בזמן שציפראס נלחם בשריפות אמיתיות, דברים מתחילים לזוז ושום דבר עוד לא נגמר, אני רוצה להציע תפישה אלטרנטיבית לכל מיני דברים שקראתי לאחרונה, שנראים לי קצת כמו עיוות של משהו שלי לפחות נראה כל כך ברור אם מסתכלים באופן עקבי, מאז פברואר, אך ורק על הגלוי – בלי דרש, רמז או סוד. באופן מיוחד בכל הנוגע להתנהלותו של יקיר הבלוג י. וארופקיס, למשחק שלא באמת התנהל כאן, עם תורה או בלי, ולמה שהושג או לא הושג עד כה. לכל הפחות, קצת מנוחה מהאינטנסיביות של אירועי השעה…
ה"דרמה" שמתרחשת בשלבים אלה של ה"משא ומתן" המתוקשר בין יוון לנושיה היא די מדהימה – ולא בגלל שזה קרא לזה בשמות וההוא הלך לבדו אל השקיעה בזמן שכולם בילו בגאלה. זה סתם מביך. גם ה"דרמה" עצמה וגם הסיקור התקשורתי האווילי, הרדוד והמניפולטיבי ברובו שלה מדהימים בגלל מה שאין בהם. או יותר נכון, בגלל הפער העצום בין מה שהם עוסקים בו למה שהם אמורים לעסוק בו. נגיד הסוגיות, הבעיות המבניות, הריקבון שעליו בנוי הגוש, כישלונן המהדהד והמחריד של תוכניות הצנע, בני האדם שנפגעו מהן – ואיך ממשיכים הלאה בצורה נכונה יותר, איך מגיעים לפשרה הגיונית יותר ומתקנים את הדרוש תיקון. דברים שרלוונטיים לכל אזרחי העולם.
במקום זה, כולם עוסקים בענייני פרוצדורה ובמשחקי כוח בלבד במקרה הטוב, ובתעמולה די שבלונית, שלא לומר מעייפת, במקרה הפחות טוב. אחת הטכניקות הבולטות, אחרי פרעות ריגה בסוף השבוע שעבר, היא כמובן האד הומינם הישן והטוב. אי אפשר שלא להעריך את האירוניה ב-reshuffle לכאורה שבוצע בעקבות הפרעות. אני מוצאת את זה די משעשע, שמה ש"הרגיע" (רגעית) את הפורעים (ואת ה"שווקים") זה החלפתו של קיינסיאני "חצוף" במארקסיסט קלאסי נחמד (אבל מאוקספורד! ועם מבטא בריטי משובח!). העיקר שהוא לא ירצה להם חו"ח על ההשלכות האנושיות של המדיניות שהם כל כך מתעקשים עליה ויגרום להם לאיזושהי היתקלות לא נעימה עם מה שרובנו מכנים בשם "מציאות" (אגב, אם מישהו יכול לסייע לי למצוא את הסרט המלא עם כתוביות באנגלית, אהיה אסירת תודה לנצח). איך הם אמרו – זה לא יכול להימשך.
אם כבר חזרתי לכתוב, אז למה לא לחזור גם למסורת שאני מנסה לקיים כבר מספר שנים, והיא ציון ה-20 ביולי – אותו יום אומלל ב-1944, שבו ניסתה קבוצת קושרים להתחיל מהלך להפלת המשטר הנאצי, באמצעות התנקשות בחייו של היטלר, כשלו, ורובם שילמו על כך בחייהם. וכמובן שהנאצים לא הסתפקו בזה, וגם משפחותיהם של רבים מהקושרים מצאו את עצמן במחנות.
היום האומלל הזה בעיני הוא סמל לתקווה. דוגמת קיצון לכך שגם בתנאים החשוכים, המייאשים והגרועים ביותר שאפשר לדמיין, בתנאים שבהם באמת נראה שהכל אבוד, עדיין יש גבורה, נכונות להקרבה הגדולה מכל, נכונות לעשות את המעשה הנכון למרות הסיכון האדיר שקיים בכך. משהו שפיליפ זימברדו כינה אותו "The 10%" (אני רואה שמאז שהפסקתי לעקוב אחרי הפרויקט הוא הפך ל-"Heroic Imagination Project". שם טוב יותר, מטרות גרנדיוזיות יותר. שווה עיון). זימברדו, אגב, הוא אותו אדם שהביא לנו את ניסוי האסירים המפורסם משיעורי האתיקה של הפסיכולוגיה, אחד הניסויים שהראו את הצד השני של המטבע – איך לוקחים אנשים רגילים, שמים אותם בסיטואציה לא רגילה, והופכים אותם לסוהרים אכזריים ומתעללים.
בלי להשוות את עצמי לפרופסור המכובד, אני יכולה לומר שעברתי תהליך דומה. בהתחלה, כשאתה שומע בפעם הראשונה, או קורא, או רואה משהו שקשור לזוועה הזאת, אתה שואל את עצמך – איך יתכן? איך זה קרה? מאיפה בא הרוע הזה? ככל שאתה מעמיק בשאלות האלו, אתה מגלה שהצד של הרוע הוא הצד הפחות מעניין, ובוודאי שהצד הפחות פרודוקטיבי. למעשה, חלק קטן מאוד מהרוע הוא באמת הדבר המפלצתי, המיתולוגי, הפתולוגי שחשבת שתמצא.
די אפשר לסכם את זה בקלישאה שהרוע קיים במקום שבו אנשים טובים נמנעים מפעולה. הרוע אינו מפלצתי או פתולוגי. ומנגד, אני לא כ"כ בטוחה שהוא בנאלי. בעיני, מדובר בעוד אפשרות אנושית. בעצם, הרוע הוא חלק מהאפשרות האנושית הבסיסית ביותר, זו שהפכה אותנו מחיות לבני אדם בסיפור גן העדן – היכולת להבחין בין טוב לרע, והחופש לבחור בזה או בזה. והרבה יותר מעניין להתעסק דווקא בטוב, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך, ואיך מעודדים אותו לא להימנע מפעולה.
המציאות קצת השתנתה מאז ימי גן העדן. וגם מאז ימי ה-20 ביולי 1944. היא הפכה מורכבת הרבה יותר. הרבה יותר קשה היום להבחין בין טוב לרע. הרבה יותר קשה, למעשה, כמעט בלתי אפשרי, לשים את האצבע על ה"טוב המוחלט" ו"הרע המוחלט", וניסיונות להציג משהו ככזה או ככזה, בעולם העייף שלנו, נראים בעיקר פאתטיים. הסיטואציות שבהן יש לבצע את הזיהוי הזה בין טוב לרע, להחליט לפיו ולפעול בהתאם להחלטה הזו התרבו במידה שקשה מאוד להתמודד איתה. מדובר כיום בעניין כמעט יומיומי, שנוגע כמעט לכל פעולה שאנחנו עושים – או נמנעים מלעשות – בעולם הזה. ובאופן פרדוקסלי, ככל שאפשרויות הבחירה רבות יותר והמציאות עמוסה יותר בפרטים, באירועים, בצומתי החלטה, כך תחושת החירות מצטמצמת. גם זה תחום נחקר מאוד. ותחשבו בעצמכם, כמה פעמים הרגשתם שזה לא בידיים שלכם, שאין ברירה, שככה זה ושאין לכם מה לעשות נגד זה?
העניין הוא שיש מה לעשות נגד זה. נכון, העולם באמת מסובך ומורכב. ולעיתים קרובות מאוד די ברור מה הרע, אבל הרבה פחות ברור מה הטוב או מה צריך לעשות נגדו. מה שברור, לי לפחות, שהעידן שלנו נגוע בתכונה אחת בולטת, והיא פחדנות. בכל הרמות. מלמעלה ועד למטה. פחדנות כמדיניות. שלטונית, כלכלית, חברתית. העדפת הרע הקיים על התעוזה לנסות משהו אחר. העדפת מושגי יסוד גוססים על פני חשיבה רדיקלית (שתופסת את העניין משורשיו. ממש לא "קיצונית"), וניסיון לשנותם או לצקת בהם תכנים חדשים. העדפת מה שלא עבד אף פעם על פני משהו שטרם נוסה. העדפת ההסתגרות על הפתיחות, הריחוק על פני הקירבה, הייאוש על פני התקווה, הפחד על פני האומץ, ההשתקה על פני הדיון. ואני מדברת על ישראל, כמובן. מאחר ורק על עצמי לדבר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה. את כל מה שפירטתי כאן למעלה נראה לי שאפשר לשנות. אולי, מי יודע, אפילו עכשיו.
**
בשנה שעברה ה-20 ביולי יצא באופן מקרי אך סימבולי בתשעה באב. כתבתי אז פוסט מדכא עד מאוד, שהסתיים בפסקאות הבאות:
"אפלטון אמר פעם, לפני זמן רב מאוד, "אלה שחכמים מכדי לעסוק בפוליטיקה, נענשים בכך שהם נשלטים על ידי טיפשים מהם". אנחנו חיים את הציטוט הזה היום. השפויים והחכמים במדינה מתרחקים מהפוליטיקה הפרלמנטרית כמו מאש. לבדלנות הזאת יש סיבות רבות, ובעיקר רציונליזציות מרובות. אנחנו מוצאים את עצמנו בתקופה העצובה הזאת עם אינספור עמותות וארגונים וקבוצות וקואליציות שעוסקים במלאכת הקודש של ההתנגדות היומיומית המפרכת והפרטית, אבל עם אפס כוח, אפס יכולת השפעה על המכלול, על המדיניות.
הייתי מעורבת פה, צפיתי מהצד שם, ואני אומרת לכם היום שאין לי מושג איך משנים את המצב הזה. יש רטוריקות והרגלים התנהגותיים שהם כבר כל כך מושרשים וכל כך "טבע שני" לשמאל המפורק בפרט ולחברה האזרחית בכלל כאן, שאני ממש לא מצליחה לראות את הדרך או את הסיכוי לשנותם, את הדרך או את הסיכוי לחזור אחורה ממדיניות ה"הפרד ומשול" הכל כך מוצלחת שמיושמת כאן כבר שנים, למשהו שידמה קצת למדיניות של קבץ, אחד וצור אלטרנטיבה שלטונית.
אותו אפלטון אמר כי "אנחנו יכולים לסלוח בנקל לילד שמפחד מן החושך. הטרגדיה האמיתית בחיים מתרחשת כאשר אדם מבוגר מפחד מן האור". שם אנחנו נמצאים היום, בבריחה היסטרית מהאור, קורסים במהירות אל החור השחור של הדמוקרטיה המתפוררת. ואין ממש מה שיעצור את הנפילה".
השנה, ביום הבסטיליה מכל הימים (14 ביולי), התחיל לקרות כאן משהו – מחאת האוהלים. אני באמת עוד לא יודעת אם זה ילך לאיזשהו מקום ויעשה איזשהו שינוי. התחושות שלי לגבי המחאה הזאת נעות מתקווה לייאוש ולתקווה בחזרה מדי יום. את בוקרו של ה-20 ביולי פתחתי עם דבריו של "בכיר בליכוד", תחת הציטוט "מחאת האוהלים תישכח כמו מאבק חולי הסרטן". הנה לכם – זה הרע. עכשיו, בואו נעשה את הדבר הנכון ונשנה לו את כללי המשחק. אמרתי כבר איך אני חושבת שצריך לעשות את זה. כל מה שאמרתי, כמובן, הוא חלק מדיון. אבל הדיון הזה חייב להתנהל, כמה שיותר מהר ובצורה מסודרת, ולהגיע למסקנות קונקרטיות שאפשר לפעול לפיהן.
**
ולסיום – אתנחתא ויזואלית. בביקורי האחרון בברלין נפלתי במפתיע וללא כל תכנון מראש על המטה שבו תוכנן קשר ה-20 ביולי. הגרמנים האלו יודעים לעשות אנדרטאות. ולהלן:
ניסיתי לתרגם את מה שכתוב על הלוח שמול הפסל. הגרמנית שלי עדיין לא משהו, אז אכתוב כאן את המקור ואת התרגום, ואם יש דובר גרמנית שרוצה לתקן את העיוותים שעשיתי למקור, אנא מכם, אל תהססו.
Ihr trugt die Schande nicht
Ihr wehrtet euch
Ihr gabt
Das grosse
Ewig Wache
Zeichen der Umkehr
Opfernd
Euer heisses Leben
für Freiheit
Recht und Ehre
והתרגום:
לא הסכמתם לסבול את החרפה
התקוממתם
נתתם אות גדול, נצחי וברור לשינוי כיוון
הקרבתם את חייכם הלוהטים
למען החירות, הצדק והכבוד
בסימבוליקה כמעט בלתי נסבלת, תשעה באב יוצא השנה ב-20 ביולי. ניסיתי פעם, בעצם פעמיים, לציין את ה-20 ביולי מהצד האופטימי שלו, זה של ה"דחף המוסרי" לפעול נגד הרע, גם בתנאים שבהם הסיכון הוא מקסימלי. עשיתי את זה מתוך ניסיון לבחון, דרך הקצה, את האפשרות שלא להגיע אל הרע הזה שוב, את האפשרות לעצור רגע לפני שהאופציה היחידה להימנע מחורבן היא התנקשות במישהו, במקרה הזה בהיטלר. כלומר – עוד אלימות.
היו כל מיני תסריטים אפשריים להתנהלות המשט לעזה. אני לא יכולה לחשוב על תסריט גרוע לישראל ממה שבסופו של דבר קרה. במקום הפסד בנקודות, הצלחנו בדקות ספורות להשיג הפסד בנוקאאוט. רמת הטמטום שהצלחנו להגיע אליה בתגובה לצעד המאוד ברור ומאוד שקוף של מארגני ומבצעי המשט היא כמעט בלתי נתפסת. והקטע הגרוע ביותר הוא זה שגם אחרי שכבר חשבת שהגעת לתחתית בור הטמטום האנושי, אתה מגלה שיש נמוך מזה, ושהנמוך מזה הוא המוני. ממש סוג של מגיפה.
אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, אמר פעם שופט בית המשפט העליון בארה"ב לואיס ברנדייס. מצור שנמשך כבר שלוש שנים על אוכלוסייה של מיליון וחצי נפש ואיפול תקשורתי על המתרחש בעזה, שכולל כל מיני דיווחים על מניעת העברה של כל מיני דברים, כמו כוסברה או ליצנים, לאזור הזה, זה יותר כמו רעל. אף אחד בדעתו התקינה לא יאמין לדיווחים על זה שאין משבר הומניטרי בבית הכלא, כשהדיווחים הרשמיים היחידים שמגיעים הם מהסוהרים. התגובה ההיסטרית שהגיבו מוסדות מדינת ישראל לדו"ח גולדסטון אודות המלחמה בעזה הייתה גם היא רעל. כפי שאמרתי כבר יותר מפעם אחת כאן, זה נשמע יותר מדי כמו "על ראש הגנב" ופחות מדי כמו התייחסות רצינית ועניינית. בעולם של היום, seeing is believing. וכשמצרפים ביחד את מה שאנחנו מורשים לראות ואת מה שלא מוכנים להראות לנו, התמונה שעולה היא עגומה ביותר.
לכאורה, צו איסור הפרסום הוסר. אבל מה בעצם אנחנו יודעים? כל מה שקרה היום וכל מה שפורסם היום רק חיזק כמה הנחות שהיו די מבוססות גם כך, ולא תרם לנו שום מידע חדש. כאילו שלא ידענו שיכנו את זה בשם "פרשה ביטחונית חמורה". כאילו שלא ידענו שהם יטענו שה-whistle blower מסכנת את ביטחון ילדינו האמיצים. כאילו שלא צפינו מראש את הטורים המתלהמים על ה"סמול חסר האחריות", או את עדרי הקרנפים שיקנו כל מילה שאיזה אוויל משריש במשרד יחסי הציבור שמנהל את המדינה ישים עליה את הכותרת "ביטחוני". וכאילו שלא היה ברור שהיא "הודתה". כן, גם יצה "הודה". אין בית משפט בעולם שיקבל "הודאה" כזו. אגב, האם ידעתם שהצנזורה פסלה סרט דוקומנטרי על פרשת יצה? זה בהחלט סכנה לביטחון ישראל, שמישהו כאן יראה כיצד הם מנסים לטפול על מישהו עבירות חמורות על ביטחון המדינה רק בגלל שדיבר עם עיתונאי ובסוף יוצאים בידיים ריקות. יש למישהו תחושה של דז'ה וו? אם ככה הם התנהלו במקרה של תא"ל במיל, בכיר באזרחי ובן 75, אז בהחלט אפשר להניח שאף אחד לא חסין.
ובואו נשאל בכנות, מה בעצם אנחנו יודעים? בואו ננסה לבצע ניתוח קר של העניין. אנחנו יודעים שמישהו החליט להיות whistle blower, והעביר לכתב הארץ אורי בלאו מסמכים שקוטלגו כ"סודיים", ובהם נחשפו הדברים הבאים: "צה"ל נתן אור ירוק להרג מבוקשים בגדה, גם כשלכאורה ניתן היה לעצור אותם. הרמטכ"ל וצמרת פיקוד מרכז התירו להרוג חפים מפשע, ודחו טיפול ב"פצצה מתקתקת" בשל ביקור מזכירת המדינה האמריקאית. "עזוב אותי מהנחיות בג"ץ", אומר ל"הארץ" אלוף הפיקוד (במיל') יאיר נוה, "אני רוצה שיפגעו במבוקש ישר, בלי להתמזמז"". הכתבה שחשפה את המסמכים האלו פורסמה ב-28/11/08. הנה היא, כאן. כולל המסמכים. שימו לב, אגב, שלא מדובר כאן רק בפשע החמור של הרג חפים מפשע בלי חשבון, אלא גם בסיכון ביטחון ישראל על ידי הרמטכ"ל וצמרת הפיקוד, לפי הרציונל של הימין, באמצעות דחיית טיפול ב"פצצה מתקתקת" בגלל שיקולים פוליטיים.
פרט למסמכים אלו, טוענת התביעה שהועברו עוד כמה מאות, למעשה, כ-2,000 במספר, מסמכים שלא פורסמו. כלומר, הדברים היחידים שפורסמו הם דברים שמעידים על התעלמות של ראשי מערכת הביטחון הישראלית מהחוק הישראלי והבינלאומי וממערכת המשפט הישראלית והבינלאומית, ועל הזלזול העמוק של אלו בחיי אדם או בכל סוג של מוסר אנושי או יהודי. ואיך מגיבים על כך במערכת הביטחון ובדרג המדיני (היועמ"ש)? פותחים בחקירה, כמובן, אבל לא חו"ח של ההפרות הבוטות האלו של החוק והמוסר, אלא בכזו שעוסקת בזהות ה-whistle blower. חקירתם, שאני מניחה שהתבצעה באותה איכות ללא פשרות שבה ביצעו, למשל, את החקירה בעניין יצה, מעלה בחכתה את ענת קם. אפשר לנחש על בסיס מקרים קודמים מה בדיוק הלך בחקירתה. ואז הדברים מתחילים להיות ממש מעניינים. הם ביקשו שהיא תשב במעצר, בית המשפט אישר רק מעצר בית. ואף אחד לא ידע על זה שום דבר. צו איסור פרסום, אתם מבינים. יש כאן סכנה חמורה לביטחון המדינה, שהציבור ידע שכתבת וואלה יושבת במעצר בית בחשד להדלפת מסמכים מסווגים לכתב הארץ, ששימשו בכתבה שהתפרסמה כבר לפני יותר משנה.
אבל אנחנו חיים בעידן שאחרי מהפכת המידע. שום מידע לא יכול להישאר contained לנצח. בסוף זה יצא החוצה. אני לא מאמינה שהם שם לא לקחו את זה בחשבון. אני לא מאמינה שהם לא הניחו כמובן מאליו את התפשטותם כאש בשדה קוצים של השמועות והלחשושים וחצאי האמיתות ובדלי המידע והפרסומים במקורות הזרים וכו'. ואת הפחד הנלווה אל כל אלו. הפחד שיחוש כל אדם בישראל שירצה לכתוב משהו על העניין. החשש שיעלה ויתגבר בליבו של כל whistle blower פוטנציאלי. אני לא מאמינה לרגע אחד שהם לא התענגו על כל הדברים האלו. אין דבר מפחיד יותר מחוסר ידע, ממידע חלקי, משמועות, מאנשים שנעלמים פתאום, מפצצת ה"איום הביטחוני", ממילים כמו "ריגול" או "בגידה". את רוב הציבור הדברים האלו הופכים לכבשים כמעט באופן אוטומטי, ולא מדובר רק על החלקים הנבערים מדעת שלו. אין משטר טוטליטרי בעולם שלא השתמש באמצעים האלו כדי למשטר את הציבור שלו. לא צריך להיות פרנואיד כדי להבין את זה. מספיק ללמוד היסטוריה. והם צודקים. זה באמת מפחיד. בעיקר למי שמכיר היטב את ההיסטוריה.
אני לא קונה לרגע אחד את הטענה שלהם שהצו התבקש לצורך ניהול מו"מ שנכשל על החזרת המסמכים. אף אחד מהם לא חושש לתדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית. הם פשוט יודעים היטב שזו כבר מזמן רק תדמית, שאין בינה לבין המציאות כל קשר, ועדיף שהעולם יחשוב עלינו דברים רעים. אין כמעט דבר טוב יותר למשטר טוטליטרי מניתוק הציבור שלו מהעולם. כל המדיניות שלהם בעניין אובמה היא בדיוק בכיוון הזה, והפרשה הזו היא רק עוד נדבך.
והתקשורת כאן היא משת"פית לגמרי, ומגוחכת למדי. כל בדלי האינטרסים שבסופו של דבר פוצצו את צו איסור הפרסום הם בדיחה. בארה"ב יש חקיקה שמגנה על whistle blowers, וגם בפרשה ה"ביטחונית" שהתפוצצה עכשיו על ידי ה-WikiLeaks, וידיאו שמראה חיילים אמריקנים הורגים עיתונאים בעיראק, לא ראיתי בשום מקום שהצבא עושה משהו רשמי וגלוי נגד המקורות שהדליפו את העניין. הצבא האמריקני, למעשה, התמודד עם העניין בדרך שיצה היטיב להמליץ, כלומר, כמו בדמוקרטיה. אפילו בחור נידח כמו אסטוניה העיתונים כולם התקוממו על ניסיון להעברת חוק שיחייב חשיפת מקורות, ופרסמו שערים ריקים. רק כאן משום מה הצליחו לשכנע את עדר הכבשים שלא המושחתים או הפשעים המדווחים הם הבעיה, אלא האנשים שחושפים אותם. שלא את הפרשות יש לחקור, אלא את מי שהוציא אותן מהמרתף החשוך שבו התנהלו.
אישית, אני חושבת שהדברים האלו, הרס הדמוקרטיה כאן והעמדתם של גורמים ממערכת הביטחון וממערכות אחרות מעל החוק, הם האיום הביטחוני האמיתי. הרס החוק הוא הרס המדינה. הרס המוסר הוא הרס של כל מה שנותן לנו יתרון במאבק מול אויב כחמאס, במסגרת פרדוקס הכוח שבו אנחנו פועלים. והרס הדמוקרטיה זה משהו שלא יהיה כאן אזרח אחד שלא ירגיש את אימתו על בשרו. זה פשוט קרה כבר יותר מדי פעמים ועם השלכות הרסניות מאוד מכדי שאפשר יהיה לומר "לנו זה לא יקרה".
אם תרצו, אין זו אגדה, אמר חוזה המדינה תיאודור הרצל. אם תרצו, בארץ ישראל תקום מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, ביתו של הלאום היהודי למוד התלאות והרדיפות.
אם תרצו, אמר הרצל, תקום כאן מונרכיה דמוקרטית, או אולי רפובליקה אריסטוקרטית עד שנוכל לעמוד בדמוקרטיה מלאה. אם תרצו, תהיה זו מדינה סוציאליסטית, או יותר נכון, סוציאל דמוקרטית, שבה מונהג יום עבודה של שבע שעות, שפועליה הלא מקצועיים מקבלים את כל צורכיהם מהמדינה, כולל בית מרווח ונאה עם גינה.
אם תרצו, זו תהיה מדינה שבה שורר שוויון הזדמנויות, אך לא מתבטלת היוזמה החופשית. שבה אין כפייה, גם לא כפיית שפה, כלומר – מדינה ששורר בה פדרליזם לשוני, "כל אחד יחזיק בשפתו, שהיא המולדת היקרה של מחשבותיו". (מדינת היהודים)
אם תרצו, זו תהיה מדינה שבה יש הפרדה מלאה של דת מהמדינה, ואף יותר מזה: "לא ניתן כלל לדחפים תיאוקרטיים להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד… בענייני המדינה… אל להם להתערב". אם תרצו, היא תהיה מדינה שבה "כל אדם חופשי ובלתי מוגבל באמונתו או בכפירתו, כמו בלאומיותו. ואם יקרה שישבו בתוכנו גם בני אמונה אחרת, בני לאום אחר, נעניק להם הגנה מכובדת ושוויון זכויות חוקי". (מדינת היהודים)
אם תרצו, זו תהיה מדינה שבה "כהונות של כבוד" לפקידים ניתנות לפי הכלל האחד הזה: "הרודפים אחר הכבוד – אנו מבריחים אותם מהכבוד". והממון – אינו כל יכול, כי הדבר אשר נדרש מאת כל איש הוא "שיחוש את נפשו חבר לכל וערב בעד הכל". הרפואה – תסופק חינם לכל מי שזקוק לה. וכך גם החינוך, חינם לכולם, "מהבתים למתחילים עד האוניברסיטה הציונית". האקדמיה תיתן מקום של כבוד לאמנות ולפילוסופיה. המקומות הקדושים – יהיו ברשות כללית ולא בבעלותו של אף אחד. (אלטנוילנד).