מעטות הן הפעמים שבהן מנהיג פוליטי אומר בדיוק את כל מה שאני חושבת, אחד לאחד, ועוד יותר מעטות הן הפעמים שבהן אני מאמינה לו שהוא מתכוון לדבריו, מאמין בהם, ומתכוון לעשות את כל שביכולתו כדי לנסות לממש אותם הלכה למעשה. למעשה, לפני נשיא ארה"ב הנוכחי, ברק אובמה, זה קרה רק פעם אחת, ב-1992, וכולנו יודעים איך זה נגמר. אין לי ספק שהדרך שבה בחר רבין אז, אובמה עכשיו, ואם תרצו, גם המהטמה בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת, היא הדרך הקשה ביותר, האמיצה ביותר והפחות מתגמלת שיש, ועם זאת, היחידה שיכולה לעשות משהו באמת בעולם הזה.
הקושי והאומץ העילאיים שמתגלמים בבחירה בדרך הזו נחשפים בצורה אקוטית ביותר בעובדה הפשוטה שמספיק אקט אחד עיוור ואידיוטי של אלימות כדי למוטט אותה. כושר השכנוע הנדרש כדי להציב את עקרון התקווה באותה רמת הנעה של עקרון הפחד הוא אדיר, ובדרך כלל צריכות להתלוות אליו נסיבות כל כך נואשות, עד כדי כך שהפחד כבר לא ממלא את תפקיד ההנעה הרגיל שלו, והופך לייאוש, שבתורה הופכת לאדישות – אבל לא אדישות סטטית, אלא אדישות שלא רוצה להיות שם, שרוצה להיפתר, אדישות שהיא גירוד מציק, פצע פתוח, דחף דוחק. רוב האנושות נמצאת כבר במקום הזה. ועכשיו נותרת השאלה הנצחית והחוזרת – במה נבחר הפעם? ברע, או בטוב? בפחד, או באומץ? בפחד, או בתקווה?