לנו שום זכות על כלום. כשאת החובות הכי בסיסיות שלנו אנחנו לא חושבים אפילו שצריך למלא.

מדינה יהודית? הצחקתם אותי. קחו את הטלאים הכתומים, החורבות הפאתטיות בחברון ו"זכות הקניין", מיי אס. קחו את מצעדי החיים שלכם וה"רק מילאתי פקודות" (אח, בנק לאומי, החוק אומר, מה?), קחו את האיסורים והחרמות, את הביזוי והחרפה והזילות והגזענות והשוביניזם והטמטום והשחיתות. תמשיכו להגן על החירות המדהימה לעשות את כל זה, ולהכפיש את כל מי שרוצה שיהיה אחרת. כן, אין לנו ארץ אחרת. כי אף אחד מאיתנו לא מזיז את התחת והולך לשבת בכיכרות בשמש בגשם בברד וברוח כדי שהיא תהיה אחרת. כי אף אחד מאיתנו לא צועק במלוא גרונו עד שהגרון ניחר כדי שהיא תהיה אחרת. כי כל מי שעושה את זה הופך אוטומטית ל"שמאלני" "בוגד" או "פוסט ציוני טפו". זירמת האפתיות, השמרנות ("ערכים" קוראים לזה אנשים כמו גדי טאוב. "תכנים"), ה"הגנה העצמית" הלמינגית החמימה, היא כל כך הרבה יותר נוחה.

ובאמת, בשביל מה לעשות משהו? למי יש כוח להילחם בטחנות רוח? עוד כמה שנים, והם ימותו. ולא יהיה דור שלישי, אם זה תלוי באריאנה מלמד (בשבילי, לרוע המזל, זה כבר מאוחר מדי). למה צריך את זה, להבין לאן דברים יכולים להגיע, לחיות עם הפחד הזה, לחיות עם התובנות האלו, עם הרגישות הזאת, לחשוב שאפשר לעשות משהו נגד החזרה הנצחית של ההיסטוריה, שאנשים יכולים להשתנות. סבבה, אין בעיה. רק שאף אחד לא ידבר איתי על זיכרון, על גרמניה, על פולין או על הכחשה. את מה שישראל עושה היום בתחום הכחשת השואה, אף דביל אוסטרי, בריטי או פרסי לא יצליח לנצח.

***

אה, אגב, לגבי השטות הזאת של קוד אתי לבלוגרים, יש לי רעיון מופלא – קודם כל נפתח קוד אתי לחיים – אולי אסא כשר פנוי להובלות – אחר כך נדבר.