מדינה נאמנה לכל אזרחיה (פוסט אורח)

נכתב על ידי חררדו לייבנר, פעיל התחברות-תראבוט, תנועה שותפה לחד"ש

הדרישה הליברמנית להתנות זכויות אזרח בחובת נאמנות למדינה היא דרישה פשיסטית טיפוסית, שלא רואה את האזרחים ממטר ומניחה שכל קיומם הוא למען ישות לא ברורה שקוראים לה המדינה.

גישה דמוקרטית רואה את יחסי הנאמנות בין האזרח למדינה באופן הפוך. כדי שתהיה הצדקה לקיומה של המדינה היא חייבת בנאמנות לאנשים החיים בגבולותיה. זכויות האזרח הן חלק מהביטוי לאותה נאמנות או אם תרצו, לריבונות, לבעלות, של התושבים במדינתם. האזרחות אמורה להיות זכות בלתי מותנית של כל תושב החי בגבולות המדינה. זו צריכה לשרת אותם, את האזרחים, לשרת את הצרכים והאינטרסים של כלל האזרחים והאזרחיות.

בישראל קיימת מציאות מעוותת, שבה המדינה מתיימרת לשרת רק חלק מאזרחיה – ומתנערת בגלוי ממיעוט גדול של אזרחים ערבים. בפועל, במדיניות העקבית של ממשלות ישראל, שאינה מוצהרת, המדינה גם מתנערת מהרבה מאוד תחומי אחריות לרווחתם של רוב אזרחיה – יהודים, ערבים ואחרים. חוסר הנאמנות של מדינת ישראל כלפי תושבי עיירות הדרום, לדוגמא, בא לידי ביטוי במצבן החברתי הירוד, בשימוש הציני במשך עשרות שנים תושביהם ככוח עבודה זול למפעלים של מקורבים לפוליטיקאים השליטים, בשימוש בהם כבשר תותחים. צריך הרבה תמימות כדי להאמין שברק, אולמרט או לבני יצאו למבצע הצבאי נגד עזה מתוך דאגה אמיתית לתושבי שדרות, שעליהם צפצפו במשך תקופה ארוכה.

חוסר הנאמנות המוצהרת של מדינת ישראל כלפי אזרחיה הערבים הוא גורם מרכזי לחוסר היציבות העמוק של ישראל. המוני ישראלים יהודים מבינים זאת, אבל מעדיפים להאשים את הקורבן מאשר לבחון את עצמם ולהפסיק להשתתף בהדרה השיטתית הזאת. הם מפחדים מההקצנה האפשרית של המיעוט הלאומי בדיוק מכיוון שהם מבינים איך בגידתם המתמשכת של האזרחים היהודים באזרחים הערבים תוביל בהכרח, בסופו של דבר, לאותה הקצנה. במקום לטפל בגורם לקיטוב ולעימות, רוב היהודים בישראל עדיין מעדיפים להסתובב עם בריון צמוד שבהתעצמותו רק יחריף את היחסים הרעועים. אבל אותו בריון הוא דווקא אחד מאותם פוליטיקאים ציניים, שכבר מזמן בגדו בציבור שולחיהם. את ליברמן, יד ימינו של נתניהו בשנות ה-90, המוציא לפועל של מדיניות הפרטה שהעשירה בעלי הון ופגעה קשה בשכבות העניות, רבים מעדיפים לשכוח.

אם אנחנו רוצים חיים אחרים, אנחנו צריכים לתבוע שינוי יסודי, פוליטי, אזרחי וחברתי, ובמרכזו הפיכת מדינת ישראל למדינה הנאמנה לכלל אזרחיה, ללא תנאים וללא הפליות. אז יהיה שוויון בין יהודים לערבים. אז לא יצטרכו עוד מזרחים לטשטש את מוצאם כדי להיות בסדר. אז יפסיקו להתייחס בחשדנות ליהדותם של האתיופים ושל הרוסים, כי זכויותיהם לא יהיו תלויות ביהדותם. במדינה נאמנה לכלל אזרחיה לא ימכרו בזול את נכסי הציבור לטובת בעלי הון ומקורבים ולא יקצצו באכזריות בקצבאות הביטוח הלאומי של החלשים והנזקקים ביותר.

מדינה נאמנה לכלל אזרחיה איננה נוסחת קסם הפותרת הכל. יהיה צורך בהשגת שלום, בשינוי יחסים עם האזור, בשינוי במדיניות הכלכלית, בתיקון עוולות עבר, בהערכה מחודשת של התרבות המזרחית ובהעדפה מתקנת של כל מי שהופלו – כדי ליצור שוויון הזדמנויות, ועוד ועוד. יש הרבה מאוד שאלות סבוכות להתמודד איתן. אבל מדינה המתחייבת לנאמנות לכלל אזרחיה היא התנאי הבסיסי הראשון לשינוי אמיתי.

מלחמת ניתוק הכבלים (פוסט אורח)

פוסט אורח שנכתב על ידי בנימין מוזס, הרי הוא אבי מולידי היקר, החכם והרופא הטוב בעולם, שאני חייבת לו רבות ממה שאני.

המלחמה בעזה היא ציון דרך מרשים בתהליך ההתנתקות של העם היהודי היושב בציון מכבליו. התפרצות נוספת של כוחניות המגלמת בתוכה: התנערות מהמורשת של האב המייסד של האומה היהודית, נטישת הציווי המוסרי של המשורר הלאומי, גסיסה איטית של השפה העברית המתחדשת,  ונטישת העמדה המוסרית שהביאה להקמתה של מדינת ישראל מהריסות השואה. לאחר המלחמה הזו הולך ומתעצם  הנרטיב הישראלי, משוחרר מעכבות מוסריות וטובל בעלילות גבורה.

האף תספה צדיק עם רשע? שואל אברהם את הקב"ה בספר בראשית פרק יח.

אברהם אינו ממתין לתשובה ומעביר את השאלה העקרונית לרמה הפרקטית "אוליי יש חמישים צדיקים, בתוך העיר; האף תספה ולא-תישא למקום, למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה. חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם-רשע, והיה כצדיק, כרשע; חלילה לך–השופט כל-הארץ, לא יעשה משפט. והקב"ה משיב: "אם-אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר–ונשאתי לכל-המקום, בעבורם". וכך ממשיך אברהם ומתמקח על מספר הצדיקים שימנע את השמדת המקום.  הדיאלוג מסתיים בהתחייבות האלוהית "לא אשחית בעבור העשרה".

צאצאיו של האב המייסד של האומה העברית החליטו לדחות את מורשתו המוסרית והעלו את עזה בלהבות על רשעיה וצדיקיה.

בשנת 1903 , לפני שנסע לתעד את פרעות קישינב, בהם נטבחו באכזריות כ 50 גברים נשים וילדים כתב ביאליק המשורר הלאומי את השיר "על השחיטה".  ובו נאמר:

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!

בחלוף ארבעה דורות דורשים יהודים גאים בישראל המתחדשת להוסיף למלות השיר מלה אחת נוספת: נקמת דם ילד קטן "יהודי". דמם של ילדי עזה מותר, ללא מורא, ללא נקיפת מצפון, לקול תרועת ההמון הצוהל.

בנאום שנשאה לרגל קבלת פרס נובל לספרות ב 1993 אמרה טוני מוריסון:

שפה מתה איננה רק כזאת שאין מדברים בה או אין כותבים בה עוד, היא גם שפה….. חסרת רחמים. היא אולי גוססת, אבל השפעתה גדולה, שהרי היא מסכלת באופן פעיל את האינטלקט, עוצרת את המצפון, מדכאת את הפוטנציאל האנושי…..שפה רשמית, שחושלה לעידוד הבורות ולשימור זכויות היתר….. המעלה זיכרונות כוזבים של יציבות והרמוניה. שפה מדכאת לא רק מייצגת אלימות; היא אלימות. ובין שהיא שפת הממשל המעורפלת או השפה המלאכותית של אמצעי התקשורת הסכלים……..השפה המזיקה של ה"חוק בלא מוסר" או השפה המיועדת להדרת המיעוטים….. זאת השפה ששותה דם, שמלקקת פצעים, שתוחבת את מגפיה הפשיסטיים אל מתחת לתחתוניות הרחבות של אחריות ופטריוטיות בתנועתה חסרת המנוחה לעבר השורה התחתונה והתודעה הנמוכה.

כ-100 שנה לאחר תחיית לשון הקודש מציב הישראלי החדש תמרורים לגסיסתה של השפה העברית: "בלתי מעורבים", "צריבת התודעה", "תמונת ניצחון", "תג מחיר".

לפני מספר ימים נשא אדם שחור אחר, נשיא ארצות הברית ברק אובמה, אל מול פני העולם, את המלים הבאות:

"אנו דוחים את הבחירה המוטעית בין ביטחון והאידיאלים שלנו…. הכוח לבדו אינו יכול להגן עלינו; הוא גם לא מאפשר לנו לעשות כראות עיננו… הביטחון שלנו נובע מצדקת דרכנו, העוצמה של הדוגמא האישית שלנו, מהתכונות הממתנות של חמלה וריסון".

צאצאיהם של יהודים ששרדו את התופת הגרועה ביותר שמנגנון אנושי של כוח חסר חמלה יצר הקשיחו את ליבם.  תמונות הניצחון של ישראל במלחמת עזה מראות אנשים צעירים לובשי מדים שיכורי כוח ונוטפים משביעות רצון, מחובקים ומחבקים "מנהיגים" זחוחים אשר הורו להם לפרוק כל רסן, להרוס ולהשמיד ללא חמלה וללא חרטה. והעם מריע וצוהל ורץ לקלפיות לממש את זכותו הדמוקרטית ולבחור באנשים יותר כוחנים, יותר חסרי חמלה, אשר מעולם לא נתפסו ברגע של ריסון או היסוס.

לפני למעלה מ 50 שנה שם חיים הזז בפיו של יודקה, בסיפורו "הדרשה" את המונולוג הבא:

"פשוט, ההיסטוריה היהודית משעממת, לא מעניינת. אין בה לא מעשים ועלילות, לא גיבורים וכובשי עולם, רק ציבור של דוויים וסחופים, נאנחים, נבוכים ומבקשי רחמים. הסכימו בעצמכם שזה לא מעניין. אני הייתי אוסר ללמד לילדים שלנו את ההיסטוריה היהודית. אני פשוט הייתי אומר להם: "חברה!
לנו אין היסטוריה! מיום שגלינו מארצנו אנו עם בלי היסטוריה. אתם פטורים. לכו לשחק בכדורגל…"

ואחרי עלילות הגבורה של הטייסים והחיילים בעזה אנו יכולים לומר בסיפוק כי העם היושב בציון יוצר היסטוריה מלהיבה, מרתקת, עם מעשים ועלילות וגיבורים וכובשי עולם. המורים של הדורות הבאים לא ייאלצו לשלוח את הילדים לשחק כדורגל כתחליף לשיעורי היסטוריה.