רוח בלהות מרחפת על פני העולם. רוח הבלהות של ה"גלובליזציה". הקפיטליזם המאוחר מגיע לשיאו. צדדיו החיוביים וצדדיו השליליים עוברים לקנה מידה אחר. והעולם כמרקחה. האפקטים מורגשים בכל הגלובוס, אפילו בפינות הנידחות ביותר. במקרים רבים, מגיע מצב העניינים לכדי משבר. לא פיצוץ הכל, לא מהפכה רדיקלית, אלא אינסוף נקודות מפנה, צמתים, מרכזי שינוי. אבולוציה. דברים זזים. אנשים זזים. הסברים נדרשים. ראשים עפים. מהבחינה הזאת, ישראל לא מחדשת ולא ממציאה שום דבר, בייחוד לא בתחום משבר האמון בשלטון הלאומי. אולי פרט לדבר אחד – עומק הייאוש, מידת התבוסתנות האזרחית.
מהבחינה הכאילו אובייקטיבית, מדובר כאן במשבר אמון חמור מאוד. פרט לשחיתות ולמדיניות כלכלית כושלת מבחינה אנושית, היתה כאן גם מלחמה, שבה נהרגו יותר מאלף בני אדם משני הצדדים, נזק רב נגרם לרכוש פרטי ולתשתיות, וכשבצד הלבנוני שיקם החיזבאללה כפרים ותשתיות בכסף איראני, ישראלים שקלו להתנתק ממדינת ישראל בעקבות התעללות של מס רכוש – של המדינה – בהם.
ואז באו מסקנות הביניים של ועדת וינוגרד, וסיפרו לנו את מה שידענו כבר קודם – שהשלטון שלנו מזלזל בנו, בחיינו ובחיי יקירנו, ברכושנו וברווחתנו. שהשלטון שלנו התייחס למלחמה ממשית כאל מערכה פוליטית קטנונית של משחקי אגו וכבוד. שהשלטון שלנו שכח מה תפקידו, מה אחריותו, ומי משלם לו את המשכורת.
***
אני מהאנשים הנודניקים האלו, שחושבים שיש רק מערכה אחת שראוי לנהל, למרות הכל, והיא המאבק, מלחמת החורמה, בייאוש ובציניות. אבל אני גם בן אדם מציאותי למדי, שיודע שמערכות כאלו אי אפשר לנהל לבד, ואי אפשר לנהל בצדקנות. התהיה הגדולה שלי, שאלת מיליון הדולר, היא מה הקו האדום של העם היושב בציון. מתי יגיד העם הזה, או לפחות חלקים משמעותיים ממנו – הספיק לי, עכשיו די.
ראיתי במהלך השנים האחרונות כל מיני קווים אדומים של כל מיני עמים, ומגוון של "השתוללויות" אזרחיות בכל מיני מקומות. לא כולן השיגו את המטרות, לא כולן הביאו לשינוי המיוחל, אף אחת מהן לא עשתה מהפכה. כולן ביטאו השתתפות אזרחית פעילה בחיי המדינה, אכפתיות, ואמונה ביכולת האזרח לשנות. לא כולם, אגב, התרחשו בדמוקרטיות. במקומות לא דמוקרטיים, מטבע הדברים, האירועים האלו היו יותר אלימים.
בישראל, בכל פעם שחשבתי שהגענו למקום כזה, התבדיתי. ועדיין, קשה לי קושי רב לקבל שאין כאן דבר כזה, קו אדום. להפגנה אתמול הלכתי כי חשבתי שוב שהנה, סוף-סוף, הגענו לקו האדום הזה. אבל מצאתי את עצמי בעוד הפגנה המונית של ייאוש תבוסתני. האנשים שהיו צריכים להיות בה התחפרו במחילות שלהם, ממגוון סיבות מיואשות, ורבים מאלו שהיו שם לא ביטא רצון לשינוי או דרישה לשיקום, אלא בעיקר דיכאון הרסני ושאיפה לרגרסיה. אני כמובן מדברת על אלו שקלינגר מכנה בשם ה"פייגלינים".
את דעתי על הפייגלינים האלו כבר הבעתי בפירוט כמה וכמה פעמים. אין טעם לחזור ולהדגיש עד כמה שאני מתנגדת לעמדותיהם ולכל מה שהם מייצגים. אבל אני מבינה לגמרי למה הם היו שם. זה לא היה בגלל המלחמה או ועדת וינוגרד. הם היו שם בגלל המפגש הקשה והפתאומי שהיה להם לא כל כך מזמן עם קרקע המציאות, בלי רשת מגן. אחרי שנים כל כך ארוכות של העדפה מגובה בתקציבים, פתאום בא התומך הגדול ביותר שלהם ותקע להם סכין ארוכה מאוד בגב. וכשהם פנו לציבור הרחב, הם גילו שהם ומטרותיהם לא מעניינים אף אחד, שהציבור הרחב עסוק מדי בבגידות וההתקפות היומיומיות ההדרגתיות והמתמשכות של הממשל שלו מכדי שיקדיש שניה אחת לאידיאולוגיה שלהם, לבית שלהם, ואפילו להצגות המגובות בקלישאות השואה המגוחכות שלהם. אני יכולה לדמיין לעצמי את תחושת הייאוש, התסכול והניתוק שלהם. אני יכולה להבין למה הם רכבו על גב העצרת הזאת, בין אם כשחרור קיטור, ובין אם כניסיון למצוא חיבור חדש.
מה שאני לא מצליחה להבין, זה איפה היה שאר העם. בעיקר איפה היו אלו שמעוניינים בהמשך קיומה של הדמוקרטיה כאן. היעדרם מטריד מאוד, ורק אומר שכנראה אין לה סיכוי, לדמוקרטיה הזאת, שהם ויתרו עליה, שהם כנראה לא מבינים מה עומד על כף המאזניים, או שסתם לא אכפת להם.
***
בדמוקרטיה, הדבר הכי פחות חשוב הוא אחדות. למעשה, בדמוקרטיה מתפקדת, אחד הדברים החשובים ביותר הוא מחלוקת – שמפרה את הדיון הציבורי, שמעשירה את מגוון האפשרויות, שמאפשרת שינוי, התפתחות ושיפור. ומחלוקת כזו לא מוגבלת לדברים הקלים, אלא נוגעת גם לדברים החשובים ביותר, כמו צביונה של המדינה, למשל, אופיה ודמותה. כמו מאבקיה הפנימיים והחיצוניים והפתרונות האפשריים שלהם, כמו סדרי העדיפויות שלה, חלוקת התקציב שלה, הערכים שלה והאידיאולוגיה הרשמית שלה. כדי שתהיה מחלוקת כזו, מהסוג המפרה, צריך כמובן לגבות אותה בתרבות של דיון, באכפתיות ובתקווה. שני האחרונים הם תנאי הכרחי לאפשרות קיומו של הראשון.
כשקיים דבר כזה, אפילו גורמים עויינים כמו הפייגלינים הם דבר חיובי ומחזק, ולא דבר מאיים. כשהבסיס חזק, הוא יודע איך להתמודד עם גורמים שמנסים לחתור תחתיו, ולא צריך עזרים, בעיקר לא חקיקה, כדי לעשות זאת.
עוד דבר שחיוני לקיומה של דמוקרטיה מתפקדת הוא האמון של האזרח הבודד ביכולתו להשפיע ולתרום לשינוי, ובעיקר, ביכולתו לפעול למען יצירה של אלטרנטיבות. באפשרות הקיום של אלטרנטיבות כאלו. גם אם לא מאמינים כבר לשום דבר אחר.
ורק על דבר אחד אסור שתהיה מחלוקת, במדינה דמוקרטית מתפקדת – על הרצון לשפר, על הרצון לעשות עתיד טוב יותר. על הרצון לעשות גם "בשביל המדינה". בשביל הכלל. בכל דרך דמוקרטית וחוקית שנמצאת בידי האזרח לעשות כן. וקיימות דרכים כאלו. לא מעטות. הפגנה היא אחת מהחשובות שבהן.
***
כשאנשים אינטליגנטים מנסים להסביר לי באריכות למה אחריות שלטונית היא דבר טריוויאלי ובאמת לא חשוב שאין שום סיבה לדרוש אותו, ולמה עדיף להשאיר את החרא הישן והטוב במקום לפעול לשינוי וליצירת אלטרנטיבות חדשות, ולמה הם לא ילכו לעצרת כי הם צדיקים שלא תמכו במלחמה מלכתחילה או צדיקים שלא מסוגלים לעמוד ליד מתנחל או מישהו שמה שהוא רוצה זה שביבי יהיה ראש ממשלה, אני באמת מאבדת תקווה.
כשאני רואה אנשים אינטליגנטים מקשקשים על זה שהם לא רוצים להיות "נגד" (כן, הם "תמיד בעד". בעד שחיתות, בעד הרג, בעד ניצול, בעד זלזול, אין ספק), ושצריך לחשוב מחשבות חיוביות (כן, לבחור לראות את הכחול, אין ספק) או לעשות עוד ניסיון מטופש של להקים משהו חדש יש מאין ולמחוק את העבר, במקום להתמודד איתו, כמו כל כת טובה, גם זה, מאוד מרפה ידיים. גם אלו שמוחים על הדה-פוליטיזציה של הפוליטי ומעלים טענות חזקות ונכונות למה לא, תוך כדי שהם שוכחים שצריך להתחיל מאיפשהו – ממש מדכא.
"100 אלף איש לא יכולים להפיל ממשלה", אומרת כותרת בעיתון. צודקת הכותרת. זה לא רק המספר, אלא גם תוכנו. 100 אלף מיואשים ועוד 6.9 מיליון לא יכולים לעשות את הדבר הטריוויאלי ביותר, הנחוץ ביותר, החיוני ביותר – להחזיר לידיהם את המדינה, את החיים שלהם, ללכת לבחירות, כמו שצריך לעשות עכשיו, לפתוח שוב את הדיון הדמוקרטי באלטרנטיבות, בשינוי, בעתיד. להזיז משהו, לעשות חור בסכר, שישחרר את הביצה התקועה. גם אם אולמרט יחליט שבכל זאת נמאס לו ויפרוש, שום דבר הרי לא יזוז, כי אין מי שרוצה להזיז.
אני באופן אישי די מיואשת. אני לא יודעת מה עוד אפשר לעשות. אם האנשים שהיו יכולים לחולל את השינוי מעדיפים לדבוק בחרא הישן והטוב, כי אולי יהיה יותר גרוע, אם הם עד כדי כך אדישים שהם אפילו לא מוכנים לעשות את ההקרבה הבאמת לא גדולה של לעמוד שעתיים בכיכר כדי לשקם את העיקרון הדמוקרטי הבסיסי ביותר, אז כנראה שבאמת אין עתיד למדינה הזאת.
***
ועם זאת, בעיני ייאוש זה מצב זמני. הוויכוח האם ללכת להפגנה או לא נגמר, אבל הייתי שמחה מאוד לשמוע מאלו שטענו כאן נגד ההפגנה הזאת, אך מכחישים שזה נובע מוויתור מראש על כל סיכוי לשינוי – אם לא ה"אולי די" הזה כצעד ראשון, אז מה כן? מה הקו האדום, מה עושים איתו, איפה צריכה להיות נקודת ההתחלה של השינוי, ומהן האלטרנטיבות והדרכים הקונקרטיות שיאפשרו להציל את הדמוקרטיה ולשקם את העם, החברה והמדינה בישראל?
לתבנית קוראים "רענן". וכן, אפשר לשנות את התמונה.
איל – תודה על ההפניות. למעלה שמתי מאמר של קליינברג (לא חושבת שיש באינטרנט, הקלדתי מהעיתון). גם כן, כדאי.
כדאי מאוד לקרוא היום את נחמיה שטרסלר, אני לא מסכים עם כל מה שהוא כתב, [בעניין הזה, ובכלל כמובן…] אבל כדאי לקרוא
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/856043.html
וכדאי מאוד לקרוא את גדעון לוי
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/856045.html
מצטער, לא היה לי כוח לקרוא הכל, זה נורא ארוך. אבל רציתי להגיד לך שאני מת על העיצוב שלך, איך קוראים לו? אפשר לשנות את התמונה בהדר? 🙄
יוחאי, אתה אופטימיסט חסר תקנה…
נדב – צריך תמיד לעשות קופי פייסט לפני שלוחצים על send. אי אפשר לסמוך על אף אחד היום.
אני לא מיואש. 100 אלף הם לא מעט. ואני אופטימי לגבי ההפגנות הבאות.
אני מעדיף שהוא ייאלץ להתפטר עקב מדיניות רעה שלו שתעורר הפגנות עוד יותר גדולות, ולא עקב פרשיות שחיתות.
אבל אם לא הפגנות, אז מזוז או דו"ח וינוגרד הסופי יפילו את אולמרט.
יהיה טוב (סימן קריאה)
אני יוצא לכיכר לדרוש את ראשם של אלעד וחנית. רשמתי תגובה ארוכה עד מאוד, ובלוגלי אכל לי אותה בתואנה המופרכת שאין לי ג'אווהסקריפט.
השאלה היתה בלשון רבים כי היא פנתה למספר אנשים.
לעניות דעתי, אין שום סתירה בין שני סוגי הפעילות. זה אינטרס של כל הצדדים להעיף את השלטון הנוכחי, וללא קשר לזה, יש להמשיך ולפעול בצורה דמוקרטית ליצירת אלטרנטיבות, איש איש לפי אמונותיו. לדעתי, גם לא היה "איזון" פוליטי, אלא צדדים פוליטיים שונים שפועלים למען אותה מטרה, שהיא תנאי הכרחי לכך שיוכלו להמשיך ולפעול למען מטרות שונות. חוץ מזה, לעניות דעתי אין כאן "שיח מקצועי" שקשור לאיכות השלטון. בכל שלטון ובכל פוליטיקה יש שחיתות. יש שחיתות שלא מונעת מהמערכת לתפקד, ויש שחיתות שכן מונעת מהמערכת לתפקד. אנחנו נמצאים במצב השני, ולכן כבר מזמן לא מדובר כאן על מקצועיות, אלא על דבר שצמצומו הוא הכרחי, חיוני לא פחות מענייני המיליטריזם, אם לא יותר. ולמה יותר? כי המיליטריזם היום הוא חלק מזה, הוא ציני לגמרי. קדימה היא בדיוק מה שאמרה שתהיה, מפלגה ללא אידיאולוגיה וללא ערכים שיוצאת למלחמה בגלל סקרים ומבצעת פעולות צבאיות בגלל פובליציסטים מתלהמים.
וליגאל – אני לא יודעת אם אפשר להתייחס לטענה לגבי פריצת המהפכות כאקסיומה. באפריקה זה לא ממש קורה, ושם יש יותר ממסה קריטית שאין לה מה להפסיד. מהפכות לא פורצות כשאנשים עסוקים במאבק קיום יומיומי או שרויים בתסכול וייאוש עמוקים שקשורים לשיטה עצמה. אם כבר, אז במצב כזה "פורצות" מהפכות מהסוג שאנחנו ממש לא רוצים שיתרחש.
מהפכות פורצות כאשר למסות קריטיות של האוכלוסיה אין מה להפסיד והיאוש משיפור המצב משתלט.עוד לא הגענו לכך.אולי 10% מהאוכלוסיה במצב של חוסר כל תקווה ואפשרות לקיום מינימלי.בנוסף לכך,כל עוד לא יהיה שלום עם הפלסתינאים הלאומנות תדכא כל מוטיבציה לשינוי חברתי.
אין סכוי כי הישראלים יסכימו לחזרה לגבולות67 שהם תנאי הכרחי להסדר שלום.רק אולטימטום חיצוני או תבוסה צבאית יגרמו לכך. כך היה במבצע סיני כאשר אולטימטום של ארה"ב גרם לישראל לסגת מיידית לגבולותיה ולבטל את מלכות הבית השלישי של בן גוריון.כך היה ביום הכפורים עת התבוסה גרמה לויתור על כל סיני וחלקים מירדן.
זה נכון, אם זה היה תלוי בי, היתה חובת קריאה (+ בחינה) של הדו"ח לכל אזרחי ישראל, כי הרבה מדי אנשים מנפנפים בו כשהם טוענים שהבעיה היתה שלא נכנסנו בלבנונים יותר חזק. ובכל זאת, נראה לי שעניין התרבות הפוליטית הוא תנאי מקדים לכל אפשרות של דיון על מה ואיך היה צריך להיות; אם דו"ח כל כך בוטה ומחאה של עשרות אלפי אנשים (שלא לדבר על רמת התמיכה בסקרים) לא גורמת ליושבים בשלטון להתפטר, הבעיה שלנו בסיסית הרבה יותר מבחירת דרך לא נכונה (מוסרית ואפקטיבית). זה דומה במידה מסויימת להצמדות של קצב לכסא שלו תוך התעלמות מכל דבר אחר, אבל זה גרוע יותר – גם כי קצב הוא ממילא רק פוסטר לקישוט, וגם כי מול קצב יש בסה"כ חשדות (לא שמבחינה ציבורית זה לא מספיק), ומול אולמרט/פרץ יש כבר "פסק דין" במובן מסויים.
השאלה מהי הביקורת שיש להשמיע ומה מקורה. ביקורת אנטי-מלחמתית או ביקורת פרו-מלחמתית. אין "אמת" אחת משותפת. אני לא בעד לטשטש ביקורת על דרכי קבלת ההחלטות, אבל הנקודה היא שבעיני רבים מאנשי הימין הבעיה היא חוסר הנחישות במלחמה ולא עצם המלחמה וקבלת ההחלטה לצאת אליה. אגב החלק שפורסם עד כה של דו"ח וינוגרד יכול דווקא לחפוף עם המסקנה השמאלית, שכן הוא מראה שלא היה שיקול מבוסס של ההחלטה להחליף את מדיניות ההכלה במדיניות התקיפה, ובעצם מטיל נטל על המבקשים לצאת למלחמה להראות ששינוי המדיניות הזה יכול להיות מוצדק.
והאמת לא מספיק חשובה כדי להודות בה גם כשהיא באה מפי הצד השני? שווה להשאיר את אולמרט בשלטון ולשדר מסר ש"הכל עובר" רק כדי שלא לשמח את אנשי הימין?
בעיני חלק גדול מהשיח ה"מקצועי" של איכות השלטון הוא הסחה מהפוליטיקה האמיתית, ותנועות החלפת שיטת הבחירות ב 1990 שהונהגה על ידי חלק מאותם אנשים שהנהיגו את ההפגנה אמש היא דוגמה מובהקת לכך. מוצאים איזה נושא פרוצדורלי ומשכנעים את מי שלא יעז לקחת עמדה שבוגדת בפטריוטיות הלאומנית ששם מצויה הבעיה האמיתית. זה לא שאני מתכחש – במקרה הזה – לבעיה של אחריות ויש קשר בין הדברים. אבל אני מוטרד מהפגנות שלא עושות את הקישור. אני לא בעד לדחות את הדיון בנושא הזה, אבל הוא חייב להיות מקושר למהות, ולא מנותק ממנה בצורה "מאוזנת". כך נדמה לי לפחות.
החלק המעניין בתגובה שלי היה דווקא הפסקה הראשונה.
אני לא מחפש עצרות מאוזנות פוליטית. אני די סולד מה"איזון" הלא מאוזן הזה.
הטענה שלך לא אומרת, בעצם, ש"אם לא נצליח לפתור את בעיית המיליטריזם של החברה הישראלית, והששון שלה לפתור כל בעיה באמצעות אלימות לא מידתית, אין טעם להלחם גם על מינימום הגינות שלטונית שאומרת שמי שנכשל באופן כל כך קיצוני וזוכה לאחוז כל כך זעיר של תמיכה בעם, צריך ללכת הביתה"?
הייתי שם, ואני חושב שבסה" כ היה די מאוזן פוליטית – מאיר שלו עם ההתבטאויות שלו (סביבי דווקא אנשים נראו תומכים) ואביב גפן עם "נכבוש את השלום ולא את השטחים" (לא אמירה עמוקה במיוחד, יש להודות, אבל בכל זאת משהו אנטי-ימין-התנחלויות במובהק) מצד אחד, והתבטאות אחת או שתיים בסגנון "במלחמה הבאה נקרע להם את הצורה" מצד שני (אחת היתה של אחד האבות השכולים שהוזמנו לנאום, אני לא ממש זוכר אם היתה עוד אחת. אני מודה שלא הגעתי ממש בהתחלה אז אולי פספסתי משהו). יותר הפריע לי הנאום הארוך (והלא מעניין במיוחד) של עוזי דיין, שכנראה ב"עצרת בלי פוליטיקאים" התכוון ל"עצרת בלי פוליטיקאים ש*הצליחו* להבחר לכנסת".
את סיימת את הפוסט שלך בשאלה בלשון רבים ולכן עניתי בלשון רבים. בכל מקרה, הנה בדיוק הגיע לי הדבר הזה שלמטה במייל. זה נראה לי פעילות נכונה. יותר מבחירות עכשיו. כמו שהזכיר לי אתמול מישהו, אם אנו (וסליחה על הרבים, הכוונה לשמאל) לא ליברלים גרידא שמחויבים לעקרונות פרוצדרודלים מופשטים, אלא מחוייבים לעקרונות של צדק מהותי, אנו (כן ויש כאן לשון רבים כי אני שואל שאלות על השמאל ולא רק על עצמי) מחוייבים לחשוב על התוצאות של מעשינו בתחומים של מלחמה/שלום, רווחה, חיים, וכו'. לכן לא ברור לי שבחירות עכשיו זו המחוייבות הראשונה שלנו. לגבי מה הן הדרכים האלטרנטיבות לשינוי כבר הצבעתי בתגובה הקודמת על מה הנושאים שבהם צריך לדעתי להתמקד. והנה בדיוק קיבלתי כאמור את זה במייל:
הזמנה לאסיפה של פעילים/ות
נגד המלחמה ביום ראשון הקרוב
החלה הספירה לאחור למלחמה הבאה!
המחאה שאנו עדים לה בעקבות פרסום דו"ח וינוגרד, לא רק שאינה נוגעת בסוד ה"כישלון" של מלחמת לבנון השנייה,
שהוא עצם התפיסה המיליטריסטית לפיתרון הסכסוך, אלא אף תורמת ליצירת האשליה המסוכנת שלאחר
"תיקון הליקויים" ו"הפקת הלקחים" יהיה ניתן לצאת להרפתקה צבאית נוספת על מנת לשקם את
"כוח ההרתעה" שנחלש.
מסיבה זו אנו מעריכים שצו השעה להתחבר כדי להשמיע קול מחאה שונה. קול נגד המלחמה הבאה!
אנו מזמינים את הפעילים והפעילות ונציגי התנועות נגד המלחמה לקחת חלק באסיפה שתתקיים
ביום ראשון ה-6/5 במרכז "אשה לאשה" בחיפה, ברחוב ארלוזורוב 118 , בשעה7 בערב.
מטרת האסיפה: תכנון צעדי מחאה אלטרנטיביים לאלה הכובשים את השיח הציבורי בימים אלה.
חנה ספרן -050-7377113
שאול פלדמן- 054-4319430
__._,_.___
אני פירטתי למה אני חושבת את מה שאני חושבת, ואשמח לשוב ולהבהיר, כולל מדוע אין לי שום בעיה עם זה שהפייגלינים היו בהפגנה אתמול, וזו לא סיבה לא ללכת, ולמה הקונצנזוס היחיד שהיה אמור להיות אתמול, ושהיה בעצם, הוא זה שצריך ללכת לבחירות, ולמה זה בדיוק הצעד שצריך לעשות היום. ועם כל הכבוד, הפוליטיקה לא מנוכסת לאיכות השלטון. חוסר האיכות בשלטון הגיע לרמה כזו, שהוא משתק את הפוליטיקה, ובמצב כזה, מחאה היא לא פעולה של סטטיסטים, אלא הדבר ההכרחי לעשות כתנאי מקדים לשיקום של כל דבר אחר. אתה חוזר על מה שאמרת אתמול, ולא עונה על אף אחת מהשאלות ששאלתי או מהטענות שהעלתי. איך בדיוק אתה רוצה שאני אגיע למסקנות אחרות מאלו שאני מגיעה אליהן (דהיינו, תבוסתנות וייאוש) לנוכח דבריך? (והערת אגב – קשה לי להתייחס ברצינות למי שמתייחס לעצמו בלשון רבים).
לא הלכנו להפגנה כי ידענו שהיא תהיה של הפייגלינים. לא הלכנו כי למרות שמאיר שלו אמר דברים חשובים בטלביזיה לפחות זה נשמע שרוב הקהל צעק לו אז בוז. לא רצינו ללכת להפגנה שאלו מסריה. וקראי את אהוד אשרי שצוטט למעלה.
זה לא מתוך בחירה שלא לעשות. תצאי כבר מהפוזיציה הזאת שכל מי שלא הסכים איתך לגבי ההפגנה הזו וכל מי שלא הלך אליה, הוא מיואש-ויתר על הפוליטיקה-תבוסתן. לא מתאים לך. היתה בחירה פוליטית אם ללכת להפגנה *הזו* או לא ויש כאלו שבחרו כן ויש כאלו שבחרו לא והיה ויכוח על מה השמאל צריך לעשות. בעיני רבים מבחינה שמאלית זו הפגנה רעה שלא מעבירה את המסרים הנכונים. יש מלא הפגנות אחרות שנלך אליהם והלכנו. נכון, הן יהיו יותר קטנות לצערי. אבל אם אני רוצה הפגנות גדולות של מעין קונסנסוס שמאחד ימין ושמאל אלך כל יום להפגנות מסוג בעד בחירה ישירה/בעד חוקה/ וכו', שלא מפתיע שאחד הדוברים המרכזיים של ההפגנות האלו בשנות התשעים היה גם אחד הדוברים המרכזיים אמש. אז כשהפוליטיקה מנוכסת לאיכות השלטון – אני כאמור לא רוצה להיות סטטיסט בזה. את יכולה להתווכח עם העמדה הזו אבל להאשים אותה ביאוש ותבוסתנות זה רק מתוך עמדה שהבחירה שאת עשית היא היחידה שאינה תבוסתנות מיואשת.
מה כן – השמאל צריך אכן להפסיק את התבוסתנות שלו. בעיני מה שביילין עשה אתמול עם אפי איתם זו התבוסתנות. התבוסבנות זה לא להיות מסוגלים להגיד מתחילת המלחמה ואחריה – אנו נגדה. אנו נגד דרך הכוחנות והחד-צדדיות. אנו נגד הכיבוש שנמשך בחסות אוסלו וההתנתקות. אנו נגד פירוק מדינת הרווחה. אלו מסרים שצריך לבנות קואליציות סביבן. אבל השמאל היה מנוכס לממשלות אוסלו כך שלא יצא נגד ההתנחלויות שהורחבו בחסותן. הוא כל כך התאהב – ומסיבות מובנות ובמידה רבה מוצדקות – בפינוי התנחלויות בעזה שלא דיבר נגד המשך הכיבוש בחסות ההתנתקות. והוא כל כך פחד להראות "מנותק מהעם" שלא דיבר מספיק ברור נגד המלחמה מתחילתה (פרט לבודדים – בקרב השמאל היהודי – כמו זהבה גלאון וכו'). השמאל צריך להפסיק מהפחדים והניכוסים האלו שלו – והפגנת אמש היתה אחד מהם – ולצאת עם המסרים האלו. בהרבה דרכים. אין ספק שזו כיום עבודה קשה מאוד. ללכת להפגנות קונסנזוס מהסוג של אתמול לא יקדם בעיני כלום מהנושאים האלה. להפך.