מניעים לא ברורים? על הצעת החוק החדשה לתיקון פקודת העיתונות

פוליטיקה זה לפעמים דבר מסריח. פוליטיקה, למעשה, זה בדרך כלל דבר שיש בו מידה מסוימת של סירחון. בעיקר, באופן טבעי, בפוליטיקה פרלמנטרית, "אמנות האפשרי" וכו'. אבל כמו בכל דבר, גם כאן – יש ויש. יש מדרג, ויש מידות. לפעמים, אנו נתקלים בבריתות פוליטיות שסרחונן עולה לשמים, שעצם קיומן מעורר כל כך הרבה תהיות, ובעיקר את השאלה עד כמה אפשר לקדש את האמצעים מבלי להרוג את המטרה. כל ברית בין פמיניסטיות אולטרה-רדיקליות לבין הגרועים שבשמרנים החרדים, למשל, היא ברית כזו. בריתות בין קומוניסטים מתנגדי הפרטה לבין הקיצוניים שבמתנחלים גם כן עונות על ההגדרה.

הברית האחרונה בין אנשים כדוד רותם, יואל חסון וגדעון עזרא מצד אחד ואנשים כאחמד טיבי ודב חנין מצד שני – בנוגע לשינויים בחוק פקודת העיתונות – היא ברית כזו, אם כי כשאני קוראת את רשימת השמות אני תוהה בעיקר מי של נמרודי, מי של שוקן ומי של מוזס. לא מפתיע אותי בכלל לראות שם רק את מירי רגב מהליכוד, לנוכח העובדה שהעיתון שאותו הם מנסים לסגור ידוע ברחוב בשמו הבלתי רשמי "הביביתון".

להמשיך לקרוא

אני מאמינה בכל ליבי שאפשר ללמוד מהכל. גבוה, נמוך, שטוח או מעמיק. ועל ראסל ט. דייוויס אני ממילא חושבת בעיקר דברים טובים. האיש חתום בין השאר על סדרת הד"ר הו ל"מבוגרים" – טורצ'ווד. לא מזמן, במקום עונה שלישית, הוצגה מיני עונה בחמישה חלקים תחת תמה אחת – Children of Earth קראו לה. הברקה שלא נראתה כמותה כבר זמן רב מאוד על מסכי הטלוויזיה (או המחשב, לצורך העניין). (מי שטרם ראה ומתכנן לראות – שתדעו שיש כאן ספויילרים בגודל היקום).

להמשיך לקרוא

המלצה: דיון בנושא תרבויות יהודיות-ערביות

תנועת התחברות – תראבוט מזמינה לדיון עם עמוס נוי.

נושא הדיון: תרבויות עבר יהודיות-ערביות – על הווה של השכחה, ועל עתיד יהודי-ערבי אפשרי.

האירוע יתקיים ביום שני, ה- 12 באוקטובר 2009, 19:00, בביה"ס לאומנות מנשר, דוד חכמי 18, תל אביב.

לשון ההזמנה:

במחקריו על תרבויות עממיות ותרבויות של אליטות עמוס נוי מגלה יהודים שהיו גם ערבים; ערביות ויהודיות שחלקו מנהגים, תרבות, נגינות וטעמים, שהתעניינו ולמדו אלה מאלה; יהודים וערבים שחיו ביחד ובנפרד, ביחסי כבוד וחילופין; אנשים שהושכחו.

מדוע העבר הזה חשוב? מה אפשר ללמוד ממנו? מדוע הוא הושכח? מה משמעות המחיקה? האם ישנה אופציה תרבותית אחרת מזו המפרידה? האם קיים מרחב לתרבות יהודית-ערבית, לתרבות מזרח תיכונית, לחיים של שותפות והפריה שבה ניתן גם לשמור על זהויות שונות וגם לערב תרבויות ומסורות? האם ניתן להיחלץ מהמשוואה לפיה מה שיהודי לא
יכול להיות גם ערבי ומה שערבי איננו יהודי?

מאמרים של עמוס נוי:

איך להגיע?

בית הספר לאומנות מנשר נמצא ברחוב דוד חכמי שבמתחם יד חרוצים. בין דרך בגין לבין רחוב המסגר- מקביל מצפון לרחוב ריבל.

אוטובוסים שעוצרים על רחוב המסגר:
127, 151, 69, 54, 51, 60, 74, 73, 173, 86

אוטובוסים על דרך בגין:

150 ,70, 50, 40, 42, 30, 31, 32, 26, 27, 28

הימים הנוראים – חלק ראשון – אובמה באו"ם

מעטות הן הפעמים שבהן מנהיג פוליטי אומר בדיוק את כל מה שאני חושבת, אחד לאחד, ועוד יותר מעטות הן הפעמים שבהן אני מאמינה לו שהוא מתכוון לדבריו, מאמין בהם, ומתכוון לעשות את כל שביכולתו כדי לנסות לממש אותם הלכה למעשה. למעשה, לפני נשיא ארה"ב הנוכחי, ברק אובמה, זה קרה רק פעם אחת, ב-1992, וכולנו יודעים איך זה נגמר. אין לי ספק שהדרך שבה בחר רבין אז, אובמה עכשיו, ואם תרצו, גם המהטמה בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת, היא הדרך הקשה ביותר, האמיצה ביותר והפחות מתגמלת שיש, ועם זאת, היחידה שיכולה לעשות משהו באמת בעולם הזה.

הקושי והאומץ העילאיים שמתגלמים בבחירה בדרך הזו נחשפים בצורה אקוטית ביותר בעובדה הפשוטה שמספיק אקט אחד עיוור ואידיוטי של אלימות כדי למוטט אותה. כושר השכנוע הנדרש כדי להציב את עקרון התקווה באותה רמת הנעה של עקרון הפחד הוא אדיר, ובדרך כלל צריכות להתלוות אליו נסיבות כל כך נואשות, עד כדי כך שהפחד כבר לא ממלא את תפקיד ההנעה הרגיל שלו, והופך לייאוש, שבתורה הופכת לאדישות – אבל לא אדישות סטטית, אלא אדישות שלא רוצה להיות שם, שרוצה להיפתר, אדישות שהיא גירוד מציק, פצע פתוח, דחף דוחק. רוב האנושות נמצאת כבר במקום הזה. ועכשיו נותרת השאלה הנצחית והחוזרת – במה נבחר הפעם? ברע, או בטוב? בפחד, או באומץ? בפחד, או בתקווה?

להמשיך לקרוא

פתאום לכסף יש ריח?

בורות, התלהמות, פרובינציאליות וסתם טיפשות הם מה שהביאו אתמול לניפוח סיפור קרן הנפט (אני ממש לא יכולה להתרגל לשמה החדש, סורי) של נורבגיה לממדי "חרם על ישראל" ופאקינ נזיפה ממשרד החוץ. הצביעות העיקרית היא לא מצידה של נורבגיה, או מועצת האתיקה הלאומית שלה, או הקרן. הצביעות העיקרית היא מצידה של ישראל. בישראל, הניאו ליברליזם זה אחלה ולכסף אין ריח, ואפשר להיות בעשיריה הפותחת של סוחרי הנשק העולמיים (כולל נשק שמגיע לכל מיני מקומות שאפילו נורבגיה לא מגיעה אליהם) או לייצא ידע צבאי לכל מיני רפובליקות בננות, עד שזה מגיע למשהו שמדינה אחרת עושה ושאפשר לעשות מזה "שואה ביזנס". למרבה המזל שלנו, שר החוץ שלנו מספיק בור בענייני שואה (או, בעצם, בונה על הבורות של הציבור) כדי לעשות מכל דבר "שואה ביזנס" בלי להתבייש.

להמשיך לקרוא

לא חייבים לחכות למשיח

אפשר גם לעשות את זה לבד. את הכיבוש צריך לסיים, ללא קשר לשום דבר – אובמה או כל אדם אחר. אומרים את זה כבר מ-1968. ונמשיך לומר את זה עד שזה יהפוך למציאות.

הפגנה ביום שבת

למרות שאני חייבת לומר שהנאום היה גאוני, לגמרי גאוני. אז למי שפספס, כנסו לבית הלבן.