כלכלה | יונית מוזס

מסע ההפחדה של עינת וילף

27 08 2010

"מסע ההסתה נגד ח"כית עינת וילף" כפי שמציגה אותו ח"כית עינת וילף הוא פאתטי בעיני. זה שאלי ציפורי כתב טור שבו הוא מביע את דעתו, לא אומר שמישהו משתיק אותה או שאיזה טייקון סימן אותה. בוודאי שלא פישמן. לא נראה לי שהצעת החוק שלה להגברת התחרותיות מזיזה משהו לפישמן. שלושה סעיפים שלא ממש נוגעים לסוגיה האמיתית של קשרי ההון-שלטון ההדוקים וחולשתו של הרגולטור הרלוונטי, ושתחולתם תהיה מ-2015. בישראל, זה בד"כ אומר שתחולתם לא תהיה בכלל, ואם תהיה, לא תאכף בכלל. כמו חלקים גדלים והולכים של ספר החוקים הישראלי.

המשך לקרוא קטע זה »



הפנטזיה העצובה של הרוב השפוי

8 05 2010

השבוע במקרה עברתי ליד עיתון. לא סובבתי את הראש מהר מספיק, וקלטתי את הפסקה הראשונה של מאמר כלשהו, שכותרתו הייתה "מי יהיה ניק קלג?". קראתי אותה, התפלצתי מעומק הטפשות, ואז גיליתי למרבה חוסר ההפתעה שחתום עליה ארי שביט. אכן, אחד מאלו שלו שמורה הנבואה. אבל הטפשות שהתגלמה בפסקה הזאת לא הייתה סתם טפשות של כותב בודד, אלא שיקפה טפשות עמוקה יותר, שמכילה בתוכה גם טעות פטאלית שמחריבה את חיינו כאן כבר תקופה די ארוכה.

"לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להבין מי ינצח בבחירות הבאות בישראל. ינצח מי שיציע הצעה ממשית לחידוש הציונות. ינצח מי שייצא באומץ לב נגד הפוסט ציונות החרדית, הפוסט ציונות הלאומנית והפוסט ציונות השמאלנית. ינצח מי שיגבש סביבו את המרכז הציוני השפוי, המותקף מכל עבר; מי שילהיב את הרוב הישראלי הדומם, האוהב את מדינתו אך רואה אותה מתפוררת לנגד עיניו. ינצח מי שיגלם באישיותו, בניסיונו ובכישוריו ישראל אחרת: חזקה, נאורה, משגשגת", כתב שביט.

לכאורה, הדברים נשמעים יפים. זו פנטזיה נחמדה, לחשוב שאפשר ככה להכניס את כל הפילוג והשסעים והאלימות והמרמור ואפשרויות הבחירה העגומות שאלו יוצרים תחת המושג המשעשע למדי (אם הוא לא היה כ"כ עצוב) "פוסט", וזאת ללא הבחנה בין "פוסט" ל"פוסט". זו פנטזיה נחמדה לדמיין רוב אומלל שיושב "מחוץ לבית המשוגעים", כמו Wonko the sane של דאגלאס אדמס, עורג למדינתו האהובה, ורק מחכה לאיזה ניק קלג ציוני, חתיך ובעל תואר בכלכלה או משפטים, שיציל אותו. באמת פנטזיה נחמדה. רק שלרוע המזל, אין לה שום קשר למציאות שבה אנו חיים. הרוב הזה לא קיים. ה"מרכז הציוני השפוי" הוא קבוצה ריקה. וגם ה"פוסט ציונות" בשימוש שעושים בה שביט ואחרים, היא פיקציה עלובה.

המשך לקרוא קטע זה »



שנות האפס הגדול – סיכום עשור מדכא

31 12 2009

העשור הזה מרגיש, בשעותיו האחרונות, כמו משקולת של 10 טון שתקועה לי בגרון. נכון, אני לא משתגעת על תאריכים סימבוליים וטקסים למיניהם. ונכון, הייתי יכולה לסכם את העשור האחרון בשתי מילים: "ברוך שפטרנו". אבל דווקא בא לי לפתוח דף חדש, לנקות את השולחן, להוציא קצת קיטור.

בחודש האחרון יצאתי קצת מהמעורבות האינטנסיבית והיומיומית באירועי השעה. אני לא ממש נהנית מזה. יכול להיות שזה רק ייסורי גמילה, לא יודעת, צריך לתת לזה קצת זמן וכו'. בכל מקרה, לא יצא לי לקרוא יותר מדי סיכומי שנה/עשור. פעם הייתי כותבת כאלו, סיכומי שנה בכלכלה העולמית, ז"א, ואז הייתי קוראת את כולם. השבוע יצא לי לקרוא רק אחד, אבל זה היה מספיק. פול קרוגמן, האיש והאנדרסטייטמנט ("משהו מצחיק קרה לי הבוקר"), סיכם את העשור בטורו בניו יורק טיימס תחת הכותרת "The Big Zero".

קרוגמן אומר שהעשור הראשון של המילניום החדש, מנקודת מבט של כלכלת ארה"ב, היה עשור שבו "לא השגנו שום דבר ולא למדנו כלום". יצירת משרות – אפס צמיחה. הכנסות משקי בית – אפס צמיחה. שוק המניות – גם כן, אפס צמיחה (למעשה, מינוס. העשור התחיל כשהדאו היה מעל 11,000. אתמול הוא נסגר באזור ה-10,000).

אבל זה עוד כלום. לדברי קרוגמן, הדבר המרשים ביותר לגבי העשור האחרון היה "חוסר הנכונות שלנו, כאומה, ללמוד מהטעויות שלנו". עוד לא הסתיימה התפוצצותה של בועה אחת, וכבר החלו שם לנפח בועה חדשה, גדולה יותר. עוד לא התפזר מסך העשן הגדול של החברות הסולידיות וורלדקום ואנרון, וכבר נתנו כולם את מבטחם במכשירי השקעה מורכבים שאיש לא הבין מה הם כוללים, כולל רוב אלו שמכרו אותם (ומי שהבין ידע היטב, ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת, שמדובר בסוג חדש של דורסים), ובהנחות כמו "ליהמן ברדרס לא יכול לקרוס לעולם". עוד לא נגמרה הזרמת הכספים הממשלתית, והבונוסים חזרו לזרום כמים.

מה שנכון לגבי הכלכלה האמריקנית, נכון פי כמה וכמה לגבי ישראל. ולא רק מבחינה כלכלית. העשור האחרון היה באמת כלום אחד גדול, שבו לא השגנו כלום ולא למדנו שום דבר. חוסר הנכונות שלנו, כאומה, ללמוד מטעויות, להפיק לקחים, להפסיק לחזור שוב ושוב על אותן כסילויות שעולות ביותר מדי חיי אדם וסבל אנושי, שבר שיאים חדשים ככל שהעשור הלך והתקדם. התחלנו אותו עם הליכוד, סיימנו אותו עם הליכוד. התחלנו אותו עם פיצוץ מכוון, סיימנו אותו במבוי סתום. התחלנו אותו במשבר כלכלי, סיימנו אותו בביבים.

רק המחשבה על הדמויות הפוליטיות שנכנסו ויצאו ונכנסו שוב לחיינו בעשור האחרון גורמת לתחושת מיאוס וגועל כזו, שפלא באמת שבשלב כלשהו הפסקנו, כאומה, להתעניין בפוליטיקה, והשארנו להם את הבמה לעשות בה כחפצם – עם פחות ופחות בושה ויותר ויותר זלזול ככל שעבר הזמן והם הבינו עד כמה הציבור בישראל מיואש ואימפוטנט, עד כמה אנחנו רוצים את ההכחשה, עד כמה טפשות הלב אחזה בנו.

כוחנו הלך והידלדל, הלך ונעלם. ויתרנו על כל רעיון וכל ערך. נתנו לפגאנים להשתלט על היהדות, לציניקנים להשתלט על הציונות, ולאידיוטים להשתלט על הקופה הציבורית. נסוגנו מעוד שעל ועוד צעד של הדיון הציבורי והדמוקרטיה שבאה עימו, עד שכל מה שנשאר מהם זה בהמות שצווחות אחת על השניה, בכתב או בע"פ, וגם זה כבר בלי יותר מדי עניין, התלהבות או בודקי איות ודקדוק. נסוגנו מעצמנו, מהפרטיות שלנו, מהכיס שלנו, מעתיד ילדינו, והשארנו את כל אלו בידי אינטרסנטים צרי מוח, לב ואופקים. אנחנו פותחים את העשור השני של המילניום בשפל כל כך נוראי, כל כך עגום, שיש לא מעט אנשים שחושבים שאין ממנו תקנה.

האם הם צודקים? האם העשור הבא יהיה בכל זאת יותר טוב? איך אומר קרוגמן בסוף דבריו, Stay tuned. וצריך גם לזכור שהאמריקנים בסוף בחרו את אובמה לנשיא.

וחוץ מזה, שתהיה לכם שנה טובה.



מניעים לא ברורים? על הצעת החוק החדשה לתיקון פקודת העיתונות

18 12 2009

פוליטיקה זה לפעמים דבר מסריח. פוליטיקה, למעשה, זה בדרך כלל דבר שיש בו מידה מסוימת של סירחון. בעיקר, באופן טבעי, בפוליטיקה פרלמנטרית, "אמנות האפשרי" וכו'. אבל כמו בכל דבר, גם כאן – יש ויש. יש מדרג, ויש מידות. לפעמים, אנו נתקלים בבריתות פוליטיות שסרחונן עולה לשמים, שעצם קיומן מעורר כל כך הרבה תהיות, ובעיקר את השאלה עד כמה אפשר לקדש את האמצעים מבלי להרוג את המטרה. כל ברית בין פמיניסטיות אולטרה-רדיקליות לבין הגרועים שבשמרנים החרדים, למשל, היא ברית כזו. בריתות בין קומוניסטים מתנגדי הפרטה לבין הקיצוניים שבמתנחלים גם כן עונות על ההגדרה.

הברית האחרונה בין אנשים כדוד רותם, יואל חסון וגדעון עזרא מצד אחד ואנשים כאחמד טיבי ודב חנין מצד שני – בנוגע לשינויים בחוק פקודת העיתונות – היא ברית כזו, אם כי כשאני קוראת את רשימת השמות אני תוהה בעיקר מי של נמרודי, מי של שוקן ומי של מוזס. לא מפתיע אותי בכלל לראות שם רק את מירי רגב מהליכוד, לנוכח העובדה שהעיתון שאותו הם מנסים לסגור ידוע ברחוב בשמו הבלתי רשמי "הביביתון".

המשך לקרוא קטע זה »



פתאום לכסף יש ריח?

4 09 2009

בורות, התלהמות, פרובינציאליות וסתם טיפשות הם מה שהביאו אתמול לניפוח סיפור קרן הנפט (אני ממש לא יכולה להתרגל לשמה החדש, סורי) של נורבגיה לממדי "חרם על ישראל" ופאקינ נזיפה ממשרד החוץ. הצביעות העיקרית היא לא מצידה של נורבגיה, או מועצת האתיקה הלאומית שלה, או הקרן. הצביעות העיקרית היא מצידה של ישראל. בישראל, הניאו ליברליזם זה אחלה ולכסף אין ריח, ואפשר להיות בעשיריה הפותחת של סוחרי הנשק העולמיים (כולל נשק שמגיע לכל מיני מקומות שאפילו נורבגיה לא מגיעה אליהם) או לייצא ידע צבאי לכל מיני רפובליקות בננות, עד שזה מגיע למשהו שמדינה אחרת עושה ושאפשר לעשות מזה "שואה ביזנס". למרבה המזל שלנו, שר החוץ שלנו מספיק בור בענייני שואה (או, בעצם, בונה על הבורות של הציבור) כדי לעשות מכל דבר "שואה ביזנס" בלי להתבייש.

המשך לקרוא קטע זה »



עזרו לי בבקשה למצוא את חוק ההסדרים

3 05 2009

אולי מישהו מקוראי החכמים יכול לעזור כאן, כי אני באמת לא מצליחה להבין מה קורה. בזמן האחרון מתרחשת בכוס התה שלנו הילולה קטנה סביב חברת הכנסת שלי יחימוביץ', שטוענת כי פרסמה לראשונה ובאופן בלעדי את טיוטת חוק ההסדרים לשנת התקציב הקרובה, שלטענתה האוצר מנסה להסתיר. כולנו קפצנו על הממצא, ופרסמנו ידיעות בעניין, עם הכותרת הנפלאה שלה, "האוצר וביבי משתוללים". הנה, כתבה ב-ynet, כתבה במרקר, כתבה ב"גלובס" וכתבה ב-NRG.

המשך לקרוא קטע זה »



מה יהיה עם כל ההסתה הזאת?

24 07 2007

כשאני מסתכלת על כותרות העיתונים בזמן האחרון, איך לומר, אני מתחילה לפחד. אני לא יכולה למצוא סיבה אחרת לשטף הפרובוקציות, הדיסאינפורמציה, הדמגוגיה האינטרסנטית והשקופה וההסתה הגלויה שמתפרצת מעל גבי הדפים, חוץ מאשר דברים מאוד לא נעימים שתואמים מאוד מטרות קיצוניות של כל מיני גורמים לא נעימים.
המשך לקרוא קטע זה »



רטוריקה מוכרת של צביעות

14 01 2007

אני לא יודעת כמעט כלום על בנגלדש, חוץ מזה שמוחמד יונוס בא משם, ושחיים שם הרבה יותר אנשים ממה שניתן לצפות לגבי מדינה שאני לא יודעת עליה כלום (למעשה, זה אחד המקומות הצפופים בעולם, אוכלוסייה 147,365,352 נפש על שטח של 144,000 קמ"ר (133,910 קמ"ר אדמה), קצת פחות מגודלה של מדינת איווה. ותודה לספר העובדות). אבל על הצביעות הליברלית, החומר רק ממשיך להצטבר.

מחצית מ-147 מיליון הבנגלדשים חיים מפחות לדולר ליום. ועד לאחרונה היה שם משהו שנראה כמו דמוקרטיה. בחודשים האחרונים, מסתבר, שוררת שם חוסר יציבות פוליטית, מאחר והאופוזיציה טוענת שמפלגת השלטון התעסקה עם הסקרים. אי לכך ובהתאם לזאת, ביום חמישי האחרון הכריז נשיא המדינה על "מצב חירום", השעה את הבחירות שהיו אמורות להתקיים ב-22 בינואר, ולא קבע תאריך חדש. 

מצב החירום, כמובן, נותן למשטרה סמכויות נרחבות, ומבטל את רבות מזכויות האזרח. כמו בכל מקום שבו היה דבר כזה. מצב החירום כולל עוצר בכל הערים הגדולות, ביטול התקשורת החופשית, וכו' וכו' וכו'. 

וכותרת שראיתי היום בסוכנויות אומרת כך: "מצב החירום בבנגלדש טוב לעסקים, אומרים היצואנים". נשיא איגוד יצרני ויצואני הלבוש הבנגלדשי אומר: "אנו מברכים על מצב החירום, כי הוא יביא יציבות למדינה ולפחות יבטיח אווירה ידידותית לעסקים".

איפשהו, נראה לי ש"נערות הטלפון" של יונוס יסתדרו טוב יותר בלי מצב חירום.



אפשר גם אחרת

4 01 2007

יום קשה עבר על כוחותינו. שבוע קשה. שנה קשה. מאחר ואין לי שום כוח נפשי להתייחס לענייני מסים, הטאליבן המשתלט על ישראל או שאר קשקושי היום, אני אשחק עכשיו בניצן הורוביץ, ואקשקש קצת על כמה דברים רחוקים יותר. מה זה רחוקים, כמה דברים שמתרחשים אוביוסלי על כוכב אחר.

בגרמניה, אנשים הפסיקו ללדת. בכל אירופה, למעשה. זה כבר די common knowledge, שככל שהנשים משכילות יותר, כך הן יולדות פחות. ובעולם של קפיטליזם ברוטלי, יודעים כל איש ואישה שמבינים את דרכי העולם הזה שלא יולדים אם אי אפשר לפרנס (ולא רק ברמה של אוכל ובריאות, אלא גם ברמה של בובות אלמו, המותגים הקיימים וכל חוג פלצני שכל הילדים הולכים אליו), ובוודאי שלא יולדים אם זה הופך אותך לשפחה עם שלוש משרות דה פקטו, בזמן שהבחור, אם הוא קיים בכלל, לא ממש מבין מה רוצים ממנו בכל העניין הזה של הילדים, סידור הבית, ניקיון, הכנת ארוחות ערב וכדומה.

כן, זו הכללה גסה. אבל כל אישה יודעת שיש בה יותר משמץ של אמת. ראו למשל את הכתבה המאממת של הגברת ריקי כהן ב-ynet, על ה"פמיניסטיות" החדשות. נשים תבוסתניות מצליחות להגיע לכזו רמה של רציונליזציה, שהן מכנות את הוויתור שלהן על המאבק האמיתי – שוויון בין גברים לנשים לא רק במה שקורה מחוץ לבית, אלא גם במה שקורה בתוכו, בשם החצוף "פמיניזם".

אבל נחזור לגרמניה, מקום נאור באופן יחסי (אגב, אנחנו חיים היום בשנת 2007. סתם, תזכורת למי שיש לו דחף עז להשתמש במילת ה-"נ"), שם מבינים עניין (בכל זאת, קנצלרית, למרות שאין לה ילדים). ילודה נמוכה זו בעיה. האוכלוסייה מזדקנת, יש פחות עובדים, וצריך לשלם יותר פנסיה. בעיה. ועידוד הגירה של "עובדים אורחים" כמו פעם זו לא התשובה האופטימלית, לפחות לא בצורה המונית (ולא, ממש לא בגלל שרחובותיהם הנקיים והמצוחצחים נשטפים בים של מוסלמים או אפריקנים פרימיטיבים ומלוכלכים ושורצי מחלות, שכל ייעודם בחיים זה לא חס וחלילה להיות העבדים הדחויים של הלבנים השמנים, אלא להרוס את ערי אירופה היפות – כמו שנאמר בטקסט האנטישמי של איזה קשקשן, שהתפרסם באיזה "עיתון" רשת מוונצואלה (שמשום מה אנשים טענו שהוא ספרדי) שרץ פעם באימיילים וזכה לפופולריות רבה בקרב האנטישמים היהודים). אז מה הם עשו? תוכנית לעידוד ילודה.

ומה כוללת התוכנית? אדם שמחליט לקחת חופשת לידה, זכאי לקבל שני שליש ממשכורת הנטו שלו במשך 12 חודשים. אם שני ההורים מחליטים "לקחת תורות" בחופשת הלידה, הם זכאים להארכה של ההטבה עד 14 חודשים. בשבדיה מקבלים כבר מזמן עד 480 יום, ו-80% מהמשכורת. גם דיר פאפא, אם הוא רוצה. בשבדיה ובצרפת גם יש רשת מוזלת של מרכזי טיפול בילדים.

הקוריוז המשעשע בנוגע לתוכנית עידוד הילודה הגרמנית היה שהיא נכנסה לתוקף ב-1.1, ונשים בהריון מתקדם עשו ככל שביכולתן כדי שילדן לא ייוולד בדצמבר. חבל, מזל קשת זה אחלה מזל. ואני יודעת מניסיון.

ובמקום רחוק מאוד משם, בסין, אסור ללדת יותר מילד אחד. מדיניות ממשלתית (אם כי עכשיו מותר ללדת שניים אם הראשון היה בת, כדי לצמצם את תופעת רצח התינוקות הבנות). קראתי, אגב, בספרה של קרן צוריאל "המיליארד הראשון שלי" (אגב, חברים, מה קורה עם העורכים בהוצאה שלכם? שכר מינימום?) שהמדיניות הזאת יוצרת דור של ילדים נסיכים מפונקים שקשה בכלל להאמין.

איזה עולם מופלא.

***

בצרפת יצא לפני איזה חודש ארגון בעל שם משונה ביותר, "ילדיו של דון קישוט" (אני מאוהבת…), בקמפיין למען ההומלסים. הוא פתח את הקמפיין בהקמת עיר אוהלים באזור אופנתי בפריז. בהמשך החודש צצו להן ערי אוהלים כאלו בערים נוספות במדינה. אחרי זה כמה אנשים נכנסו לאיזה סקוואט גדול ליד הבורסה והכתירו את המקום בשם "המשרד לענייני הומלסים ואנשים עם בעיות דיור". אחרי חודש, דה וילפן יגיש הצעה שתעגן את הזכות לדיור בחוק. סרקוזי ורויאל מבטיחים גם הם לעשות הכל למען חסרי הבית (שלושתם יתמודדו על נשיאות צרפת באפריל הקרוב).

במדינה, אגב, לפי איזשהו סקר שעשה איזשהו ארגון, יש 100 אלף אנשים שחיים ברחוב, עוד כמיליון שמסתובבים במלונות, מוטלים, מקלטים וכו', ועוד 2 מיליון שתנאי המחיה שלהם "לא הולמים". אין מה לעשות, אין על הצרפתים בתחום הזכויות המעוגנות בחוק. הזכות לדיור תצטרף לזכות להשכלה והזכות לבריאות, ולמגילת זכויות האדם והאזרח. ואפילו בלי טרור לבן. אם להזכיר לרגע – כאן המדינה לא מוכנה אפילו להגדיר מושג פשוט כמו "קיום בכבוד". למה, מישהו חייב לכם משהו? למה, יש כאן בכלל מדינה?

***

אי אפשר לשחק בניצן הורוביץ בלי רגע של פסימיות בעניין איכות הסביבה. אם כי אני לא חשה כל כך הרבה פסימיות כרגע לגבי המחשבה שעוד בערך 20 עד 30 שנה יימסו קרחוני הקוטב והעולם כפי שאנחנו מכירים אותו, האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה והסדר החברתי כפי שאנחנו מכירים אותו יימחקו עם המים. וזה בגלל שהטלוויזיה דולקת ואולמרט מקשקש משהו. בתשובה לשאלתו של החבר הזה של איינשטיין, "למה אתה כל כך מתנגד לרעיון היעלמותו של המין האנושי", אני חייבת לומר שלמרות שהייתי באמת רוצה שהעולם יהיה מקום טוב יותר למחייה לבני אדם ולג'ירפות, כרגע, ההתנגדות שלי לרעיון הזה אינה עזה במיוחד.

ובנימה אופטימית זו.



אנשים שעושים

10 12 2006

מוחמד יונוס קיבל היום את פרס נובל לשלום. אני באופן אישי מרגישה שמעולם לא ניתן פרס נובל לשלום מוצדק יותר. מאחר ומדובר בפרס פוליטי, אולי אפשר לראות בפרס שניתן השנה ליונוס ולבנק גראמין שלו רוח טובה שנושבת בפוליטיקה. זה כמובן למי שלא ויתר עדיין לציניות, למרות הכל. 

למי שלא יודע, מוחמד יונוס הוא כלכלן מבנגלדש. הוא קיבל את פרס הנובל על ה"פרוייקט" שלו שמכונה בשם "מיקרו-קרדיט", או "מיקרו-פיננסים". בייסיקלי, מדובר בהענקה של הלוואות קטנות לאנשים ששום בנק רגיל לא היה יורק לכיוון שלהם, ללא ערבויות, לצורך הקמת עסקים קטנים. מה זה קטנים, זעירים. זו שקיבלה איתו את פרס הנובל בשם בנק גראמין היא אישה שלקחה הלוואה של 20 דולר כדי לקנות עז, והיום היא מנהלת מטע מנגו קטן, בריכת דגים ועסק זערורי של השכרת אופניים (3 זוגות). 

כ-98% מלוקחי ההלוואות הן נשים, ומכאן צמח הכינוי "נערות הטלפון" של יונוס, מאחר וחלק מהנשים רכשו מכשיר טלפון סלולרי שהן משכירות לאנשים אחרים לצורך ביצוע שיחות טלפון באזורים נידחים של היקום. אחת מהן סיפרה שפעם איזה זוג התחתן דרך הטלפון באמצעות השירות שלה. לבנק גראמין, אגב, שיעור החזר הלוואות של כ-98%. הרבה יותר מאשר בבנקים רגילים.

יונוס סיפר שכאשר העלה את הרעיון, נתקל בלעג, בוז וזלזול מצד הבנקאים בבנגלדש, וזו הסיבה שהחליט להקים בנק משלו. והיום, הגדולים שינו עורם ורוצים לקפוץ על העגלה הזאת של המיקרו-קרדיט. בנובמבר הם קיימו פסגה גלובלית בנושא מיקרו-קרדיט בקנדה, בהשתתפות, בין השאר, נציגים מסיטיגרופ (הבנק הגדול בעולם), דוייטשה בנק ועוד רבים וטובים. והכל כמובן מתוך הגיון כלכלי קפיטליסטי. הנציג של סיטיגרופ, למשל (רוברט אניבל), דיבר בכנס על "הרחבת הגישה לשירותים פיננסיים לכל שכבות האוכלוסייה", והוסיף ואמר כי "יש להם היסטוריית החזרים טובה… הכללה פיננסית היא דבר הגיוני". כמובן שהענקת פרס הנובל תרמה לקידום העניין. איך אומרים, "צדיק… מלאכתו…" וגו'. 

והיום, בטקס קבלת הפרס, נשא יונוס נאום, שבו פרש משנה פרקטית לגמרי, שהולכת מעבר לרעיון המיקרו-פיננסים, ורוצה לעשות "שינוי רדיקלי באופיו של הקפיטליזם". הוא לא מדבר על סוציאליזם, קומוניזם, או תיאוריה נשגבת כלשהי. שום דבר שצריך לחרוג מחשיבה (עמוקה) על העולם שבו אנחנו חיים ומציאת האפשרויות הקיימות בתוכו להרחבתו ושינויו. הוא מדבר תכל'ס. ואומר דברים שרבים אולי רוצים לסתור, אבל הקומון סנס של הטענות שלו וההנחות שעליהן הוא מתבסס הוא פשוט בלתי ניתן להכחשה. ואי אפשר להכחיש גם את העובדה שהאיש גרם לשינוי אמיתי בחיים של מאות אלפי בני אדם. אם לא מיליונים, כשסופרים את כל ה"חיקויים" לבנק גראמין שקיימים בעולם. אפילו בישראל

גרסה עברית מקוצרת של הדברים שאמר היום יונוס אפשר למצוא כאן.

הנאום המלא נמצא כאן, גם בווידאו וגם בטקסט.






that