כשהתותחים רועמים…

ממשלת האפס הנגרר והשקרן הפתולוגי, איש המונקי ביזנס במסווה של פאשיזם, והפאשיסט האמיתי שיכור הכוח, לא מכזיבה. גם אמונתם של שלושת אלו שהציבור מטומטם והציבור ישלם – כל זמן שיספקו לו את מנת ההפחדה היומית – ממשיכה לרוע המזל להוכיח את עצמה כמציאות. והמצב לא נשאר סטטי, אלא הולך ומחמיר.

מדיניות הממשלה הזאת התחילה השבוע להתבהר באופן מרשים: לצד הקיצוץ בלחם הממשי בהצעת התקציב וחוק ההסדרים, והמופשט יותר של הגבלת אפשרות הביקורת והתחלה רעיונית של משטרת המחשבות (חוק הנכבה, איסור "שלילת קיומה של ישראל כדמוקרטית ויהודית") – הם זורקים לנו את הגדלת אפשרות השעשועים (למקרה שלא שמתם לב, לצד חוקי הגבלת הביקורת האמורים הודיעה השרה לבנת השבוע שתבטל את הצנזורה על סרטים).

ובל נשכח את תחילת ביטול עקרון הפרדת הרשויות הדמוקרטי, באמצעות מתן אפשרות לחברי ממשלה להצביע בוועדות הכנסת (הוקפא אמנם לעת עתה, אבל עצם העלאת הרעיון כבר מעידה על הכיוון). הסתירות כאן גם די מדהימות – מצד אחד יאסרו עלי לקרוא בפומבי לביטולה של ישראל כיהודית ודמוקרטית, ומצד שני יכולה הממשלה לפעול לביטולה של ישראל כיהודית ודמוקרטית באין מפריע וללא פיקוח ואכיפה. אכן, ימים סוערים עוברים על הציבור העייף מימים סוערים.

ובתוך כך ממשיכים לפמפם לנו גם את איומי הפגאנים על הגבעות ביו"ש, וממשיכים לנסות ולשכנע את הציבור הפתוח לשכנוע לגבי ה"סכנה האיראנית" (אלוהים אדירים, אני לא רוצה לדמיין מה יקרה כאן אם היטלר המזוייף יפסיד בבחירות), בזמן שהנאצי האמיתי קים ג'ונג איל ממשיך להשתולל. ולנוכח כל זה, אף אחד לא שם לב שאיזה אחד בוים שהגיע משום מה לעמדה של חבר כנסת העלה את הרעיון הגאוני של הפרטת הביטחון – אם הוא יקבל את מבוקשו, אנחנו נאלץ לרכוש מכספינו גם את מסכות האב"כ בסכום של כמה מאות שקלים לחתיכה. איזו התלבטות מצויינת הוא מעמיד לפתחם של יותר ממיליון וחצי איש – אוכל לחודש, תרופות לשבוע, או מסכת אב"כ. קשה.

הדרישות המוסריות שמוצבות לפתחו של הפרט כאן הן מטורפות היום. בלתי אפשריות. כל יום עולה לתודעה עניין אחר שיש להתנגד לו, ועכשיו מתחיל להיות להתנגדות הזאת מחיר. כשציון יום הנכבה על ידי 15 איש מול הכניסה לאוניברסיטת תל-אביב זוכה לשתי ניידות ויחידת ימ"מ, וכשהפעלת תנועה פמיניסטית שמתנגדת למיליטריזציה של החברה זוכה להחרמת מחשבים ומעצר – זה כבר לא עניין של מה בכך.

המאבק האמיתי מתחיל, והוא רק יהפוך לגרוע יותר עם הזמן. אין כאן הרי שום דבר חדש. זה שוב מקרה קלאסי של מי שלא לומד מההיסטוריה נדון לחזור עליה. ובהקשר הזה אני חייבת להפנות כל קורא שחש איזשהו סוג של הזדהות עם הדברים, וגם כאלו שלא, לקרוא את ספרו של סבסטיאן הפנר, "סיפור של גרמני". הוא לא זז לי מהתיק בימים טרופים אלו. אני קוראת אותו, וליבי נחמץ. ולצורך ההדגמה, אצטט לכם כאן את פסקאות הפתיחה של הספר.

"העניין שבו עוסק הסיפור שיסופר להלן הוא סוג של דו-קרב.

זהו דו-קרב בין שני אויבים בלתי שווים בעליל: המדינה – אדירת כוח, חזקה וחסרת מעצורים, ואדם פרטי אחד – קטן, אנונימי ובלתי מוכר. הדו-קרב הזה אינו מתרחש בזירה הנחשבת בדרך כלל כזירה פוליטית; האדם הפרטי איננו מדינאי, ועוד פחות ניתן לראות בו קושר קשר או "אויב המדינה". הוא מוצא עצמו לאורך כל התקופה במגננה, ואינו רוצה אלא להגן על מה שנראה לו כעצם חייו, אישיותו וכבודו הפרטי. המדינה שבה הוא חי ושאיתה יש לו עסק, מתקיפה את כל אלה ללא הרף ובאמצעים הברוטליים ביותר – אם גם מגושמים במקצת.

באיומים נוראים דורשת ממנו המדינה שיוותר על חבריו, יעזוב את חברותיו, יתכחש להשקפותיו, יאמץ השקפות מוכתבות, יברך לשלום אחרת ממה שהוא רגיל, יאכל וישתה אחרת ממה שהוא אוהב, יבלה את זמנו הפנוי בעיסוקים שהוא מתעב, ויעמיד את עצמו לרשות הרפתקה פסולה בעיניו, העומדת בניגוד לעברו ובניגוד ל"אני" שלו, ומעל לכל – שיעשה כל זאת בהתלהבות ללא גבול ומתוך הכרת תודה.

האדם הפרטי מסרב. אין הוא מוכן למתקפה המכוונת נגדו, הוא לא נולד גיבור, בוודאי לא קדוש מעונה. הוא פשוט איש ממוצע עם הרבה חולשות, ויתר על כן תוצר של תקופה מסוכנת: אבל לזאת הוא מסרב. וכך הוא מוצא את עצמו בעיצומו של דו-קרב, בלי התלהבות, במשיכת כתפיים בעצם, אך בהחלטה נחושה שלא להיכנע. ברור שהוא הרבה יותר חלש מן היריב הניצב נגדו, אך לעומת זאת קצת יותר גמיש. עוד נראה איך הוא מתמרן, מתחמק ולפתע מתקיף שוב; איך הוא שומר על שיווי משקל ונמלט ברגע האחרון ממהלומות קשות. יהיה עלינו להודות שבשביל אדם ממוצע לגמרי, בלי תכונות מיוחדות של גבורה או נכונות להקרבה, הוא מחזיק מעמד בכבוד. ואף על פי כן נראה איך הוא פורש לבסוף מן הקרב, או – אם תרצו – נאלץ להעביר אותו למישור אחר".

(סיפור של גרמני, 1914-1933, סבסטיאן הפנר, חרגול הוצאה לאור, 2002).

לקריאה נוספת:

הבלוג של נמרוד אבישר

הבלוג של אייל גרוס

הבלוג של יהונתן קלינגר

ואתם מוזמנים להוסיף לינקים נוספים בתגובות.

20 thoughts on “כשהתותחים רועמים…

  1. דרור, כמה דברים:
    1. הערבים בשטחי 67 המשיכו לקבל את ה"כיבוש", עד שפונדק ושות' החליטו להציע להם לממש פנטזיה: קבלו מדינה משלכם ע"ח ישראל, האיחוד האירופאי וארה"ב. אנחנו נצטרך לפנות אנשים וכו', תקבלו גם חצי מירושלים ואתם הפלסטינים תצטרכו בחלק שלכם לעשות כמעט כלום, רק שאפילו את ה"כמעט" הם עדיין לא מבצעים עד היום. לא רק ישראל אשמה בקטע הזה, אלא גם הפלסטינים שהצליחו לירות לעצמם ברגל שוב ושוב.
    2. העולם, כשזה מגיע לישראל, רוב הזמן בכלל לא הוגן כלפי ישראל. עזוב שטחי 67, לפני שנתיים בטלויזיה הלבנונית ובאל ג'זירה הזכירו את קרית שמונה ונהריה כ"שטח כבוש". ישראל מחתה. מישהו מהאו"ם, איחוד אירופאי צייץ משהו? חס ושלום. כמו שהרוסים הדגימו לפני מס' חודשים בכך שפשוט כבשו את גיאורגיה: "העולם" (אני מניח שאתה מתכוון לדעת הקהל העולמית?) זה דבר די גמיש, תלוי מה אתה "משדר" לו ותלוי מי אתה. גם כאן, הצביעות חוגגת, במיוחד שזה מגיע לאו"ם.
    3. הימין לא היה צריך להתאמץ ולהסביר לאזרחים כמה השמאל הוא רע. אדרבא, אם אני הייתי קמפיינר הבחירות של ביבי, הייתי שם לו פלסטר לפה עד סוף הבחירות והוא היה לוקח אותם בהליכה. העם לא היה זקוק לשכנוע מאסיבי, לעם פשוט נמאס מריצת האמוק של השמאל לכיוון "שלום" ערטילאי למרות שהפלסטינים לא מקיימים אפילו פסיק מההסכמים שהם חתמו עליהם ואצלנו השמאל מפשיל את התחתונים ומחכה בעמדת ר'. פלא שתוצאות הבחירות היו כאלו?

    לגבי החלק השני של דבריך:
    1. כן, ישראל מדינה קטנה שהכלכלה שלה תלויה ביצוא, אבל לגבי הצבא אני לא מסכים איתך. בכל המלחמות האויבים היו עם הרבה יותר כלי נשק וחיילים. אני מאמין שבמקרה של הצבא זה הרבה יותר הגורם האנושי ועוד איזה גורם שלא אכנס אליו כרגע כדי שלא לפתוח כאן באיזו "מלחמה".
    2. אם "מה שאפשר היה לעשות ב1948 וב1967 לאו דווקא אפשר לעשות היום", אז מדוע ריצת האמוק לנסות להחזיר את הגלגל לתקופת 67 מבחינת שטח?
    3. אין להם זכויות היכן? במזרח ירושלים לדוגמא? הם דווקא מודעים לזכויות ויודעים לנצל אותם יופי, פנה לסניף הביטוח הלאומי בירושלים ושאל את הפקידות לגבי מימוש הזכויות אצל אותם פלסטינים, תראה שהם דווקא מממשים את הזכויות מצוין, וזה כמובן כולל את אנשי חמאס שנהנים מכספי משלם המיסים הישראלי.
    4. המשך המצב מחליש אותנו מוסרית כלכלית וצבאית? אולי, אם נלך לפי התאוריה של השמאל שיש להחזיר את שטחי 67. אם אתה לא הולך לפי התאוריה הזו, הרי שאז אתה מגן על התושבים שלך (וראינו מה קרה בפעם האחרונה שניסינו לתת לפלסטינים לשמור והם כיוונו את הנשק נגדנו), כנ"ל לגבי הכלכלה והמוסר.
    5. אנחנו דווקא בהחלט מכירים את התרבויות של המדינות הסובבות אותנו. אנחנו לא מחפשים לאמץ אותם (אתה באמת מחפש שלטון מלוכני, נשיאותי או דיקטטורי?).

    הימין דווקא הציע מס' אלטרנטיבות שנדחו מיד ע"י השמאל מבלי לתת אפילו הסבר. אדרבא, השמאל נעול על כך שהפתרון שלו (התקפלות) הוא הוא הפתרון ואני לא רואה אפילו רבע נסיון הקשבה לימין ואני אישית יצא לי לשוחח עם כמה נבחרי שמאל שדחו בשאט נפש כל נסיון מחשבה אחר.

    אני לא רואה את המערכת הפוליטית זזה שמאלה. אם כבר אני רואה את העם זז ימינה. הליכוד לדוגמא זכה בבחירות הקודמות ב-12 מנדטים והפעם ב-29. זה בהחלט תזוזה ימינה. שרון לא גילה ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם", הוא גילה ע"י יועציו שאם הוא יזרוק מס' התיישבויות לפסטינים כמו שזורקים עצם לכלב בשביל לרדת מכל עניין המשפט שלו, השמאל "יאתרג" אותו ויהפוך אותו לדארלינג החדש שלו, והוא לא טעה. ביבי לא יכול להתעלם מעמדת ארה"ב אבל למטבע יש גם צד שני: ארה"ב לא יכולה להתעלם מהממשלה בארץ (למרות שהם מנסים) ואובמה וקלינטון יכולים לבקש עד מחר להפסיק לבנות בשטחי 67, אבל זו ממשלת ימין ברובה וביבי מוכן לעשות פתרון יצירתי של אי-הקמת ישובים חדשים (אך הרחבת הקיימים), כי אין אפשרות כזו שהממשלה הנוכחית לא תבנה בשטחים.

    יש מצבים שהשמאל בוגד חופשי, במיוחד בקטע של ירושלים שהוא מוכן לחלק אותה שוב, ואני מאמין שהעם "העניש" את השמאל ומרכז בכך שזרק אותם מהשלטון. שמאל שמוכן לחלק את עיר הבירה שלו ומתעלם לחלוטין מהמהות הרוחנית והדתית של ירושלים, מההיסטוריה שלה, ומהמורשת שלה, הוא שמאל שיבעט ע"י העם לספסלי האופוזיציה.

    לגבי מרצ והעבודה, ערוותם נגלתה ברבים. את הצביעות במרצ והעבודה כולם ראו ושניהם ממשיכים בהתדרדרות מס' המנדטים.

    ואני עדיין שואל, היכן הרעיון האלטרנטיבי של השמאל *אחרי* שהוא למד את תוצאות הבחירות?

  2. חץ בנוגע ל"מפלת השמאל".

    המאבק בין שמאל לימין הוא לא מאבק של מפלגות אלא מאבק של דעות. אנשים לא אוהבים את הסמלים של השמאל, אבל הם קלטו הרבה מהרעיונות שהיו של השמאל. בוא נבדוק את העובדות:

    הנה כמה טענות של הימין המדיני שהיו מקובלות בעבר.
    * הערבים בשטחי 67 ימשיכו לקבל את הכיבוש בגלל היתרון הכלכלי שהדבר מביא להם.
    * "אל תעשו גלים" (יצחק שמיר) – כלומר הזמן משחק איכשהו לטובת ישראל
    * העולם יקבל את ההתנחלויות ולא ישימו לב אליהן.
    * איכשהו הערבים יתייאשו ויעזבו את הארץ

    הימין היה עסוק בלהגיד כמה השמאל הוא רע, לא יהודי וכו'. היה עסוק בלהקים התנחלויות בלי לחשוב למה להקים אותן, מה זה תורם וכו'. התוצאה היא שיש לנו עם ששונא את השמאל, בגלל שחלק מהשמאל אומר לו את האמת בפרצוף:

    * ישראל היא מדינה קטנה שהכלכלה שלה תלויה ביצוא לאירופה ולארה"ב
    * הצבא שלנו הוא צבא מודרני שעיקר כוחו תלוי בטכנולוגיה מתקדמת ובנשק שמיוצר בארה"ב
    * מה שאפשר היה לעשות ב1948 וב1967 לאו דווקא אפשר לעשות היום
    * אנחנו שולטים על כמה מיליוני בני אדם שאין להם זכויות
    * המשך המצב הזה מחליש אותנו מוסרית, כלכלית וצבאית
    * ישראל נמצאת במזרח התיכון , ומוקפת במיליוני ערבים ומוסלמים, שאת התרבויות שלהם היא לא מכירה ולא רוצה להכיר

    הימין המדיני לא חשב מעולם שהוא צריך לבוא עם תוכנית ראלית חליפית.

    התוצאה היא שכל המערכת הפוליטית זזה מאז אוסלו שמאלה. שרון גילה ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם", וגם ביבי מתחיל לגלות שהוא יכול להבטיח לבוחרים מה שהוא רוצה – אבל הוא לא יכול להתעלם מהעמדה של ארה"ב.

    לאן נעלמו אנשי "שתי גדות לירדן"? או "אין כיבוש" – יש דברים שכשהשמאל אומר אותם הוא בוגד, וכשהימין אומר אותן זה פתאום בסדר

    בלי קשר – מרץ והעבודה זוכות למפלה ובצדק – הן בגלל המדיניות הכלכלית הימנית שלהן, הן בגלל השחיתות שיש במפלגת העבודה והן בגלל חוסר הנכנות שלה להפרד מהכיסא.

  3. ארן,
    כן, אני מודע לכך שברוב המקרים השופטים משמשים לא יותר מאשר חותמת גומי לאישור צווים.
    יחד עם זאת, כמו שציינתי, במקרה זה היו מספיק עדויות גלויות לכך שאותה פעילות הנ"ל עברה ממזמן את התחום הלגטימי.

  4. חץ

    לפני שאתה מדבר גבוהה גבוהה על שופטים כדאי שתבדוק מה אחוז המקרים שבהם המשטרה מגישה בקשה לצו אצל שופט והבקשה נדחית. (אחוזים בודדים)

    יש מחקרים שמראים כמה זמן שופט מקדיש לבקשת הארכת מעצר (אחוזים בודדים).

  5. חץ, אתה מעלה כאן טיעונים מסוגים שונים ויש להם תשובות שונות.
    א. לגבי השירות הצבאי כאפיק להתפתחות אישית – זה יכול להיות דיון מעניין אבל הוא לא קשור לנושא שלנו.
    ב. לגבי הצבא כזרוע ביצועית של הממשלה והחובה החוקית לשרת – העובדה שהצבא פועל על-פי חוק ומיישם מדיניות של ממשלה נבחרת היא לא רלוונטית במישור המוסרי.
    אמנם מטרת החוק היא לעגן נורמות מסויימות, שלעיתים משקפות ערכים מוסריים, אבל החוק ושמירת החוק הם אמצעים – לא מטרות או ערכים כשלעצמם. ישנן מדינות שבהן החוק הוא גזעני או כולל אמצעי ענישה אכזריים כמו קטיעת איברים, ולכן שמירה על החוק היא מעשה לא מוסרי. כמה מהמשטרים הכי אפלים נבחרו על-ידי אזרחיהם, בצורה דמוקרטית יותר או פחות.
    אני מסכים לגמרי שמדינת ישראל צריכה מסגרת של שירות לאומי/אזרחי שתתאים גם לערבים, חרדים וסרבני מצפון – לא רק שמאלנים, אגב. זה יספק את הפתרון החוקי אבל כמובן לא יענה על השאלות המוסריות שיישארו בעינן.

  6. שוקי,
    בהתחלה גם אני לא רציתי לשרת בצבא (תודות לסיפוריי המבעיתים של אבי). הייתי גם יכול להשתחרר בקלות עקב ניתוחים שעברתי ביד ימין והצבא שבכלל לא רצה לקחת אחריות ושמח לתת לי פטור, אבל אז עשיתי הליכה רצינית של כמה ק"מ כדי לחשוב לעומק על הדברים והחלטתי שאני מתגייס, לא מתנדב וגררתי את הצבא כמעט עד בג"צ רק על הפואנטה הזו (ותאמין לי שאני אוהב קרבות).
    אחרי 3 שנים בצה"ל, אני יכול לאמר לך שאני לא התחרטתי על יום אחד שהייתי שם. כן, נתקלתי בטמטום מכאן ועד להודעה חדשה, אבל מה שחוויתי, למדתי ועברתי בצבא עזר לי מאוד בחיים האזרחיים לאחר מכן.
    אנשים שלא רוצים לשרת לצערי שוכחים שהצבא בסופו של דבר הוא זרוע ביצועית של הממשלה הנבחרת לענייני בטחון. רוצה להילחם בצבא? תילחם בקלפי, בבלוג, בהפגנות, בכל אמצעי שהוא לגטימי, אבל תשרת את המדינה שלך ואל תהיה פרזיט. 3 שנים הם המון זמן ובמקום להסתכל על "הצבא הכובש", תנסה להסתכל על עצמך, איך אתה תתפתח מזה, איך אתה משתפר ולומד דברים חדשים, מכיר אנשים וחברים/חברות חדשים.

    כדתי לשעבר אני יכול לאמר לך שהתורה, דווקא היא אומרת שכל מי ש"רך לבב" – שיעוף הביתה ולא יהיה בצבא. אני גם מאמין שצריך שיהיה שרות אלטרנטיבי אזרחי למי שחפץ בכך, אבל כל עוד אין ויש חוק גיוס חובה, צרייך לקיים את החוק.

    יונית,
    פספסתי משהו? איזה אלטרנטיבות?
    איזה תהליכים נהדרים קורים בשמאל כרגע? אותם תהליכים שקרו בעבר שהיו קשורים בהתעלמות מוחלטת מהקשבה לרחשי העם? כי זה בעצם מה שהביא למפלה של השמאל (או ליתר דיוק: עניין אשליית תהליך ה"שלום" עם הפלסטינים והרצון של מפלגאות השמאל + קדימה לחלק את ירושלים, מה ש"הקפיץ את הפיוז" לישראל ישראלי).

    אם רוצים שדברים שאת מציינת (חוק ההסדרים וכו' וכו') לא יתקיימו, אני חושב שאפשר לעבוד על זה. כל מה שצריך הוא יוזמה רצינית עם הצעה מפורטת שתמליץ מה כן ומה לא, שאחת מסיעות השמאל (או הימין או המרכז) שתגיש וביחד עם שאר הסיעות לעבוד על אותה יוזמה בשיתוף עם הציבור. אני לא מדבר על דברים כמו חוקה לישראל, אלא על דברים נקודתיים שאפשר למצוא להם תמיכה בימין, במרכז ובשמאל ותתפלאי כמה תמיכה אפשר למצוא ליוזמה כזו שבסופו של דבר יכולה להפוך למשהו שהממשלה יכולה לדון בה. אם מישהו רוצה להרים את הכפפה, אהלן וסהלן, והאיש בממשלה שהכי מתאים לסייע בדבר כזה הוא מיכאל איתן.

  7. חץ, האם אתה מודע לזה שהחוק בישראל מאפשר לאנשים לא לשרת מטעמי דת ומצפון? אז אצל בנות דתיות זה מטעמי דת ואצל סרבנים זה מטעמי מצפון. ושים לב שאני אומר את זה בתור מישהו שכן שרת ולא קרא מעולם לאף אחד לא לשרת.

    אגב, נקודה למחשבה: האם לדעתך *כדאי* שאנשים שלא רוצים לשרת ישרתו? האם אתה באמת רוצה להפקיד נשק בידיו של אדם שמעיד על עצמו שהוא לעולם לא ישתמש בו? האם מי שעושה הכל כדי לא לשרת הוא מישהו שצפוי להיות "חייל טוב"?

  8. יש כל מיני אלטרנטיבות. תמיד היו. השאלה היא רק איפה אני או אתה תופסים את המקום שלנו בתוך התהליך הזה. הפנר בסופו של דבר בחר בהגירה. אני עוד לא יודעת אם הגענו לנקודת האל חזור, אם באמת אין סיכוי לתהליכים הבסך הכל אופטימיים ונהדרים שקורים עכשיו בשמאל, אם באמת לא נותרה עוד אפשרות לעצור את כדור השלג הזה – ולכן אני בהתלבטויות קשות. מצד אחד אני משתתפת בתהליכים השמאליים האלו, ומצד שני מתכננת את אפשרויות העזיבה.

  9. אני מסכים איתך שהתהליך פרוגרסיבי ושנשברים עוד גבולות של לגיטימיות ושהמצב הופך ליותר גרוע.
    ברשותך יונית, אשתמש בציטוט מתגובתך הקודמת "…היתה הבריחה אל עולם האשליות: בראש ובראשונה אל אשליית עליונותם". בואי נעזוב את עולם האשליות ותאמרי לי מה האלטרנטיבה שאת בעצם מציעה?
    ממשלת שמאל? תוצאות הבחירות האחרונות הראו בבירור שהעם מאס במפלגת העבודה ועוד הרבה יותר במפלגה כמו מרצ שזכתה ל-3 מנדטים. הממשלה האחרונה שהיתה די "יקירת השמאל", הביאה לנו הצעות חוק כמו "האח הגדול" ולימודי נכבה בבתי ספר הערביים בלבד (מה שכמובן היה גורם לכך שתלמידים ערביים היו שונאים הרבה יותר את היהודים, ותודה לפרופ' תמיר).

    בטוחני שרבים וטובים רוצים לשמוע מה האלטרנטיבה? מה השמאל מציע מבלי לברוח לעולם האשליות?

  10. דווקא ספציפית במקרה הנ"ל, היתה פה גלישה גסה ממחאה לגטימית ל"איך לתחמן את הצבא", כולל סיוע באיך לשקר, מה לתחמן וכו'. זה היה מופיע בכל מיני פורומים באינטרנט, כך שכל מה שהמשטרה היתה צריכה לעשות זה פשוט לגלות כתובות IP, להדפיס את השיחות, להגיש לשופט, וגם השופט הכי שמאלי בדעותיו היה מוציא צו החרמה אחרי שהיה רואה את התוכן המודפס.

  11. לא לגמרי נכון. מדובר בתהליך פרוגרסיבי. בכל פעם נשברים עוד גבולות של לגיטימיות, והמצב אף פעם לא נשאר סטטי, אלא הופך ליותר גרוע. מתישהו, זה חוצה איזשהו גבול, שאחריו הקריסה היא כללית. בקיצור, חץ, אני באמת ממליצה לך לקרוא את הספר הזה. גם אם אתה לא מסכים לאנלוגיה (שאינה זהות, אגב), הוא מלמד הרבה מאוד.

  12. "את באמת חושבת שהשופט נתן סתם כך צו החרמה בלי חומר מבוסס כלשהו שה'התנגדות' של אותה תנועה פמניסטית עושה קצת יותר מאשר התנגדות?"

    חץ, אתה באמת מאמין בזה? אתה לא שוקל לרגע את האפשרות שלפעמים שופט מוציא צו מסיבות פוליטיות, בגלל שלחצו עליו או מסיבות אידיאולוגיות שלא עומדות במבחן החוק? ואני כבר לא מדבר על כל המקרים של זיוף צווים.

  13. יכול להיות שאתה צודק. מצד שני, הדברים שלך בעיקר מזכירים לי את הקטע הבא מספרו של הפנר: "אחת הדרכים האלה, החביבה על הקשישים, היתה הבריחה אל עולם האשליות: בראש ובראשונה אל אשליית עליונותם. באלה שמתחת להם דבקה החובבנות, כך סברו, הם מתנהגים כטירונים חסרי ניסיון…הם שכנעו את עצמם ואת סביבתם בכל יום מחדש, שהעניין הזה לא יכול להימשך. כך יכלו לתפוס עמדה של מי שמבינים הכל יותר טוב…אנשים אלה ניבאו מדי חודש בחודשו את סופו הבלתי נמנע של המשטר – תחילה מתוך שכנוע מלא ובוטח, ואחר כך בלוויית כל הסימנים של הונאה עצמית מאולצת ומודעת לגמרי".

  14. פעם ראשונה שלי (אני חושב) בבלוג הזה..
    אז אנסה להתייחס לטענותייך:
    1. לגבי החרמת המחשבים, כמה שזכור לי, צריך צו שופט בשביל להחרים ציוד וצריך סיבה טובה להחרים. את באמת חושבת שהשופט נתן סתם כך צו החרמה בלי חומר מבוסס כלשהו שה"התנגדות" של אותה תנועה פמניסטית עושה קצת יותר מאשר התנגדות? כי אם כן, הייתי ממליץ לך להמתין קמעה ולחכות לפרסום תוצאות החקירה. אולי תופתעי לראות שהיה הרבה יותר מאשר התנגדות לגטימית.
    2. חוק ההסדרים: תני לועדות לעשות את העבודה? רוב הצעות החוק הפופוליסטיות שם יפלו, קראי מס' ראיונות עם יו"ר ועדת הכספים שהבטיח זאת ויש לו גב מספיק גדול לשם כך.
    3. לגבי "איומי הפגאנים".. נו, הם מאיימים, אז? הוציאו מהחוק את האפשרות לאיים? גם בשמאל אוהבים לעשות פרובוקציות (קראי כותרות של היום באתרי החדשות) וגם בימין. אז?

    בקיצור, נראה שמצאת לך טופי טאם-טאם והתחלת לתופף במרץ.

  15. אפשר להוסיף לרשימה גם את התקציב הדו-שנתי שמבטיח שהרשות המחוקקת תוכל לפקח על הרשות המבצעת שנה כן – שנה לא.
    השנה לא.

  16. לינק לקישור נוסף:
    http://www.talgalili.com/?p=795
    (מאמר שלי העוסק בכוונה להעלים את הפטור על מעמ לירקות ופירות).

    בעקבות המאמר שכתבתי, פתחתי קבוצה בפייסבוק של אנשים המתנגדים לרעיון, הכוללות נכון להיום 1098 איש
    http://www.facebook.com/group.php?gid=79405106383

    את האנשים הללו הזמנתי למלא סקר שבו הם מביאים את דעתם על הנושא, בפוסט הזה:
    http://www.talgalili.com/?p=803
    השיבו עד כה 220 איש.
    ואת תוצאותם הצגתי כאן:
    http://www.talgalili.com/?p=813

    מבין ה- 220 איש, 120 השאירו את האימייל שלהם, עם הצהרה שהם מעוניינים לפעול בנושא.

    מצד אחד, אפשר לומר שזה מעט מידי, יחס המרה של 1 ל- 10 איש שמתנגדים, ועוד מתוכם בוודאי רק עשירית יפעלו.
    מצד שני – להניע לפעולה עשרות אנשים סביב נושא, כשכל מה שיש לנו הוא אינטרנט – זהו דבר אשר אני מחפש אותו כבר שנים, ולראות אותו מתממש נותן לי תקווה.
    התקווה איננה רק לסתור את המעמ על ירקות ופירות – אלא על היכולת שלנו, כאנשי רשת, לרתום את חברינו לפעולה משותפת.
    זה אפשרי וזה קורה – הצטרפו עכשיו או אחר כך, או פשוט חכו לזה בחדשות 🙂

    טל

השאר תגובה