הרבה זמן דיברתי על יצירת קשר עם הפזורה המוזסית ושות' ברחבי העולם. כל כך הרבה דיבורים, עד שלאבא שלי נמאס יום אחד והוא עשה את אחד הדברים היותר מניעים מבחינתי, ואמר לי: "נראה אותך". זה, בשילוב טיפול תרופתי מוצלח (ושילכו הסיינטולוגים לחפש מי ינענע אותם), היה האייס-ברייקר, והקשר נוצר. זה קרה מתישהו בחורף שעבר, בחסות סכסוך הגז בין רוסיה לאוקראינה, שהותיר, לפי הסוכנויות, 80 אלף איש בנובי סאד, העיר השניה בגודלה בסרביה שמכילה מספר מבני משפחתי, ללא גז לחימום, והוליד את הכתבה הבאה, שנכתבה על ידי בן דודו של אבי, תורגמה על ידי ביתו, ונערכה על ידי.

כמה חודשים, אימיילים ועץ בג'ני לאחר מכן, ועקב לחץ זמן שנוצר בעקבות שלב נוסף בנדודיה של הגברת שטיינפלד (המלכה), קניתי כרטיס טיסה לבלגרד. זה היה, ללא כל ספק, הדבר ההרפתקני ביותר שעשיתי אי פעם בחיי. נסעתי למקום שאין לי מושג מה קורה בו, לפגוש אנשים שמעולם לא ראיתי, שאמורים להיות קשורים אלי בדם ובהיסטוריה, שלחלקה הלא מבוטל נחשפתי תוך כדי התהליך.

אחרי שבוע של נדודים ברחבי Vojvodina, עם שתיים או שלוש גיחות לבלגרד, תרגום מכתבים ישנים ומפגשים משפחתיים מרובים, אני חייבת להודות שיש משהו בדבר הזה, שקוראים לו קשר דם, היסטוריה משפחתית, או בכלל משפחה. קשה לתאר את ההרגשות האלו, שגרמו לי להרגיש ישר בבית במקום שבו מעולם לא הייתי ושאת שפתו אני לא מבינה, ושגרמו לי לחוש אהבה מיידית, חיבור שהוא מעבר לסתם מפגש חדש ומרגש, לפחות לחלק מאותה משפחה. והם לגמרי אותה משפחה, בקווי חיים מקבילים, שהיו יכולים להיות שלי.

עכשיו יש לי תמונות ישנות, טקסטים, שיחות (או חצאי שיחות), ישנות וחדשות, פרצופים מוכרים ומקומות שפעם חיו בהם או היום חיים בהם בני משפחה. כפרים, עיירות וערים, נהרות, בתים ואירועים שעיצבו אותם, וגם אותנו, בסופו של דבר. ואני בהחלט מרגישה כאילו שמצאתי חלק מעצמי, במובן הכי עמוק של המילה.

וחוץ מכל זה, היה קשה מאוד להתעלם מקווי הדימיון המאוד מאוד בולטים בין סרביה לבין ישראל. ובין הסרבים לבין הישראלים. סרביה היא מדינה לא פחות מוכה, כואבת, מפורקת, מיואשת וקשה מהמדינה שלנו כאן. מצבם קצת יותר עגום מבחינת תשתיות ומבחינת תעסוקה, אבל אנחנו בהחלט מתקדמים לכיוון הזה בצעד בוטח, וגם בשחיתות אנחנו לא ממש שונים. הם רק קצת פחות מעמידים פנים מערביות מאיתנו. בלגרד, אגב, היא אחת הערים היותר מחרידות שראיתי מימי, ושכונות הצוענים נראות יותר כמו איזה מחזה זוועה מאפריקה מאשר כמו משהו שקורה באירופה.

אבל נובי סאד נגעה לליבי ושקעה בו כמו שאף מקום אחר לא עשה (אהבתי העזה לברלין היא משהו אחר לגמרי). העיר הקטנה, שמכונה "בלגרד על ואליום" באיזה משהו שקראתי לפני הנסיעה, ששוכנת לה על גדות הדנובה, בפסגתה מבצר, בעברה טרגדיות לא מעטות. העיר שבה חיו, מתו ונרצחו בני משפחה וחברים. העיר שבה הצלחתי להתמצא בלי מפה ובלי חוש כיוון ובלי לדעת סרבית. העיר הזאת היא ביתי, למרות שלא גרתי בה וכנראה גם לא אגור בה לעולם. זו אהבה שאין לה הסבר ושקשה לתת לה ביטוי. או אולי נוסטלגיה מולדת. או געגועים למה שהיה יכול להיות.

פוסטים נוספים בסדרה:

הימים הנוראים – חלק ראשון – אובמה באו"ם

הימים הנוראים – חלק שני – לאונרד כהן ברמת גן

הימים הנוראים – 3 ו-4 – השמאל בישראל, ויום כיפור

Jonit Mojzes: Novi Sade, ljubavi moja

Dugo vremena sam govorila o uspostavljanju veze sa Mojzesovom dijasporom & co. Puno priče, sve dok jednog dana mom tati nije prekipelo i uradio je jednu od motivišućih stvari što se mene tiče. Rekao je: „Ajde baš da te vidim“. Ta reakcija je bila „ajs­brejker“ i veza je uspostavljena. To se dogodilo negde prošle zime, pod pokroviteljstvom energetske krize između Rusije i Ukrajine, koja je ostavila, po rečima novinskih agencija, osamdeset hiljada ljudi u Novom Sadu (drugom po veličini gradu u Srbiji u kom žive nekoliko mojih rođaka) bez gasa za grejanje, i koja je iznedrila članak na ynet.co.il, napisanog od strane tatinog brata od tetke, prevedenog od strane njegove ćerke, a ja sam ga uredila.

Prošlo je nekoliko meseci, nastupila je razmena e­mailova, nakon njih porodično stablo na geni.com. Zbog vremenskog pritiska koji je nastao usled sledeće faze u lutanjima gospođice Štajnfeld, kupila sam aviokartu za Beograd. To je bila, nesumnjivo, najavanturističkija stvar koju sam uradila u životu. Otputovala sam u mesto o čijim prilikama nemam pojma, da sretnem ljude koje nikad nisam videla, koji bi trebalo da su povezani sa mnom krvlju i istorijom, čiji dobar deo mi je bio razotkriven tokom posete.

Posle nedelju dana lutanja kroz Vojvodinu, sa dva ili tri izleta u Beograd, prevoda starih pisama i mnogbrojnih porodičnih okupljanja, moram da priznam da postoji nešto u tome što se zove krvna veza, porodična istorija, i porodica uopšte. Teško je opisati ta osećanja koja su učinila da se osećam momentalno kod kuće u mestu u kojem nikad ranije nisam bila, čiji jezik ne razumem, koja su učinila da doživim trenutačnu ljubav, vezu koja je više od nekog novog i uzbudljivog susreta, bar u odnosu na deo te porodice. To je porodica sa životnim putevima koji bi mogli biti moji.

Sada imam stare fotografije, tekstove, razgovore (ili polu-razgovore), stare i nove, poznata lica i mesta u kojima su nekad živeli ili žive u njima članovi moje porodice. Sela, gradići i gradovi, reke, kuće i događaji koji su ih oblikovali, i nas takođe, na kraju krajeva. Ja potpuno osećam da sam pronašla deo sebe, u najdubljem smislu te reči.

Osim svega toga, bilo je teško prevideti jako upečatljive sličnosti između Srbije i Izraela. I između Srba i Izraelaca. Srbija je zemlja ne manje udarana, bolna, rasparčana, očajna i teška od ove naše zemlje. Nihova situacija je malo jadnija u pogledu infrastrukture i mogućnosti zaposlenja, ali mi nesporno napredujemo u tom pravcu sigurnim korakom, a i u pogledu korupcije se ne razlikujemo puno. Oni samo malo manje izigravaju „zapadnjake“ od nas. Beograd je, uzgred budi rečeno, jedan od najjezivijih gradova koje sam za svoga veka videla, a ciganska naselja pre izgledaju kao slike užasa iz Afrike nego kao nešto što postoji u Evropi.

Ali Novi Sad me je dirnuo u srce i zaronio u njega kao što nijedno drugo mesto nije uspelo (moja jaka ljubav prema Berlinu je nešto sasvim drugo). Mali grad, koji su nazvali „Beograd na valijumu“ u nekom tekstu koji sam pročitala pre puta, koji leži na obalama Dunava, na njegovom vrhu je tvrđava, u prošlosti ne mali broj tragedija. Gradu u kome su živeli, umrli i ubijeni članovi porodice i njihovi prijatelji. Grad u kome sam uspela da se snađem bez mape, bez dobre orijentacije i bez znanja srpskog. Taj grad je moj dom, iako nisam živela u njemu i verovatno nikad neću. To je ljubav koja nema objašnjenje i koju je teško izraziti. Ili je to možda urođena nostalgija. Ili stremljenje ka nečemu što je moglo da bude.

Prevela Sonja Štajnfeld