פרסום, או אם להשתמש במושג הפלצני – ויזיבליות, נראות – בעולם הזה הוא פעמים רבות מטרה בפני עצמה. ע"ע עניין "זונת הפרסום" וכו'. לעיתים, פרסום, או נראות, יכול לשרת מטרות כמו מה שמכונה העלאה או הבאה למודעות. בדרך כלל, כשהוא מתבצע לפי כללי התעשייה (ז"א, באמצעות פרובוקציות ברמות שונות של זעזוע, כדי "למכור"), הוא לא תורם יותר מדי להשכלת הציבור בעניינים הבוערים או למציאת פתרונות בני קיימא, אלא בעיקר לגיוס כספים לגופים שטוענים שיש בידיהם פתרונות כאלו. ולא תמיד הטענות שלהם מבוססות, ולפעמים הפתרונות שלהם גורמים יותר נזק מתועלת, ולעיתים קרובות מדי הטענות האלו והפרסום הזה גורמים דווקא לחסימת הדיון הציבורי בתחום ולצמצום האפשרות למצוא פתרונות בני קיימא. ובכל זאת, בתוך המציאות אנחנו חיים, ולפעמים גם זה יותר טוב מכלום, ודווקא ניתן להפיק מהדברים האלו ערך חיובי כלשהו.
אבל אם בתחום ההרס עסקינן, הרי שהפרטים או הגופים שמסוגלים לגרום את ההרס הרב ביותר, אלו שמרכזים בידיהם את הכוח הרב ביותר ונמצאים בצמתים מרכזיים של השפעה, הם בדיוק אלו שאתם לא מכירים את השם שלהם. אלו, שאם הייתם רואים אותם ברחוב, לא בטוח שהייתם מזהים במי מדובר. אלו שאתם לא בדיוק יודעים מה הם עושים. אלו שמושג השקיפות מהווה בעיניהם הפרעה חמורה, שיש לחסל אותה בכל דרך. מסך העשן של הפופוליזם והרעשים התקשורתיים מסייע להם כמובן בעניין, אבל קשה לומר שהוא מעניין אותם יותר מדי (כמתחרה).
לרוב, אגב, לא מדובר כאן באנשים שכוונותיהם מרושעות וזדוניות, או שההרס הוא הוא מטרתם, אלא בעיקר באנשים שההרס מבחינתם הוא מחיר מתקבל על הדעת לשלם עבור המטרות ה"נעלות" יותר (שבדרך כלל קשורות גם הן לכללי המשחק הכלכלי או לאידיאולוגיה שלו). וכמובן, לא הם אלו שמשלמים את המחיר הכבד מכל (אני לא זוכרת שראיתי אי פעם, מאז שעמדתי על דעתי, מצב שבו מי שטען שיש לשלם מחיר ומי שנדרש לשלם את המחיר היו אותם אנשים).
בזמן שהמוסף המעמיק והחשוב "7 ימים" התעסק רבות בפרחה התורנית – עוד גרסה שבלונית ולעוסה של אותו שטנץ "מרד הנעורים" המוכר כל כך (והמפורש כל כך…), רק בגרסתו המקוונת (או כפי שאומר ש.ש, "כלכלה חדשה"…), וכל מיני אנשים ניסו לטעון שהפשפש הבלתי מזיק ברובו הנ"ל הורס משהו בעל ערך וחשיבות (לפחות עצמית) עצומה, מפרסם עיתון קצת פחות חשוב, ה"וושינגטון פוסט", סדרת כתבות עומק על התנהלותו ואופני פעולתו של אחד מהאנשים ההרסניים ביותר בעולם, שמידת ההרסנות שלו חורגת, קצת, טיפ טיפה, מגבולותיה של הבלוגוספירה הישראלית. זו הכתבה הראשונה בסדרה. מומלץ בחום. בשביל הפרופורציות. ואולי קצת הבנת דרכי עולם.
תגובות אחרונות