יונית מוזס

בחיי, כל מילה שכותב הבניוביץ' הזה מקפיצה אצלי איזה שניים שלושה פיוזים. אני פשוט חייבת להפסיק לקרוא אותו, זה מזיק לבריאותי. ואני באמת לא יודעת מאיפה זה בא לו, האטימות המתנשאת הזאת, אבל אני מעדיפה לחשוב שזה מרדיפת רייטינג (ככה אני יכולה לתעב אותו פחות). בכל מקרה, עכשיו הוא "מתנצל", מסוג ההתנצלויות שמאפשרות להכשיר את הדרך להרבה דברים טובים. אני ממש מרגישה צורך להתנצל בפני העולם על ההתנצלות הזאת. אבל יתכן שהוא סתם לא מבין כמה דברים, ולכן אולי כדאי לנסות ולפנות לטוב שבאדם, ולהעמיד אותו על טעותו.

אז תבין, בניוביץ', שגופתו הקטנה של עומר פסחוב אינה מצדקת את 37 הילדים הטבוחים בכפר כנא. תבין גם שתחושת חמלה ואהדה כלפי הילד פסחוב, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ומשפחתו שנותרה אחריו, אינה מייתרת את תחושת החמלה והאהדה כלפי הילד ממשפחת שלהוב או חאשם – שאת שמו הפרטי ושיוכו המשפחתי המדויק לא הצלחתי למצוא – ילד שהועף מהבניין ונפגע קשות ברגליו, או אחותו שנהרגה, או המשפחה שנותרה אחריהם (שתי המשפחות הללו, כמו רבות אחרות שהיו שם, היו שם מסיבות יומיומיות לגמרי – לא היה להן את היכולת הכלכלית לברוח למקום בטוח יותר ולעזוב את מקור פרנסתם היחיד, שבלעדיו אין להם כלום).

אם אכן אתה רוצה לדבר על סבל וכאב, ולא מתוך צביעות או אינטרס, אז תבין שהסיבות לרצח הדו צדדי הזה אינן מעניינות במיוחד. משפחה שאיבדה ילד, אדם שאיבד את אהובו או אהובתו, ילד שאיבד את הוריו – לא באמת משנה להם למה קרה האובדן הזה. הם יודעים יותר טוב מכולם ששום דבר שייעשה לא ישיב את האבידה או יסגור את התהום הזאת שנפערה באמצע המציאות. מי שאיבד יכול לומר הרבה דברים כלפי חוץ. הוא יכול לקרוא לנקמה או לקרוא לשלום. בסוף היום הוא נשאר לבד עם האובדן שלו, לבנוני, ישראלי, סיני או קנדי. ושום דבר לא ישנה את זה.

אדם, שמסתכל על האובדן הזה מהצד, ורוצה בכל מאודו לסייע, ראוי שיפעל רק לכיוון אחד – אותו כיוון שבאופק האוטופי שלו אין יותר אובדנים מיותרים כאלו, ובפרקסיס שלו יש צמצום מתמיד שלהם, הימנעות מקסימלית מיצירתם, ואמפתיה אנושית בסיסית כלפי מי שחווה אותם. אפילו אם הוא סתם חקלאי לבנוני שהתחבא במקלט בכנא. והסליחה שצריך לבקש, למרות שאין לה שום משמעות אמיתית, היא לא מאף אחד מאלו שהזכרת. רק מהמשפחות.

רוצה לדבר על הצביעות העולמית? זה נושא חשוב ולגיטימי מאין כמוהו (אבל כמובן רק אם אנחנו מבינים שאנחנו שקועים בה עד צוואר גם מבפנים). אבל לא על גופתו של פסחוב, ולא על גופותיהם של נרצחי כפר כנא. אלו צריכים לעמוד לנגד עינינו כסמל וסימן של כאב מיותר, שיש למנוע. לא כשום דבר אחר.

ותבין גם את זה – דבריך רק הופכים אותך לזהה מהותית לחיזבאללה. כמוהם, גם אתה מרגיש צורך להיאבק בצורך האנושי אם לא למנוע יצירה של סבל כזה בקרב אזרחים, אז לפחות להתנצל עליו באמת, מתוך ליבך, בפנייה למשפחות. הרגש האנושי הבסיסי של האמפתיה לזולת. כן, יש דבר כזה. לא רק שנאה, קנאה, נקמה וכו'. כמו החיזבאללה, גם ליבך גס ותגובותיך ציניות, לא אנושיות. אולי כדאי לך לקרוא את מה שכתבתי כאן לא כל כך מזמן על נאום פוזן של הימלר. אולי זה יעורר אצלך ואצל התומכים בדבריך קצת מחשבה (ולא, אני לא חושבת שיש יותר מדי תקווה כאן, אבל עדיין, לעולם לא אתעייף מלנסות).

***

ראיתי כאן שהציבור רוצה שהתקשורת תהיה "יותר פטריוטית". ואכן, טורו (ולמעשה, טוריו) של בניוביץ' הוא דוגמא יפה לסיפוק "רצון" הציבור הזה. אם אין לחם, לפחות שיהיו שעשועים. וכמקובל ברומא הדקדנטית, שיהיו נוטפי דם ושטנה ככל הניתן. אני רק מקווה שעיתונאים אמיתיים, אם עוד נשאר דבר כזה, זוכרים שהעיתונות לא נועדה לספק לציבור את מה שהוא רוצה, אלא את מה שהוא זקוק לו כדי להיות אזרח מתפקד במדינה דמוקרטית. דהיינו, מידע חופשי, כמה שיותר שלם, וכמה שפחות מוטה. וזה לא משנה שום דבר ש"יש מלחמה".

סיפורי ההרוגים של הצד השני לא יזיקו לזה, אגב. גם להם יש שמות, חיים ואנשים שאוהבים אותם ושמתאבלים על אובדנם. למוות, למרבה הצער, אין משמעות לאומית אמיתית. רק משמעות אישית. ואם היינו מכירים גם את כל מי שאנחנו הורגים, לא רק את כל מי שנהרג לנו, ההחלטות שהיינו מקבלים ברמה המערכתית היו נראות אחרת. והפעולות היו נראות כאילו שהיה מאחוריהן איזשהו תהליך מושכל של קבלת החלטות וקביעת מטרות. אומרים שהרבה יותר קל להפיל פצצה מהאוויר מאשר להסתכל לזה שאתה עומד להרוג בלבן של העיניים, בעיקר כשהוא פליט לא חמוש. וגם ללבנונים לא היה מזיק לדעת שאנחנו תופסים אותם, בניגוד לחיזבאללה, כבני אדם ולא כבשר תותחים. וגם ה"מטרה הלאומית" היתה יוצאת נשכרת.

ואין יותר פטריוטי מזה, מלרצות שהמדינה שלך אכן תהיה יותר טובה, פחות צבועה, יותר אנושית, ויותר חזקה מבחינה אנושית מכל ארגוני הטרור שמסביב. ולהיאבק על כך שזה אכן יקרה.

***

אגב, ממאמרה של זוהר שביט הגעתי למסקנה שאכן אהוד ברק הצליח במשימתו האמיתית, ולא נשאר יותר שמאל בארץ, לא כתנועה (אגב, פתאום שמתי לב ששביט היא חברת מועצת העיר ת"א. כתושבת העיר ת"א, זה מסביר לי המון דברים). רוב חבריה נכנעו לצורך "להיות רוב". ולנוכח כל זה, היום בפעם הראשונה, התחלתי לחשוב שאולי טעיתי שאמרתי בעבר שלא יתכן שיהיה כאן משטר פאשיסטי. כזאת "תמימות דעים" של רצייה חברתית על כזה טירוף חסר כל הגיון, חסר כל מטרות וחסר כל פואנטה לא ראיתי בשום מקום מחוץ לספרי ההיסטוריה. ולהגיד לכם את האמת, זה די מפחיד.

האמת, אני מרגישה שדווקא יצא לי טוב, השם של הבלוג. במיוחד בימים טרופים אלו כשהוא עוסק במה שהוא עוסק, שאיך לומר – זה לא בדיוק מה שתכננתי לעסוק בו ב-1 ביוני. לנוכח העובדה שהפכו אותי במקום אחד לכ. עם אובססיית שואה, חשבתי שאולי, אם כבר יש הפסקת הפצצות אוויריות של 48 שעות, לעשות גם כאן הפוגה קלה, ולעסוק ברפלקסיה אקסהיביציוניסטית. (ובכל זאת מילה על המצב – התחייבנו, אבל אנחנו שמים על זה זין? מה לעזאזל??)

אני אוהבת דיסוננסים. אני בעיקר אוהבת להיות דיסוננס. להכניס את הדיסוננסים החביבים עלי לתוך ההוויה הגלויה שלי, שכמטריאליסטית אדוקה, אני לפחות אוהבת לנסות לצמצם כל הזמן את הפער בינה לבין ה"ערים הסמויות מן העין" שבפנים. החיים בעולם הנוכחי הם בעיני דיסוננס אחד מתמשך, ולעיתים נראה לי שהדבר הנכון לעשות, בכל מישורי החיים, הוא לאו דווקא לחתור להשגת הרמוניה והחלקת הדיסוננס, אלא להיפך. ללמוד לחיות איתו, ללמוד לעבוד איתו. זה גם מה שאני מחפשת בדרך הפילוסופית-אקדמית שלי, אבל לא רק.

הבחירה בשם המופרך, "כוסית עם אובססיית שואה", היא ביטוי של דבר כזה. כוסית זו מילה לא יפה, וגם שואה זה לא משהו, והאמת, גם אובססיה. לאף אחת מהמילים האלו אין משמעות חיובית על פניו, אבל כל אחת מהן לוקחת את השליליות הזאת לכיוון אחר לגמרי. וזה יוצר דיסוננס.

ה"כוסית" לוקח את העניין למרחבים של שטחיות, קלות דעת, הקשר מיני גס, ויש שיאמרו אף שת"פ עם ההגמוניה הגברית הדכאנית שמתייחסת אל האישה כאל חפץ, אבר מין בלבד. האובססיה מרמזת על תקיעות. השואה, טוב, נו, אני לא חושבת שצריך לפרט. אבל ענייני האובססיה והשואה לא יוצרים בעייתיות. אלו הם דברים רציניים, כבדי משקל, שמתאימים לסגנון הכתיבה הכבד ובעל המשפטים הארוכים (בהשראת קריאה רבה של תרגומים לועזיים של ספרות ופילוסופיה גרמנית), שמצליחים לקיים איזושהי הרמוניה בין התוכן לצורה. רק ה"כוסית" תקוע, כמו עצם בגרון.

***

אז למה כוסית? מאחר ודי ברור כאן שאני לא מחפשת שידוך, אז גם די ברור שזה לא ניסיון לתאר את תכונותיי הפיזיות בצורה מושכת – את האופציה הזאת אפשר למחוק. ובלי האופציה הזאת, נשארת איזושהי אמירה, שאכן נוגעת לעניין הנשי – גברי. או הפמיניסטי, לצורך העניין. כי כן, אני בהחלט פמיניסטית. מסוג מאוד מסוים, אבל פמיניסטית nonetheless. בתקופה האחרונה מצאתי סוף-סוף את השם של הז'אנר שאליו אני יכולה לשייך את עצמי, והוא נקרא "lipstick feminism" (אם כי אני לא נמצאת בקצה שלו, אלא במקום מתון יותר).

ברמה האינטואיטיבית, ובלי לעסוק ב"כתבי" הז'אנר, אני יכולה לומר עליו את הדברים הבאים: אני אישה, אני אדם מסוים בעל תכונות מסוימות ותחומי עניין מסוימים, ואני גם יצור מיני. אני חיה בחברה שעובדת בצורה מסוימת. כאישה, יש לי דווקא כוח במקומות שבדרך כלל נתפסים כחולשה. אין שום סיבה הגיונית בעיני להטיל וטו אוטומטי על כל שימוש בסוג הכוח הזה כדי להשיג את שאיפותיי בחיים (וחוץ מזה, אני גם אוהבת אסתטיקה שימושית, איפור ונעלי עקב, וחושבת באופן עקרוני שעדיף להרחיב את העניין הזה גם לגברים מאשר לבטל אותו אצל נשים).

אם אפשר לפעמים להפעיל מניפולציות על השיטה באופן שמקדם אותי למקומות שבהם אני רוצה להיות – שאותם אני קובעת מתוך שיקול דעת ורפלקסיה עצמית מתמשכת, כמובן, בעיקר במצבים שבהם מבחינה חברתית לא נמצאים בידי (אפריורית) הכלים המתאימים לעשות את זה, אז למה לא. וזאת, כמובן, תוך הצבת גבולות ברורים עד כמה שאפשר, והחצנתם. וזה אגב, ברמה הכללית יותר, בהחלט יכול לאפשר סוג מסוים של "שינוי השיטה מבפנים".

בינתיים, אגב, זה עובד לי לא רע בחיים. אני לא רוצה להשתחצן או משהו כזה, אבל בתחומים שמעניינים אותי ובדברים שאני רוצה לעשות, אני לא חשה שום נחיתות, אינטלקטואלית או אחרת, כלפי שום גבר, שנובעת מהיותי אישה. הייתי אומרת פעם בהתרסה שאין דבר שגבר (שדומה לי בתכונותיו ורצונותיו) יכול לעשות שאני לא יכולה לעשות יותר טוב. ככה זה, כששייכים ל"מיעוט" מדוכא. אבל יש דברים שאני לא מוכנה לעשות, כאישה, הקשורים לאימוץ של כל מיני נורמות התנהגות כוחניות וגבריות (סטריאוטיפית), בין אם זה לצורך קידום עצמי או כל מה שלא יהיה. יש לי עניין בשוויון הזדמנויות. אין לי עניין בחברה חד-מינית.

***

ומה בין זה לבין ה"כוסית"? את הקשר אני רואה בתגובות לשם הזה, שמעורר אי נוחות. איך יתכן שבחורה אינטליגנטית שיש לה מה לומר מקדמת את השימוש במילה המבזה הזאת? איך יתכן של"כוסית" יש אינטליגנציה ויש מה לומר? לראשונים אני אומרת – זה מוכיח עד כמה ההתעסקות במילים באה על חשבון ההתעסקות בדברים, בסובסטנציה. לאחרונים – טוב, נו, די ברור מה זה מוכיח.

ואחרי שהוכחתי את כל זה (אם לא לאחרים, אז לפחות לעצמי), אם למישהו יש רעיונות טובים יותר לשם שתופס את מהות הבלוג הזה, אני פתוחה להצעות (עוד בעיה קשה שיש לי – אני נוטה להשתעמם מהר מהדברים האלו).

ראש הממשלה שלנו וולמארט (ובגרסה הארוכה – the high cost of low prices), טוען שבניגוד לחיזבאללה, זו לא המדיניות של ישראל להרוג אזרחים חפים מפשע. וואלה. בינתיים, נראה שגם בלי מדיניות, אנחנו עוקפים את החיזבאללה בסיבוב, מבחינת מספרים והיקף.

טוב, זה ידוע שהמדיניות שלנו היא מקסימום שחיתות ומקסימום צביעות, ושעניין החפים מפשע זה רק תוצר הלוואי, השבבים של סטאלין. וכאן אנחנו לא מיוחדים, ולכן חוזר ראש הממשלה וולמארט למקורותיו האוונגליסטים, ואומר ש"חיזבאללה, כמו הטרור המוסלמי כולו, מאיים על הציוויליזציה המערבית כולה". אין כמו לנצל את הפנאטיות הרליגיוזית הזאת, שאין לי שום ספק שהוא לא מאמין בה לרגע, באופן ציני כדי לכסות על הפדיחה.

פדיחה של 37 "youths" מתים. 56 בני אדם, פליטים, שהתחבאו במרתף. סתם. לא רחוק מאנדרטה של עוד "טעות מצערת", עוד 100 בני אדם. סתם.

זה באמת לא מפתיע שוולמארט טוען שזו לא המדיניות של ישראל, לנוכח העובדה שהדבר היחיד שיצא ממנו שמזכיר באיזושהי צורה מדיניות זו תוכנית ההתכנסות. וגם זה היה בסך הכל פאסאדה יחצ"נית. ה-15% מבעלי זכות הבחירה שהצביעו בשבילו התעניינו בהתכנסות כמו בשלג דאשתקד. וגם במלחמה בלבנון. את חלקם הלא קטן בטח לא תראו כאן עכשיו. יש גבול לכמות הפטריוטיות שאפשר לחוש כלפי מקלט מס, וכלפי נכסים שממילא קיבלת בחצי חינם והלוואות בנקים שהציבור משלם. ומי מהם שגם לא שייך לקבוצה הזאת וגם נמצא כאן עכשיו, אני ממש לא מקנאת בדיסוננס הקוגניטיבי שהוא שרוי בו.

פרץ, לעומתו, שכח אפילו את המילה "מדיניות", ובטח שאת המילה "אידיאולוגיה" שהיתה שגורה על שפתיו לפני הבחירות. הוא פשוט נראה כל כך מאושר בטלוויזיה ליד קונדי, שאני מתחילה לחשוב שאולי כל השקרים שלו לא נועדו להשגת כוח או כבוד, אלא לדברים הרבה יותר פשוטים, כמו פוטו-אופ, למשל. ואם כבר הוא מכר את כולנו בשביל פוטו-אופ, אני מקווה שלפחות היא נתנה לו חתימה.

***

אם שמתם לב, כשאנשים מתים כאן בפיגוע או לחימה, ולפעמים אפילו תאונת דרכים מצערת או ניסיון התנקשות באיזה דון, אבל בעיקר תחת האיצטלה הביטחונית, פתאום מסתבר שהם היו אנשים נהדרים. זה היה בעיצומו של סיפור אהבה מדהים כמו בסרטים, זה עמד להיות מדען פורץ דרך, זה כתב שירה. זה היה בן טוב ומסור, זו היתה אהבת אמת, זה עלה במיוחד מטיזנבי כדי לתרום למדינה. "סיפורי ההרוגים", קוראים לזה. ה"צבע".

אומרים שתמיד הטובים מתים, אבל זה בולשיט מוחלט. "סיפור הרוגים" כזה אפשר לחלץ מהחיים של כולנו. כשמורידים את כל החרא, את כל הרגעים המתים, את כל הדיכאונות והדברים הפחות טובים, נשארות איזה 200 מילה של דברים טובים. הרבה אנשים טובים מסתובבים ברחוב. הרבה פוטנציאלים. הרבה רגעים אנושיים מרגשים, הרבה כנות, הרבה רגישות והרבה יכולת הבנה. כמובן, לאחר שמתגברים על קירות של קלישאות וקונספציות מוקדמות וחסרות כל קשר למציאות. כשמסתכלים אחד על השני, אדם לאדם. ועוד לא פגשתי אדם שאי אפשר להגיע איתו למצב הזה, של אדם לאדם.

אבל המנהיגים שלנו, של כל העולם, לא היו רוצים שדבר כזה יקרה חס וחלילה. הם מעדיפים סיפורי הרוגים על סיפורי החיים. הציניות שלהם, של כולם, מרקיעה שחקים. וגם הצביעות. וולמארט, קונדי, סניורה, נסראללה, כולם ביחד וכל אחד לחוד, וגם כל השאר, משחקים בחיים של כולנו. הם קוראים לזה "להגן על…" ומכניסים פנימה כל מיני מילים גדולות, אבל גם זה בולשיט טוטאלי.

ישראל לא מגנה על עצמה, החיזבאללה לא נלחם על שום דבר, אין דבר כזה מלחמת קודש, ואין דבר כזה קמים עלינו לכלותנו. וקונדוליסה רייס ואדונה דיק צ'ייני לא באמת חושבים שיש איזשהו קשר בין מעשיהם לבין מלחמת הטוב ברע. הכל שטויות בגרוש וחצי. האמת היא שאין שום סיבה למלחמה הזאת, כמו שלא היתה שום סיבה לאף מלחמה בהיסטוריה של האנושות. ואחרי כל כך הרבה שנות ציביליזציה, טכנולוגיה ותחכום, ומלחמות עקובות מדם, אנחנו עדיין חושבים מסיבה בלתי מובנת לחלוטין שאנחנו צריכים את האלים האלו, שיאכילו אותנו איזו משמעות לחיים לעוסה כמו גרבר עם כפית.

נאורות היא "יציאת האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בו. חוסר בגרות הוא אי יכולתו של אדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת", אומר קאנט לפני יותר מ-150 שנה. ואני שואלת, מתי נתבגר כבר?

ועוד ציטוט מספר של בן אדם שהבין דבר או שניים על המצב האנושי העגום, אריך מריה רימרק, באחד מהספרים האהובים עלי ביקום, "שער הניצחון",

We're afraid of the too great words in Love, and not afraid of much too great words in politics.

כמה אלפי שנות ציביליזציה, ועדיין לא למדנו איך לחיות. 

***

ובנימה סוריאליסטית משהו הסתבר לי היום שצה"ל התחיל להשתמש בלאמות לצורך נשיאת טילים. עכשיו זה כבר בכלל מתחיל להיראות כמו סרט של מונטי פייתון, רק בלי ההומור. ואני מודיעה לכם כאן – אם תיפול שערה אחת מראשה של לאמה אחת – אני אפרוץ במחאה שלא נראתה כדוגמתה מאז המהפכה הצרפתית. ללאמות ממש לא מגיע לשלם את המחיר על פשעי האדם.

***

ואם כבר הזכרתי את המהפכה הצרפתית, אז אולי כדאי להתייחס לדוגמא היפה שהיא נתנה לנו, ולא זו של החופש שוויון אחווה ומגילת זכויות האדם, דבר נעלה בפני עצמו, אלא דווקא לדוגמת שכרון הכוח וטמטום הלב, לבור העמוק שמתחת לפסגת ההר הגבוה. ז"א, רובספייר. מאידיאולוג נאור בעל עקרונות יפים, מתנגד נמרץ לעונש מוות ולמלחמה לסוג של קדם-היטלר של מצבי חירום, מידה טובה באמצעות טרור, 800 ראשים ערופים ליום ובסופו של דבר מלחמה בכנסיה וסוג של פאגאניזם ביזארי, ששכנע את כולם שהוא השתגע ושמוטב להם בלי הראש שלו. גם היום, יש לו יותר מדי מקבילים. כולל הפאגאניזם. רק הגיליוטינה כבר יצאה מכלל שימוש. זה פשוט לא הומאני.

נורבגיה, ושאר שכנותיה הסקנדינביות, אבל באופן ספציפי היא – זו מדינה שבהחלט אפשר לומר עליה היום שהיא "אור לגויים", האם-אמא של העורבים הלבנים בעולם שבו אנו חיים היום. כמעט מכל בחינה, וקריטריון, ליברלי או סוציאליסטי. אתמול, למשל, דווח ששיעור האבטלה ביולי שם עלה. ל-2.8%. זה נראה לי ממש לא יפה לפרסם נתונים כאלו בסוכנויות שמגיעות לכל העולם. וזה עוד יותר גרוע ממה שאתם חושבים, מאחר ושירות התעסוקה הנורבגי אומר שכשמבצעים תיקונים עונתיים, מגלים שבעצם שיעור האבטלה ירד, ולא עלה, ובכל מקרה יש גידול של 45% במספר המשרות החדשות בחודש הזה. בנוסף, אין להם חוב חיצוני, אינפלציית הליבה אפסית, וההכנסה לנפש היא 64 אלף דולר. וזה בלי להתחיל לדבר אפילו על מערכת הסעד שלהם. Read and weep.

ואם זה לא מספיק רע, אז ה"Sunday Times" פרסם בשבוע שעבר כתבה גדולה ומפורטת על נורבגיה, שכותרתה היא "Oil wealth causes angst for Norway". מי אמר צרות של עשירים ולא קיבל.

אפשר לומר, טוב, נו, מה אתם רוצים, יש להם נפט. אבל אם בודקים את העניין, מגלים משהו מאוד מעניין. המדינה הזערורית הזאת, עם 4.6 מיליון תושבים, יושבת על 1% ממאגרי הנפט בעולם. לא נשמע יותר מדי, נכון? ובכל זאת, הם במקום השלישי ברשימת יצואני הנפט בעולם, אחרי סעודיה ורוסיה, שיושבות על הרבה יותר מזה, ובמקום החמישי ברשימת יצואני הגז. למה? בגלל שיטות ההפקה היעילות שלהם, מסתבר.

וכאילו שזה לא מספיק, מסתבר מסקר גיאולוגי שהם גם יושבים על כרבע ממאגרי הנפט שטרם התגלו בעולם. ועכשיו הנורבגים מתווכחים במרץ. השמאל טוען שאסור לקדוח מסיבות אקולוגיות. הימין טוען שחייבים לקדוח. וראש הממשלה ינס סטולטנברג, העומד בראש מפלגת הלייבור (שה"טיימס" טוענים שהוא נראה כמו איזו דמות מסרט בונד), מציע במיטב מסורת הדרך השלישית איזושהי פשרה. זה מה שקורה כשיש שפע – הצורך בעוד שפע הופך פתאום לקצת פחות מובן מאליו. מסתבר שיש משהו במה שמארקס אמר.

הנורבגים הם לא רק יעילים, הם גם חרוצים, שקולים, חסכנים, ורציניים מאוד בכל הנוגע ליישום של עקרונות. למשל, עקרונות של שוויון בין גברים לנשים. 9 מ-19 השרים הן נשים, ביניהן שרת אוצר. שליש מכל חברי הפרלמנט הם נשים. והממשלה הקודמת שלהם, ממשלת ימין-מרכז, העבירה חוק שמחייב 40% נשים בכל מועצות המנהלים, או שהחברה תיסגר.

באותה רצינות היא מקיימת גם עקרונות של שקיפות, ושל אחריות חברתית. קרן הפנסיה הממשלתית שלהם, שהיא חברת ההשקעות השניה בגודלה בעולם עם הון של איזה 260 מיליארד דולר, מעסיקה פילוסוף בית, שגם משפיע על כיוון ההשקעות. לאחרונה, למשל, הם נפטרו מהשקעות בוול-מארט, בגלל יחסה לעובדים, ובאיזו חברת נחושת, בגלל פינוי פסולת שפוגע בסביבה. בתגובה נרשמה ירידה במניות החברות האלו. הקרן הזאת, אגב, היא עוד דוגמא ליעילות נורבגית, הפעם בתחום ההשקעות.

אפשר לקרוא את הדברים האלו ולבכות מקנאה. זו בהחלט אופציה. או לעסוק בלמה אף אחד לא יכול להיות כמו נורבגיה. ואפשר גם להסתכל עליהם ולחשוב – מסתבר שעם קצת משאבים טבעיים (1%, בכל זאת), כמה עקרונות יפים וקצת רצינות, אפשר להגיע רחוק מאוד, אפילו בתנאי אקלים מחורבנים ביותר. כן, התנאים של המדינות השונות הם שונים. אבל לומר על הכללים שלפיהם פועלות כל המדינות שאינן נורבגיה שהם הכרח? את זה אי אפשר לעשות. יש עורב לבן. ויש למה לשאוף.

דברים שקוראים בעולם בימים האחרונים:

בביירות, נשארו רק העניים.

בלבנון, נגמר לנגרים העץ לבניית ארונות מתים. כלבי בר לוקחים על עצמם את תפקיד הפינוי. אין כמו ערימות של גופות כדי לעשות יחסי ציבור לצדקת דרכנו. בעיקר כשזה מתפרסם ב"ניו יורק טיימס".

"Lebanon carpenters are running out of wood for coffins. Bodies are stacked 3 or 4 feet high at the hospital morgue. The stench is spreading in the rubble. The morbid reality of Israel’s bombing campaign is reaching almost every corner of the city… On Thursday, the wild dogs gnawed at the charred remains of a family bombed as they were trying to escape the village."

סוכנויות הסיוע מזהירות מפני אסון הומניטרי בלבנון

מספר המתים בלבנון עלה ל-422 לפחות, רובם אזרחים. מספר הפליטים עכשיו מוערך ב-750 אלף איש. ישראלים – מספר ההרוגים מוערך ב-42, מהם כ-24 חיילים, וזאת בלי לדעת באופן סופי את מספר ההרוגים היום. אני קוראת בסוכנויות שאל-ערביה אומרים 14 חיילים נהרגו, אל-ג'זירה אומרים 13 הרוגים ו-12 פצועים, דובר חיזבאללה אומר 13 חיילים, וצה"ל אומר 20 נפגעים ישראלים. היום (28.7) מדברים על 600 אזרחים מתים בלבנון, ובישראל 19 אזרחים ו-33 חיילים.

צביעות אמריקנית – הממשל מתנגד להפסקת אש, אך מפנה את כל אזרחיו ומעביר סיוע הומניטרי. מדיניות הממשל – איזה כיף שאפשר לשחק בחיים של אנשים אחרים בלי לשלם שום מחיר. (ואם משלמים מחיר, אז עדיף להסתיר את הארונות). וגם מפוצץ את השיחות ברומא. בדיוק כמו שפוצץ את שיחות ארגון הסחר העולמי. וגם בערך מאותן סיבות.

***

ובישראל, כל העורף מאוחד וכולנו עם תושבי הצפון. חוץ מאשר עם הזקנים בצפת, שנרקבים בבתיהם. למי אכפת מהזקנים האלו. שילכו לעבוד. וגם עובדי הרשויות בצפון, למי אכפת מהם. הם אמנם עובדים, אבל זה ממש לא אומר בהכרח שהם חייבים לקבל על זה משכורת. משרד הפנים מתגייס לעזרה פופוליסטית שבוודאי תגיע לכיסים הנכונים, כמו תמיד, אם בכלל תועבר, שגם זה לא תמיד קורה אחרי הכותרת, ומספק סכום כסף זעום לצורך תשלום משכורות, שמחולק בצורה הגיונית ביותר, ואמור ללכת גם לעיריות שלא ממש מלינות שכר. העובדים עובדים בלי משכורת כבר חמישה חודשים. אבל שביתה כמובן אסור לעשות. יש מלחמה.

***

אבל הדבר הכי חשוב הוא שהרגנו כמה אנשי או"ם. הראנו להם, לאנטישמים האלו. כשישראל משתוללת, אף אחד לא בטוח, גם לא דה-וילפן. וכן הפתענו את החיזבאללה, אבל מה שהטוקבקיסטים לא מבינים זה שהפתענו אותם לטובה. הם לא חשבו לרגע שנהיה עד כדי כך מטומטמים.

ואני קוראת שאחד מהרוגי האו"ם הוא סיני. סין זו אכן מדינה שמאוד כדאי לנו להסתכסך איתה במצב העולם הנוכחי. אני מאוד מקווה שלשגריר ישראל בבייג'ין יש כישורי התרפסות יוצאים מגדר הרגיל. שלושת האחרים – קנדי, אוסטרי ופיני. חנון, נאצי וסמולני, ז"א, אם לנסות להיכנס לראשה של התנועה הפאשיסטית הישראלית המאוחדת כפי שמתגלמת בדמותם של כל מיני תולעי ביבים שמה שיש להם לעשות בחיים זה לכתוב טוקבקים בהתנדבות.

מזכ"ל האו"ם, אגב, טוען שעשינו את זה בכוונה. פרט לארבעת אלו, פשוט, נהרגו ונפצעו בשבועיים האחרונים 12 אנשי צוות של האו"ם, וגם עובד אזרחי עבור האו"ם מניגריה, ואישתו. הם נהרגו בשבוע שעבר, הגופות שלהם נחפרו היום.

אגב, הכתבה הראשית באתר של סוכנות הידיעות הממשלתית הסינית עוסקת כמובן ב-Du Zhaoyu, לוטננט-קולונל, איש האו"ם הסיני שהפצצנו (אני לא מתכוונת אפילו לנסות ולהתעסק עם תרגום של שמות סיניים). סין, כמובן, דורשת חקירה מעמיקה של האירוע והתנצלות ראויה לסין כולה ולמשפחות ההרוגים. דובר משרד החוץ הסיני, ששמו לא רלוונטי כי ממילא לא נצליח להגות אותו, אומר:

"China will work with the international community, further diplomatic efforts and push the Middle East situation back to peace and stability at an early date".

אולי ממזרח תצמח ישועת ישראל?

***

ולא רק קופי חושב שזה היה מכוון.Foreign ministers from China, Japan, South Korea and the 10-nation ASEAN bloc also said on Wednesday that the strike appeared to be deliberate.

הסינים, אגב, נשמעים מאוד עצבניים על הסיפור הזה. עד כדי כך שהם שולחים לכאן משלחת לבדוק את העניין.

***

עוד כמה תוספות:

ארגון הצלב האדום הבינלאומי אומר שחיי האזרחים בלבנון הופכים ל"מסוכנים באופן בלתי נסבל", ושהגישה למים ושירותים בסיסיים היא מועטה ביותר, והפינוי הרפואי ופעולות הסיוע הן קשות מאוד ולא יכולות לענות על צורכי האוכלוסייה. ולמה? כי אנחנו מפציצים שיירות סיוע ואמבולנסים של הצלב האדום. באמת, כל הכבוד לצה"ל. איזה דיוק של מנתחי מוח, איזה מטרות צבאיות חשובות, איך אנחנו מראים לחיזבאללה. הצבא צועד, ושאף אחד לא ינסה לעצור אותו. ישראל חזקה. בקרוב סרט התעמולה.

גיא בניוביץ' רוצה לדבר על פרופורציות. אמרתי כבר בעבר שאני לא מאמינה ב"תמונה אחת שווה אלף מילים", והתמונות מלבנון הן באמת לא אסתטיות מספיק לטעמם המעודן של אזרחי מדינת ישראל המעודנים, אז בואו נעסוק קצת במספרים (נכון להיום, לפי דיווחי הסוכנויות).

לבנון: 384 הרוגים – 20 חיילים ו-11 אנשי חיזבאללה. כל השאר – אזרחים.

600,000 פליטים – ההערכה הכי נמוכה (של ארגון הבריאות העולמי). יוניצ"ף מעריכים שכשליש מההרוגים וכמחצית מהפליטים הם ילדים.

ישראל: 36 הרוגים – 17 אזרחים, 19 חיילים.

פליטים שבורחים למדינות אחרות עם כל הרכוש שלהם איתם – למיטב ידיעתי ולפי כל הדיווחים – 0 (למעשה, אם אני לא טועה נראה לי שאפילו דיווחו על איזה 300 עולים חדשים). אזרחים שבורחים למשפחותיהם ומשפחות מארחות במרכז ולמלונות באילת (שמעתי שהם מפקיעים מחירים. נקווה לחרם צרכנים אמיתי בעתיד) – לא ידוע לי על הערכה מדויקת.

נזקים:

לבנון: ממשלת לבנון מעריכה את הנזקים הישירים שנגרמו לתשתית כתוצאה מההפצצות בכ-2 מיליארד דולר. זה כמובן לא כולל את הנזק העתידי הצפוי לתעשיית התיירות במדינה, שציפתה להכנסות בהיקף של כ-1.3 מיליארד דולר בקיץ הקרוב, וגם לא מצאתי הערכות לגבי נזקים שנגרמו כתוצאה מהשבתת חלקים מהמגזר העסקי. בין שאר התשתיות, נפגעו שדות תעופה, כבישים, גשרים, מתקני אנרגיה, בתי חולים ומפעלים. הנזק שנגרם לכבישים ולגשרים גורם להתדרדרות מהירה במצבם של פליטים רבים, בשל אי היכולת להעביר אליהם סיוע הומניטרי. חלקים מביירות נהרסו לחלוטין, ואספקת החשמל בעיר נפגעה.

ישראל: רוב הנזקים שבהם עוסקים בתקשורת הם נזקים כתוצאה מהשבתת פעילות של עסקים. לפי התאחדות התעשיינים, הנזק שנגרם לעסקים בצפון מוערך עד היום בכ-2 מיליארד שקל. יש לציין כאן שנציגי העסקים נמצאים כעת במו"מ עם הממשלה לגבי מתן פיצויים, ולכן יש להתייחס להערכותיהם בעירבון מוגבל. לא ראיתי בשום מקום הערכות לגבי הנזקים שנגרמו לבניינים ומפעלים כתוצאה מהקטיושות, אך למיטב ידיעתי שדה התעופה בן גוריון עובד מצויין, שום כביש לא נפגע, אף שכונה לא הושמדה, והדבר היחיד שגורם לשיבושים בקנה מידה עירוני באספקת החשמל, אם קיימים כאלו, הוא חברת החשמל.

אז הפרופורציות בינתיים עומדות על זה: אזרח ישראלי אחד שווה כ-20.765 אזרחים לבנונים. בניין אחד שנפגע מקטיושה שווה שכונה הרוסה. ילד ישראלי אחד שהולך לגור אצל הדודה בתל אביב, בהנחה שיש כמה אלפים כאלו, שווה בערך 3,000 ילדים לבנונים שנזרקים בכל מיני מקומות.

ולנוכח העובדה שכל מה שיש לנו נגד הלבנונים זה שהם לא מצליחים יותר מאיתנו בטיפול בחיזבאללה או בהתנגדות לסוריה (למרות שהם בהחלט עשו מאמצים ניכרים, לפחות מבחינה פוליטית, אחרי רצח חרירי), הייתי אומרת שאפשר לקרוא לזה "לא פרופורציונלי". ואני לא צריכה לנסוע לא לחיפה ולא לביירות כדי להבין את זה. יתכן שבניוביץ' רוצה לטעון שאפקט הפחד הוא מה שמאפשר שיקול דעת יותר טוב בעניין. אני חושבת שהגיחוך שבטענה הזאת מובן מאליו.

***

ואני גם שואלת, אם כבר אנחנו עוסקים בעניינים הציניים האלו, מה יוצא לנו בדיוק מ-600 אלף הפליטים האלו? מה אנחנו משיגים בכך שתושבי ביירות לא יכולים לטוס לחופשות באירופה? או להרתיח מים לקפה? ומה אנחנו משיגים בלדחוף אותם לכיוון של משבר פיננסי (למרות שהם כמובן טוענים שזה לא יקרה ושיש רזרבות מט"ח מספיקות וכולי) והומניטרי? אנחנו בקושי פוגעים באנשי חיזבאללה, כפי שמראים המספרים שלמעלה, ולהרוס את לבנון לא ממש יסייע לממשלת לבנון להיאבק טוב יותר בחיזבאללה. בכל זאת, אחרי שהכל ייגמר, הם יהיו עסוקים מדי בשיקום התשתיות והעסקים.

אז מה בעצם הפואנטה של כל ההפצצות האלו של התשתיות האזרחיות והאזרחים? ומבחינה רציונלית, של טובת המדינה, מה זה עוזר לנו עכשיו להוציא כל כך הרבה כסף על גרימה של כל כך הרבה נזק? והרתעה זה לא כשיש לך הרבה נשק חזק אבל אתה לא משתמש בו? כי לי נראה שלרוקן את כל הארסנל על שכונות ושדות תעופה זה לא דבר ממש מרתיע. בטח שלא את החיזבאללה, שלא נפגע מזה, אלא רק מתחזק.

ועוד כמה שבועות של ילדים קרועים לגזרים בלבנון, אפילו אם הציבור בישראל ידרוש מה"עיתונאים" שלו לא לראות את זה, גם כן לא ישפרו יותר מדי את יכולת ההרתעה הזאת. אנחנו אולי נראה "כוכב נולד" במקום, אבל שאר העולם יראה גם יראה. and it's not a pretty sight.

***

ועוד משהו לגבי דבריו של בניוביץ'. לדעתו של האדון, הסיבה האמיתית למלחמה היא חשיפת האמת, שהיא ש"איראן בנתה לעצמה בעשור האחרון בסיס כוח אימתני בגבולנו הצפוני, ופעלה לשנות באופן ממשי את מאזן האימה במזרח התיכון. שינתה, חימשה, הסיתה, ולא שילמה שום מחיר".

בינתיים, אני חייבת לומר, אני רואה רק קטיושות. נדמה לי שזה לא מאוד חדש. עוד למיטב ידיעתי, לאיראן יש ארסנל נשק מתוחכם שיכול להגיע רחוק מאוד בדיוק לא מבוטל, ולכן באמת אין לה שום צורך בגבולנו הצפוני כדי לשנות את מאזן האימה במזרח התיכון. גם פצצת אטום תעזור לה בזה, ואף אחד כנראה לא יעצור אותה בדרכה אל הפצצה הזאת. בטח שלא סין ורוסיה. דבריו אלו של בניוביץ' מעידים אך ורק על חוסר הבנה תהומי של המציאות שבה הוא חי, או סתם בורות. לא נראה לי שאפילו אולמרט היה אומר דבר כל כך מטומטם שלא לצורכי תעמולה להמוני העם הנבערים מדעת (בעיניו לפחות). האמת היא, שהמלחמה הזאת מיותרת וחסרת פואנטה, לא תעשה כלום ורק מביכה אותנו. והמחיר שהיא תגבה מאיתנו בכל כך הרבה מישורים, גם בחוץ וגם בפנים, יהיה גבוה מאוד, והתשלומים יימשכו זמן רב.

ואגב, שכחתי לשאול – ואיזה מחיר משלמת איראן עכשיו? למיטב ידיעתי, כיצואנית הנפט הרביעית בגודלה בעולם, בינתיים איראן רק מרוויחה מהמלחמה שלנו עם לבנון.

קשה, קשה לי עם התבוסתנות של החברה האזרחית בישראל. מילא היו לאנשים טיעונים רציונליים והגיוניים ומבוססים שמסבירים את תמיכתם במדיניות המטורפת של הממשלה חדלת האישים שלנו, או איזשהו טיעון מנצח שנותן איזשהו תוקף להתנהלות הבלתי מוסרית ובעלת הנטייה הקשה להרס עצמי שלה. אבל טרם הצלחתי להיתקל בטיעון כזה באף אחד מאינספור הדיונים שניהלתי בנושא בתקופה האחרונה. ההסברים נעו מציניות דרך אימפוטנציה אישית ועד לטיעון המשכנע ביותר – כינויי גנאי. ומילא שזה יבוא מאנשי ה-wartime president בעלי האישיות הסמכותנית – מהם באמת קשה לצפות ליותר מדי. אבל גם אנשים שלא מסכימים עם הטיעונים המגוחכים האלו יורדים לרמות קשות של אי-רציונליות ורציונליזציות בניסיון להסביר למה הם לא מוכנים להזיז את התחת שלהם. באופן ספציפי, בניסיון להסביר למה הפגנות זה בעצם בזבוז זמן. ובכן, זה לא. ואני אסביר.

אזרח שחי במדינה דמוקרטית, משתתף בבחירות, משלם מסים, שומר חוק וכל השאר, קם בוקר אחד ומגלה שהממשלה שלו מיישמת מדיניות שמנוגדת לעמדותיו, אמונותיו ותפיסותיו – מנוגדת בצורה עמוקה מאוד, שבעיניו מאיימת על המדינה שלו באורח קריטי. והוא לא האזרח היחיד. זו לא שנת בחירות. למעשה, זה קורה ארבעה חודשים בלבד אחרי שהתקיימו בחירות.

האזרח מנצל את חופש הביטוי שלו, המוקנה לו מעצם היותה של המדינה דמוקרטית, בכל פורום אפשרי כדי להביע את התנגדותו למדיניות האמורה ולנסות לשכנע אחרים שיש להתנגד למדיניות זו. האזרח לא עושה את כל זה בגלל שהוא רוצה לשחרר קיטור. האזרח חי במדינה שבה הממשלה אינה ישות מיסטית בעלת סמכות מאגית ומוחלטת, שהוענק לה בידי אלוהים או משהו כזה, אלא מכשיר פונקציונלי בידי העם למימוש רצונו. וכך מתגבשת לה קבוצת אזרחים, שמעוניינת לתבוע מהממשלה לשנות את מדיניותה, וליישם מדיניות אחרת. הדרך היחידה שיש בידי קבוצת האזרחים הזאת לעשות כך היא להראות לממשלה כי קיימת התנגדות, ולדרוש ממנה את הדרישה הזאת בגלוי. להדגים לממשלה את זה. בצורה פיזית ומוחשית. כלומר – להפגין.

הפגנה, demonstration (גם – הדגמה), היא אחד הכלים החשובים ביותר שיש בידי אזרחים במדינה דמוקרטית לממש את מעורבותם הפעילה בחיי המדינה. אפשר אולי להתווכח לגבי יעילותה, אבל אי אפשר להתווכח לגבי חשיבותה העקרונית. לי באופן אישי נראה שגם אי אפשר להתווכח לגבי יעילותה, בעיקר בעולם שתחום יחסי הציבור בו רק הולך ומתחזק מבחינת השפעתו על תהליכי קבלת ההחלטות (לפעמים קוראים לזה "תעמולה". זה די old fashioned בעיני). אני חושבת שאירועים כמו צעדת המלח של המהטמה בזירה ההיסטורית, ההפגנות בצרפת נגד חוקי העבודה בזירה האקטואלית, או ההפגנה נגד אירועי סברה ושתילה בזירה המקומית, השיגו את מה שרצו מארגניהן להשיג. ויש עוד דוגמאות רבות נוספות לפעולה של חברה אזרחית שהיה לה אפקט. אפילו מהתקופה הנוכחית.

כדאי לזכור – כשהחברה האזרחית מתה, מתה גם הדמוקרטיה. וכשהדמוקרטיה מתה, לפחות על סמך ההיסטוריה, לא קורה שום דבר טוב, אם לנסח את הדברים באנדרסטייטמנט מטורף. אין כל דרך אחרת לעצור את ההתנהלות המטורפת הזאת, או לפחות לרסן אותה ולהחזיר אותה לשפיות, חוץ מהפגנות, כמה שיותר המוניות. ההתנהלות הזאת מתאפשרת על ידי הסכמה שבשתיקה. ואזרח שאכפת לו מהמדינה שבה הוא חי, משרידותה ומצורתה, אסור שישתוק.

אזהרה: הטקסט כולל השוואות לשואה. מדיניותי בעניין היא – אם אי אפשר להשוות, אי אפשר ללמוד, ואם אי אפשר ללמוד, אי אפשר למנוע. תגובות אוטומטיות, גורפות וחסרות בינה נגד השוואות לשואה או כל כינוי גנאי שנובע מכך יתקבלו בהתעלמות מוחלטת.

באוקטובר 1943 נשא היינריך הימלר, שאני מניחה שאני לא צריכה לספר לאף אחד כאן מיהו, נאום בפני קצינים בכירים ב-SS בפוזן שבפולין. הנאום נחשב לנאום מכונן, מאחר והיתה בו התייחסות להשמדת היהודים ואיך צריך ה-SS להתמודד איתה, וגם למידת הדאגה והחמלה שצריך להפגין כלפי האויב במלחמה. טקסט מצמרר למדי.

בין השאר, טען הימלר שזה "פשע כנגד הדם שלנו לדאוג לאויב". לטענתו, אחד מהחוקים הקדושים ביותר של העתיד הוא שהדאגה שלנו, החובה שלנו, היא כלפי העם שלנו והדם שלנו. זה כל מה שצריך להיות לנו אכפת לגביו, כל מה שאנחנו צריכים לחשוב עליו, לעבוד למענו ולהילחם עבורו. לגבי כל השאר, אנחנו צריכים להיות אדישים. כל דבר אחר הוא הונאה כנגד העם שלנו, מכשול בפני ניצחוננו במלחמה.

תבינו משהו – לא משנה אם המלחמה היא מוצדקת או לא, אם פתחנו בה או לא או אם היא אין ברירה או לא. אין שום חשיבות לעניין הזה. כשאנחנו מסתכלים על תמונה של ילד לבנוני מרוטש כתוצאה מהפצצות צה"ל, להגיד "לא אכפת לי" או לרמוז שילד יהודי שווה 1,000 ילדים לבנונים כאלו, זה להפנים את האינדוקטרינציה הזאת שהימלר מדבר עליה בנאום הנוראי הזה. הוא לא המציא אותה אמנם, אבל אין ספק שהוא לקח אותה מאוד רחוק, והראה לנו מצויין לאן בדיוק היא יכולה להגיע. יש הבדלים של דרגות, אולי, אבל אין הבדלים של מהות. זוועות חסרות פרופורציה מתאפשרות רק כי מישהו מאפשר אותן. ומי שמאפשר אותן זה אותו אחד שמקשיח את ליבו אל ה"אויב" בכללותו.

הימלר טוען שם שהקשחת הלב הזאת היא הכרחיות מוסרית במצב של מלחמה. גם כאן, שמעתי את הטענה הזאת לא פעם אחת. ולמה, תגידו לי? זו שאלה שאני שואלת את עצמי בייאוש שהולך וגובר. אם אפילו הקורבנות האולטימטיביים של הפשע הנוראי ההוא לא מצליחים ללמוד שום דבר מההיסטוריה, לא מצליחים לראות את העקרונות הבסיסיים שאפשרו אותו ולהימנע מהם, אז מי כן? אז איזו תקווה יש בכלל לאנושות?

"If coldness were not a fundamental trait of anthropology, that is, the constitution of people as they in fact exist in our society, if people were not profoundly indifferent toward whatever happens to everyone else…then Auschwitz would never been possible, people would not have accepted it”.

כך אומר אדורנו, בחיבורו "חינוך אחרי אושוויץ". חינוך אחרי אושוויץ. פחחח. העיקר שאמרנו שלא נשכח.

***

כל מיני אנשים מטיחים כל מיני דברים בעם הגרמני, ש"לא עשה שום דבר" נגד ההשמדה. לא רוצים לנסוע לגרמניה, לא רוצים לרכוש מוצרים גרמניים, אפילו היום, שרוב העם הגרמני שחיי אז כבר מת, ואלו שעדיין חיים היו אז בני 10 או משהו כזה. זה מצחיק אותי. מדינה כל כך אדישה וחסרת כל אמפתיה לאף אחד, ולא רק לפלסטינים או לבנונים, אלא גם לעניים, חולי נפש, חולי סרטן, קשישים וניצולי שואה שחיים בתוכה (אופס, איך אפשר בכלל לדבר עליהם עכשיו. יש מלחמה), באיזו זכות שופט אזרח שלה אדם גרמני שעשה בסך הכל את מה שכולנו עושים – נאבק בכל כוחו להמשיך בשיגרה, גם בעיצומה של מלחמת עולם? שום זכות, למעשה, פרט לזכות להיות מגוחך וצבוע. וזו אכן זכות חשובה מאוד. בדרך לגיהנום.

למה בעצם שאדם שחי אז בגרמניה היה צריך לרצות בכלל לדעת משהו על השמדת היהודים, לא כל כשכן לעשות משהו לגביה? למה, מישהו כאן רוצה לראות תמונות של ילדים מרוטשים בלבנון? וההשמדה היתה דבר הרבה יותר גרוע, הרבה יותר קשה לצפייה. גישת ה"לא ידעתי לא ראיתי לא שמעתי" טובה תמיד, בכל מקרה, לאזרחים הפשוטים. הרבה יותר טובה מלאבד דקה של שיגרה.

ועוד יותר טובה מזו היא "מי שמרחם על אכזרים" וגו'. כן, אין ספק, הילדים האלו הם האכזרים. להכניס אותם למשוואה, להתייחס אליהם בכלל, להעז לרצות לשמור על צלם אנוש גם כשיש מלחמה, זו באמת בגידה שאין כמותה. יפות נפש. אין מה לדבר. הרי במלחמה צריך להקשיח את הלב, לאטום את הנפש, להתעלם מהעובדה שיש דבר כזה "לבנונים הגונים", שאולי לא צריך להפיל עליהם פצצות, ולא להטיל ספק לרגע שהמטרה מקדשת את כל האמצעים. לרוע המזל, גם את הדבר הזה ניסח הימלר בצורה מפורשת מאוד בנאום המצמרר המוזכר כאן למעלה. ושום מטרה לא מצדיקה כריתת ברית עם השטן. או קבלה בהיסח הדעת של העקרונות הבסיסיים שאפשרו לו להיות מה שהיה, ולעשות את מה שעשה.

ולא, אני לא טוענת לרגע שאנחנו שם. אנחנו עדיין רחוקים משם מרחק גדול. אבל תמיד יש לזכור לאן זה יכול להגיע. ולהגיד את זה. מפורשות. זה חייב להיות חלק מה"לא נשכח". אחרת, כבר שכחנו. יש לנו זכות להגן על עצמנו. אין לנו זכות להשתמש בהגנה העצמית הזאת כדי לוותר לעצמנו בעניין הזה. גם אם האויב הוא כזה. בייחוד אם האויב הוא כזה. אחרת, לא נשאר כלום חוץ מזה.

***

וחוץ מזה, לא כל הגרמנים היו כאלו. זה לא משהו שמלמדים אותנו כאן במסגרת זיכרון השואה שלנו, שמרדד את הזוועה האנושית הזאת לסכסוך גרמני-יהודי ומצמצם את מסקנותיה להצדקת קיומה של מדינת ישראל והצדקת כל פעולה שהמדינה עושה מאז ועד בכלל, ושום דבר חוץ מזה.

היום לפני 62 שנה, ב-20 ביולי 1944, הגיע לשיאו קשר שקשרו קבוצה של אנשים, חלקם בכירים למדי, כנגד המשטר הנאצי, בניסיון התנקשות כושל בחייו של היטלר. אם אכן קיים אלוהים, היה אפשר לחשוב שהוא הגן על האיש המתועב הזה. שלושה ניסיונות התנקשות נעשו, מכולם הוא יצא בפוקס. בראשון הוא נשא, בניגוד למנהגו, נאום קצר מהרגיל, ופספס את הפצצה בעשר דקות. בשני, הפצצה פשוט לא התפוצצה. ובשלישי, זה שהיה ב-20 ביולי, הוא ניצל בגלל רגל של שולחן.

הצלתו הפלאית ריסקה לגמרי את התוכנית המקיפה להפלת המשטר הנאצי, והובילה לגל של הוצאות להורג ומעצרים. כ-200 איש הוצאו להורג, כמה אלפים נעצרו ונשלחו למחנות, ביניהם משפחותיהם של אלו שהיו מעורבים או נחשדו כמעורבים בקשר.

עוד תנועת התנגדות שלא מלמדים עליה אצלנו בבתי הספר היא תנועת "הוורד הלבן", תנועה שהקימו סטודנטים ומרצים מאוניברסיטת מינכן. הם עסקו באופן עקרוני בהפצת כרוזים כנגד המשטר הנאצי. נשמע קטן, אבל זה נגמר בזה שתפסו את כולם וערפו את ראשם.

והיו עוד רבים אחרים. בשום שלב זה לא הצליח להפוך לתנועת התקוממות עממית מספיק רחבת היקף ומאורגנת. האויב, השלטון שלהם עצמם, היה הרבה יותר מאורגן, בעיקר בתחום השלטת הטרור. ויש להניח שרובם העדיפו ללכת בבוקר לעבודה ובערב לפאב מאשר להתעסק עם הגסטאפו. חוץ מפעם אחת, שהעניין הגיע לביתן של כמה אלפי נשים גרמניות, והן יצאו לרחוב בהתנגדות גלויה לשלטון הנאצי כדי להציל את בעליהן היהודים. והצליחו.

יש שיחשבו שלהתעניין ולהתייחס לדברים האלו זה סוג של הכחשת שואה. בעיני, לא להתייחס אליהם זה סוג של הכחשת שואה, וזה כל מה שיש לי לומר בנוגע לטענה הזאת.

לינקים רלוונטיים:

נאום פוזן – הקטעים מתוך הנאום שעוסקים בנושא השמדת היהודים

ויקי-לינקים:

ההתנגדות הגרמנית לנאצים

קשר ה-20 ביולי

תנועת הוורד הלבן (כולל לינקים לטקסטים של הכרוזים שהפיצו)

מחאת רוזנשטרסה

ועוד לינק להשכלה כללית: הקורבנות הלא-יהודים של השואה

לנוכח העובדה שבכלל אין לי מקלט ושאני לא מצליחה להתרגש מכל מיני הפחדות בתקשורת, ושהאמת הדבר היחיד שמעניין אותי כרגע זה לספור את הימים עוברים עד ל-18 באוגוסט, אבל מה עושים עם חתולים במקרה של אזעקת אמת?

***

לגבי ה"לא להתרגש", הפוסט הזה של שוקי גרם לי להרהר בעניין. כל הסיפור הזה גורם לי לכל מיני רגשות שנעים על הטווח שבין עייפות קיומית לזעם. פחד לא נכנס לתמונה ולו לרגע.  ולמעשה, כשחשבתי על זה, הבנתי שבעצם לא הרגשתי פחד כבר המון זמן. חרדות, מתח, עצבנות, אולי, אבל פחד בריא וטוב – שום דבר. מאז תקופת הטרור העליזה בימי אריק שרון השמחים, וגם אז רק בהתחלה. הטרור כנראה דפק אצלי את תחושת הפחד. איזה נצחון מדהים על האויב, בחיי.

למעשה, כבן אדם שעוסק לא מעט בעניינים שמחים שקשורים בשואה, אני חושבת שאף פעם לא סבלתי מפחד מהמוות. וזאת אולי מכיוון שאני יודעת בוודאות בסיסית שיש דברים גרועים בהרבה ממוות. ושנת 2002 לימדה אותי יותר מכל מה זה סטואה, לפחות במובן העממי של המילה. וחוץ מזה, כמו שאפשר לראות משמחת ההמון על המלחמה (מתגעגעים למופז? רבי, לאן הגענו…), אם אפשר להתייחס לסקרי דעת קהל כמשהו שמבטא משהו שאינו רק ייאוש טוטלי, החיים כנראה הרבה יותר מפחידים את הרוב מאשר המוות. איך אמר בראד בתפקיד טיילר דרדן, we just had a near life experience.

אם יש דבר שאני שונאת, זה טיעוני ה-wartime president. בעיקר עכשיו. יש מלחמה? אתם מתנגדים לה? אתם חושבים שנעשים בה מעשים שלא יעשו? אתם חושבים שהממשלה מסלימה את המצב ומשחקת בחיי אזרחי מדינת ישראל בלי שום הגיון? אתם חושבים שהממשלה מבטאת חוסר אונים והיסטריה, וגוררת את מדינת ישראל למשבר שייפגע בה אנושות? אתם חושבים שאפשר לנהוג גם אחרת? אתם חושבים שאתם חיים בדמוקרטיה שבה הממשלה היא רק כלי, ולא איזה ערך עליון פאשיסטי שצריך להתייחס אליו בייראת קודש, ולכן מותר לכם לדרוש ממנה שתבטא ותיישם את הדברים שהכי טובים לרווחתם של אזרחי מדינת ישראל, ואף שתבטא ותיישם את הערכים והתוכניות שהחברות בה התחייבו לבטא וליישם לפני שנתתם להן את קולכם? אז תחשבו. עכשיו אתם צריכים לסתום, ולהמשיך לצפות בממשלה משתוללת וגוררת את המדינה אל סף התהום, ואז לוקחת צעד גדול קדימה. אסור לכם לעשות שום דבר כדי לנסות ולמנוע את זה. אסור לכם להגיד שום דבר בגנותם. הם הפכו עכשיו לאלים קדושים שאסור לדבר נגדם. הטמטום שלהם הועלה לדרגה של כתב קודש. יש מלחמה.

אבל אני הכי שונאת את טיעוני ה-wartime president כשהם מועלים בצורה סנטימנטלית מפגרת כמו דבריה של איזו מעופפת אחת שחיה בחיפה, שחושבת שמשום שאתמול החיזבאללה הוציא אותה מתרדמתה הדוגמטית, אז מותר לה לפתוח את הפה ולצפצף בגנות ה"תל-אביבים" – המושג החדש-ישן הפאתטי הזה, שמנסה לתאר את העיוות הנוראי שברצון לחיות חיים נורמליים. ניסיון הסחיטה הרגשית הזה מגעיל אותי אפילו יותר מצדקנות. קשה להאשים את ynet שפועל לפי מיטב עקרונות הפרסום השיווק והמסחרה של התקופה שבה אנחנו חיים (בכל זאת, החיים חייבים להימשך והכסף חייב להמשיך ולזרום לכיסם של הבעלים), ומפרסם זבל אורגני כזה לצורך השגת רייטינג, שיביא יותר פרסום ביותר כסף. אבל אני לא מתכוונת להסתפק בטוקבק זועם אחד בתוך ים של צווחות הפרומיל צמא הדם.

ליבי ליבי עם המסכנים שיצאו אתמול מה"בועה", ולא יכולים לחכות שזה יגיע גם אלינו לת"א, כדי ש"נצא מהבועה" בעצמנו ונפסיק להפגין נגד השתוללות הממשלה. במיוחד לאחר שאתמול גיליתי שאין לי מקלט שאפשר להשתמש בו באזור, שחילקו לי הוראות למצב חירום בעבודה ושפיקוד העורף אמר לי לשמור על עירנות (עירנות למה, בדיוק? כי לא ברור לי איך העירנות שלי תעזור לי להימנע מפגיעת טיל ארוך טווח מאיראן, שפועל בטכנולוגיה שהועתקה מהסינים, שבעצמם העתיקו מארה"ב או מאיתנו, ושסביר להניח שעבר פעם בידיים של איזה סוחר נשק ישראלי, כמו זה שנפל על הסטי"ל, למשל) (כדור שלישי לשואה, נראה לי שאני אפילו אכין איזה תיק לשעת חירום).

אבל זה ש"ליבי ליבי" איתם, לא אומר שכל עוד יש רוח באפי, אני אפסיק להתנגד לממשלה. יופי, אז הם במצב של מלחמה, שהם עצמם יצרו. כן, הם עצמם יצרו. כל בר דעת יודע שהיה אפשר להפסיק את הטירוף הזה עוד לפני שהתחיל, עוד בשלביו הראשונים, עוד היום. ואני לא מוכנה שהם ימשיכו את זה בשמי, בכספי ובאמצעות שתיקתי. המחיר האנושי בכל הצדדים של המלחמה הזאת הוא גבוה מדי. עכשיו רק נשאלת השאלה מה המחיר שמוכנה תושבת חיפה שהמדינה שלה והעיר שלה ישלמו, מה המחיר שהיא מוכנה לשלם, כדי להגיע בסוף בדיוק לאותו המצב. ורק נותר לי לקרוא לה ולדומיה – צאו מהבועה, תצטרפו להפגנות.