בין תשעה באב ל-20 ביולי

בסימבוליקה כמעט בלתי נסבלת, תשעה באב יוצא השנה ב-20 ביולי. ניסיתי פעם, בעצם פעמיים, לציין את ה-20 ביולי מהצד האופטימי שלו, זה של ה"דחף המוסרי" לפעול נגד הרע, גם בתנאים שבהם הסיכון הוא מקסימלי. עשיתי את זה מתוך ניסיון לבחון, דרך הקצה, את האפשרות שלא להגיע אל הרע הזה שוב, את האפשרות לעצור רגע לפני שהאופציה היחידה להימנע מחורבן היא התנקשות במישהו, במקרה הזה בהיטלר. כלומר – עוד אלימות.

כשבודקים אם מאן דהו הוא פציפיסט או לא, נוהגים לשאול אותו האם היה לוקח נשק כדי להילחם בנאצים. ההיגיון אומר שאם בוחרים נקודה שרירותית אחת בזמן, אפשר לבחור גם אחרת. התשובה שלי לשאלה כזו היא שהייתי מעדיפה לחזור ל-1918 ולנסח מחדש את הסכמי ורסאי, כך שלא יהיה לי כל צורך לקחת נשק ולהילחם בנאצים. או אולי ל-1923, לשכנע את השופטים והפוליטיקאים להימנע מחנינה ולפרק את הוויג'ילנטה המתהווה טרם שתהפוך לכוח משמעותי. או אולי ל-1933, להגיד להינדנבורג – כל אדם אחר. כלומר, הייתי מוכנה בכלל להתייחס לשאלה רק בתנאי שכל האופציות האחרות מוצו. והאופציות האחרות – מספרן אינסופי.

אבל זו כבר היסטוריה. היא קרתה כפי שקרתה. לשנות אותה אי אפשר. ההיגיון אומר שאולי אפשר ללמוד ממנה משהו.

ההיגיון, לרוע המזל, כבר לא משחק כאן שום תפקיד. אם יש משהו שאני באופן אישי מתקשה להתמודד איתו יותר מכל דבר אחר – זה בדיוק זה. אני לא יודעת אם אני פציפיסטית או לא. אני בהחלט יודעת שסדר חייב להיות. איזשהו סדר. משהו שיחזיק את הכל ביחד, אפילו אם זה רק חוט מתפורר. אם גם זה הולך, אני לא יודעת מה לעשות, מה לומר, איך לפעול. הכאוס משתלט. וכאוס אצלי זה שם נרדף לייאוש, לאלימות. קרוב יותר לתשעה באב מאשר ל-20 ביולי – ניסיון נואש וכושל ככל שהיה. הלמינגים האיצו את הקצב. התהום קרובה מאי פעם.

ההיגיון אומר שבשנת 2010, אחרי כל כך הרבה ניסיון מר, שלנו ושל אחרים, נבין קצת יותר טוב מהו המחיר הבלתי נסבל של אובדן הדמוקרטיה. ההיגיון אומר שבשלב זה של ההיסטוריה האנושית, נבין סוף סוף שדמוקרטיה מתגוננת היא דמוקרטיה שמחבקת את ומחנכת למגוון, ריבוי, פתיחות ושקיפות, ולא כזו שמבטלת ומשמידה את עצמה תוך כדי תהליך ההתגוננות. ההיגיון אומר שלכל הפחות, הניסיון וההיסטוריה שלנו עצמנו הם אלו שיקבעו את הקווים האדומים שאין לחצותם. אז הוא אומר. כנראה שחם מכדי להקשיב לו עכשיו.

**

בתקופה האחרונה קורים יותר מדי אירועים שיש להתייחס אליהם, יותר מדי "מסמרים אחרונים בארונה של הדמוקרטיה". נדמה שהאש באמת פשטה בשדה הקוצים, שהסכר באמת נפרץ, והעומס הוא בלתי נסבל. להגיב על אירועי הרגע כבר לא מספיק לכלום, לא מסייע לכלום, בטח שלא לכבות את האש המשתוללת הזו. כל יום יש משהו חדש. הכנסת מחוקקת חוקים גזעניים ופאשיסטיים, שלא לומר נגועים בצביעות עמוקה (כמו חוק החרם, למשל), ללא הכרה. כמעט בו זמנית, מצליחה אותה הכנסת – שפלה, עלובה וחסרת כל כבוד או יושרה – לחון מתנגדי מדיניות ממשלתית אחת שעברו על החוק, ולהעניש מתנגדי מדיניות ממשלתית אחרת שלא עברו על החוק, ולרדת תוך כדי המעשים הללו לתהומות חדשים של ביזיון. וה"עם" שאותו מייצג בית המחוקקים הזה? אדיש במקרה הטוב, מתבהם במקרה הפחות טוב. שום מחשבה לטווח רחוק של יותר משלוש דקות. שום היגיון, ולו הבסיסי ביותר. הכל מתלהם, רדוד, נקי מדיון אינטליגנטי, ריק לחלוטין מתוכן. כולל סמלי המדינה, כולל הגדרתה העצמית. וללא תוכן, מסקנתם ההגיונית כל כך של חברי הכנסת היא שצריך להגדיל את הקנסות.

וגם על זרועות השיפוט והאכיפה לא פסח התהליך. איך אומרים, כשהדג מסריח מהראש. המשטרה מתנהלת בחלקה כבר מזמן כוויג'ילנטה. המשטרה החשאית מתחילה לתפקד כשטאזי לכל דבר, כולל העלמות אנשים, שימוש מופרז במילים גדולות שמסתכמות לפסקי דין קטנים, בעיטה בכל הליך תקין ורדיפות פוליטיות. בית המשפט מתקפל לעיתים קרובות מדי, למעשה, כמעט תמיד, בפני הרמיסה הבסיסית של כל העניין הזה של חוק ומשפט, לשמע הונאת ה"ביטחוני" הגדולה.

אפלטון אמר פעם, לפני זמן רב מאוד, "אלה שחכמים מכדי לעסוק בפוליטיקה, נענשים בכך שהם נשלטים על ידי טיפשים מהם". אנחנו חיים את הציטוט הזה היום. השפויים והחכמים במדינה מתרחקים מהפוליטיקה הפרלמנטרית כמו מאש. לבדלנות הזאת יש סיבות רבות, ובעיקר רציונליזציות מרובות. אנחנו מוצאים את עצמנו בתקופה העצובה הזאת עם אינספור עמותות וארגונים וקבוצות וקואליציות שעוסקים במלאכת הקודש של ההתנגדות היומיומית המפרכת והפרטית, אבל עם אפס כוח, אפס יכולת השפעה על המכלול, על המדיניות.

הייתי מעורבת פה, צפיתי מהצד שם, ואני אומרת לכם היום שאין לי מושג איך משנים את המצב הזה. יש רטוריקות והרגלים התנהגותיים שהם כבר כל כך מושרשים וכל כך "טבע שני" לשמאל המפורק בפרט ולחברה האזרחית בכלל כאן, שאני ממש לא מצליחה לראות את הדרך או את הסיכוי לשנותם, את הדרך או את הסיכוי לחזור אחורה ממדיניות ה"הפרד ומשול" הכל כך מוצלחת שמיושמת כאן כבר שנים, למשהו שידמה קצת למדיניות של קבץ, אחד וצור אלטרנטיבה שלטונית.

אותו אפלטון אמר כי "אנחנו יכולים לסלוח בנקל לילד שמפחד מן החושך. הטרגדיה האמיתית בחיים מתרחשת כאשר אדם מבוגר מפחד מן האור". שם אנחנו נמצאים היום, בבריחה היסטרית מהאור, קורסים במהירות אל החור השחור של הדמוקרטיה המתפוררת. ואין ממש מה שיעצור את הנפילה.

לפרקים הקודמים:

20 ביולי 2007 – דמוקרטיה מתפוררת

20 ביולי 2006 – נאום פוזן, הקשחת הלב, ומשהו על ה-20 ביולי

2 thoughts on “בין תשעה באב ל-20 ביולי

  1. פינגבאק: Tweets that mention בין תשעה באב ל-20 ביולי | יונית מוזס -- Topsy.com

להגיב על יניב לבטל