אז מה אנחנו רוצים בעצם?

אנחנו רוצים להפיל את הממשלה ולפזר את הכנסת. למה? אני אפרט.

אם מישהו היה מספר לי לפני חודש שבקרוב מאוד אבלה חצי מזמני ברחוב, אשן לילה באוהל (מי שמכיר אותי יודע עד כמה זה תסריט מופרך) בגינת לוינסקי, ואצעד ברחובות ישראל עם עוד 150 אלף אנשים כמוני בדרישה לשינוי סדר העדיפויות הלאומי ולצדק חברתי, הייתי שואלת אותו איזו פטריית הזיה לקח.

לפני חודש, ב-1 ביולי, נחתנו בחזרה בנתב"ג אחרי שבועיים בברלין. בכל פעם שאנחנו חוזרים משם זו נחיתה קשה, אבל הפעם היא היתה קשה שבעתיים, ופשוט ישבתי בשדה התעופה ובכיתי. כבר תקופה אנחנו מתלבטים מה לעשות עם המשך חיינו, כבר תקופה אנחנו מרגישים שהעתיד כאן פשוט לא קיים. שאם אנחנו רוצים נורמליות, שאם אנחנו לא רוצים לחיות כל הזמן בתחושה של גב לקיר, בתחושה של מחנק בלתי פוסק, שאם אנחנו רוצים ילד, נניח, עדיף לנו לוותר על הפנטזיות להתעוררות פוליטית אזרחית ולעוף מכאן. כמו שכבר עשו מכרים וחברים רבים. אני כל הזמן בהתלבטות. מצד אחד, זו האופציה השפויה. מצד שני, אני ממש מתקשה לוותר על התקווה. אבל בחודש שעבר כבר החלטתי, שזהו, עושים את זה. ואז הכל התפוצץ.

מסתבר שלא היינו לבד בתחושה הזאת. רק הרגשנו לבד. כמו את סטנלי פישר, גם אותנו זה הפתיע. לא בגלל שהיה לנו כל כך טוב. לרוע מזלנו, אין לנו מצנחי זהב של סיטיבנק. הופתענו לטובה, אחרי שנים ארוכות כל כך של פעילות לכיוון הזה ואובדן האמונה שמשהו כזה יכול לקרות. כמעט לא העזנו להאמין שזה באמת קורה. רק בהפגנה הראשונה, שראיתי את ההמונים ממלאים את הכביש שליד הבימה ולא מפסיקים לזרום, העזתי לתת לעצמי להשתקע בזה לגמרי.

ההפתעה שלנו מקורה באחד מהמאפיינים החזקים ביותר של השיטה האכזרית שמיושמת כאן, הניאו ליברליזם. ה"הפרד ומשול" של השיטה הזו הוא כל כך עמוק ובסיסי, והיא פועלת בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי לבודד אותנו עד לרמת היחידה הכלכלית הבודדת, ז"א, הפרט. התאגדות וסולידריות הן קללות בניאו ליברליזם, שפועל לפירוק ולהחלשת העובדים, עד לרמה שאסור לך בחוזה לדבר על השכר שלך, שלא חו"ח יוכלו עובדים להשוות ולנסות לשפר את תנאיהם. לחברות הסלולר ולבנקים מותר להתאגד כדי לתאם מחירים ועמלות, אבל לשלושה עובדים מסכנים של איזו פיצוציה – המשק הרי יתפרק אם יתאגדו.

עולם של "כוחות שוק" שמשתוללים באופן פרוע הוא עולם אכזר, שבו אדם לאדם זאב. עולם שבו המדינה יוצאת מכל תחום (חוץ כמובן מתחום הראש שלך והמיטה שלך, כי אחרת איך תוכל להוציא אותך למלחמה כשיהיה בכך צורך), ומשילה מעצמה אחריות וסמכות על יותר ויותר תחומים, מהשוק דרך חינוך ובריאות ועד לתעסוקה ודיור ושירותים חיוניים אחרים – הוא עולם שבו כל אזרח חי בתוך בועה של בדידות. ניתוק שהולך וגובר. כולם עוינים אחד את השני. כולם מתחרים על אותה פיסת עוגה, שהולכת ומצטמצמת. מי שלמעלה לא רואה ממטר את מי שלמטה. מי שלמטה לא רואה את מי שמתחתיו ואת מי שמצדדיו. ומי שממש למטה לא רואה כלום ולא עוסק בכלום חוץ מאשר בשאלה איך לשרוד עוד יום.

ואם בטעות אתה מרים את עיניך מהרצפה ורואה מולך בן אדם, אז הניאו ליברליזם ידאג שתהיה לך קטגוריה לשייך אותו אליה, כדי שיהיה יותר קל להאשים אותו במצוקותיך, ולא את האשם האמיתי. השיטה תדאג שתראה רק את השונה, ותימנע כמו מאש מלנסות למצוא בסיס משותף. זה יוצר חברה אלימה. חברה שבה כל אדם מתנהג כאילו שהוא לבד בעולם, כי זה מה שהוא מרגיש. חברה שבה המילים "התחשבות" או "אמפתיה" הן מילים גסות. שבה הצלחה נמדדת על פי היכולת שלך לדרוס כמה שיותר אנשים בדרך למעלה.

**

הניאו ליברליזם מסוגל לקחת שיטה דמוקרטית טובה עם בסיס מצוין וספר חוקים מעולה ולהפוך אותם לדיקטטורה אכזרית, קשה, חסרת לב וחסרת מצפון, בתוך שנים ספורות. בניאו ליברליזם, עקרון השוויון בפני החוק נגוז ונעלם. עקרון הייצוג נעלם. ההיגיון הבריא נעלם ומפנה את מקומו לכת פנאטית שמחזיקה באידיאולוגיה מלאת סתירות, שמממשת את עצמה במציאות בצורה אלימה – כי סתירות צריך ליישב איכשהו. לניאו ליברליזם אין שום אינטרס להשקיע בחינוך, כי הוא צריך את העבדים שלו בורים וצייתנים. השיטה הזאת לא תוכל להתקיים אם אנשים לא יאמינו שככה זה, ואין מה לעשות נגד זה. אם אנשים לא יקבלו את המדיניות המוכתבת של משרתי השיטה הזו כחוק טבע. אם אנשים ידרשו שמי שהגה ויישם את המדיניות הזו יעמוד מאחוריה וייקח עליה ועל נזקיה אחריות.

הניאו ליברליזם של ביבי וחבריו הצליח גם להפוך את העיסוק ב"פוליטיקה" לדבר פסול. זה שיא הגיחוך, מצד אחד, והדבר המפחיד ביותר שקרה כאן, מצד שני. אם אתה רוצה חברה אזרחית משותקת שלא מסוגלת לעשות שום דבר כדי לשנות את מצבה, אם אתה רוצה עדר של "עזים" ממושמעות, כפי שכינה אתמול פואד את העם, אם אתה רוצה דמוקרטיה רק בשם ובפועל דיקטטורה, זה מה שאתה צריך לעשות. לשכנע אותם, שעיסוק בפוליטיקה זה דבר פסול. שניסיון להפיל את הממשלה מכיוון שהיא לא עומדת במחויבויותיה הבסיסיות ביותר לאזרחיה זה דבר פסול, זה "פוטש".

הצבעה פעם בארבע שנים זה לא מה שהופך מדינה לדמוקרטיה. תנאי הכרחי, אך ממש לא מספיק. כולנו מכירים היטב את השיטה שבה מוכרים לנו לפני הבחירות הבטחות על גבי הבטחות, עושים סרטונים יפים ושלטי חוצות מפוארים, ואז, שניה אחרי שסופרים את הקולות, זורקים את כל אלו לפח, משתינים עלינו בקשת ועושים את ההיפך הגמור ממה שהבטיחו. זה לא נקרא בחירות. זה נקרא הונאת הציבור, וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים לשנות.

דמוקרטיה אמיתית היא זו שבה העם מפקח על אלו שבהם בחר באופן שוטף, ואם הם מפרים את הבטחותיהם בצורה כל כך בוטה, או מועלים בתפקידם בצורה כל כך עמוקה, אז הם צריכים לפנות את כיסאם למישהו שלא יעשה זאת. ברור שצריך לתת מרווח נשימה, זמן וצ'אנס למלא הבטחות, אבל אפשר לומר שביבי כבר מיצה את כל מרווח הנשימה שלו ואת כל הצ'אנסים האפשריים. וביבי וממשלתו והכנסת שלו בהחלט צריכים ללכת.

ביבי טוען שהוא ראש ממשלה נבחר. זו טענה קצת מגוחכת, לנוכח העובדה שאין כאן בחירות ישירות לראש הממשלה כבר זמן מה, שהמפלגה שלו היא אפילו לא המפלגה הגדולה בכנסת, וש-35% מבעלי זכות הבחירה כלל לא הצביעו בבחירות האחרונות. הליכוד היא מפלגת 15% מהעם. וגם זה לא משנה, מכיוון שראש ממשלה זה תפקיד שמשמעו ייצוג וטיפול בבעיות כל העם. מכל התנהלותו, ניתן לראות דבר אחד בולט – הוא פשוט לא מבין מה קורה. רמת הניתוק שלו ושל חבריו שם למעלה, מראה שהם לא מייצגים אף אחד מאיתנו.

ממשלה וכנסת שכל כך כושלות בהבנת המציאות, גם אחרי שהיא מתפוצצת להן בפרצוף בכזו עוצמה, לא יכולות להמשיך לכהן. זה כבר נהיה מסוכן. עם הפגנה כזו של ניתוק ואטימות, איך אני יכולה לסמוך על מי שיושב שם עכשיו שהוא מספק גם ניתוח נכון של המצב המדיני ביטחוני? עם התנהלות כזו, איך אפשר לסמוך עליהם שהם יודעים מה שהם עושים כשהם יוצאים למלחמה או עושים הסכם שלום?

עם נציגי ציבור שמזלזלים באופן עמוק כל כך בציבור שלהם, אי אפשר לעשות שום מו"מ. ולמה לעזאזל שנצטרך לעשות איתם מו"מ? למה שנציע להם פתרונות? אנחנו אלו שמקבלים משכורת מהציבור כדי לספק את הפתרונות האלו? כאילו, ברצינות, מי זה בכלל נתניהו שיתנשא ויגיד שאין לו כוונות להיפגש עם מובילי המחאה? מי זאת בכלל מירי רגב שתדרוש מבחורה טובה ממנה וחכמה ממנה בכל מובן ועניין שתקרא לה "חברת הכנסת" ולא "גברת"?

זו אולי אפיזודה מטופשת, אבל היא מסמלת משהו עמוק. מירי רגב שכחה מה זה להיות חברת כנסת. ביבי נתניהו שכח מה זה להיות ראש ממשלה. שניהם, וכל שאר מי שנמצא עימם שם, מתנהגים כאילו שמדובר באיזה תואר של כבוד, ושוכחים שאותם אלו שבהם הם מזלזלים כך הם הבוסים שלהם. הם התרגלו יותר מדי לציבור כנוע, לא דמוקרטי, שמקבל בהכנעה כל גזירה. התרגלו עד כדי כך, שהם שכחו את מהות תפקידם – לשרת את הציבור. הם משרתים אדונים רבים. אף אחד מהם הוא לא אנחנו.

**

המחאה הזאת צריכה להתמקד עכשיו בדרישה להפיל את הממשלה הזאת, לפזר את הכנסת הזאת, וללכת לבחירות. לא מתוך הפוליטיקה הישנה והרקובה של "ימין ושמאל", אלא בגלל אופן ההתנהגות של ראש הממשלה, של הממשלה ושל הכנסת מאז שפרץ המשבר ועד היום. זו צריכה להיות הדרישה הקונקרטית. הדרישה העמוקה יותר שעומדת מאחורי הדרישה הזו היא שלהתנהלות פוליטית פסולה יהיה מחיר פוליטי גבוה. שכל מי שנבחר, לא משנה מאיזו מפלגה ומאיזה צד של המפה הפוליטית, ידע שלשקרי בחירות יש מחיר, גם בתקופה שאינה תקופת בחירות. שכל אלו ידעו מי הבוס שלהם ואת האינטרסים של מי הם מייצגים.

אנחנו רוצים לשנות את השיטה הכלכלית-חברתית שלפיה מחולק תקציב המדינה שלנו. אותו תקציב, לא תקציב יותר גדול. אנחנו רוצים לשנות את סדרי העדיפויות הלאומיים שמשתקפים בחלוקת התקציב. אנחנו לא רוצים מדינה שמתנהלת לפי עקרון של עסק כלכלי, דהיינו, מקסום רווחים, כי זו לא המהות של מדינה ולא בשביל זה צריך מדינה – אנחנו לא רוצים מדינה שיש בה עודפי גביית מסים ותת ניצול של משרדי ממשלה בהיקף של מיליארדים, למשל.

אנחנו רוצים מדינה שמשקיעה בחינוך, שמשקיעה בבריאות, שמשפרת את מצבו של מעמד הביניים ודואגת לשכבות החלשות שלה. מדינה שבעיקרי חלוקת התקציב שלה ניתן למצוא גם חמלה בטווח הקרוב וגם מחשבה ותכנון בר קיימא לטווח רחוק. אנחנו רוצים מדינה שמנצלת את משאבי הטבע שלה לטובת אזרחיה. אנחנו רוצים מדינה שמתנהגת כאילו שהיא מתכוונת להמשיך להתקיים עוד שנים רבות, לא מדינה שמספרת לכולנו שאיזה גורם חיצוני או פנימי מסכן את עצם קיומה, בזמן שכל מוסדותיה ונציגיה פועלים כאילו שכל מה שקיים בעולם זה רק העיתון של מחר, וגם זה במקרה הטוב.

אנחנו ממש לא רוצים מדינה שבה הכל חינם, אבל אנחנו בהחלט רוצים מדינה שבה יש ביטחון מהותי – חברתי-כלכלי, שבה אדם רואה ברכה בעמלו, שבה אדם רואה אפשרות לבנות את עתידו, שבה אדם יכול להאמין שלילדיו יהיה עתיד טוב יותר. אנחנו רוצים מדינה קיימת, מתפקדת, נוכחת, אבל לא משתלטת. מדינה שנותנת גם חופש וגם גב. מדינה שמעודדת את הפרט ליצור, ללמוד, להתפתח, להתקדם, אבל גם מסייעת לו כשהוא נופל. בקיצור, אנחנו רוצים את המדינה שלנו בחזרה.

הניסיון להציג את היקום כמחולק לדיכוטומיה – ניאו ליברליזם או סטאלין – הוא ניסיון נואל ומגוחך. יש הרבה מאוד צורות אפשריות של ניהול כלכלי-חברתי על הטווח הזה. יש הרבה מאוד מודלים שעובדים טוב יותר או פחות, בכל תחום ותחום, ויש לנו מספיק אנשים חכמים שיכולים לפתח וליישם את המודל שמתאים לנו.

אבל כדי שתוכל להתחיל העבודה על המודל הזה, ראשית, יש לשנות את השיטה הפוליטית. לא את שיטת הממשל. שיטת הממשל שלנו אינה הבעיה, וכאמור, ספר החוקים שלנו מצוין. מה שצריך לשנות זה את התודעה הפוליטית, את השיח הפוליטי, את ההתנהלות הפוליטית בפועל. אי אפשר להתחיל בכזו עבודה בלי אמון במערכת הפוליטית, בכנסת ובממשלה. והאמון הזה לא קיים. קודם כל יש לשקם את האמון הזה, ואז נוכל להתחיל לעבוד.

כדי לשקם את האמון הזה, הציבור צריך להראות שיש לו כוח. שהוא יכול לגבות את המחיר על בגידה. לכן, צריך להתחיל מלהפיל את הממשלה הזאת ואת הכנסת הזאת. עם הממשלה הבאה כבר נוכל לדבר, ועם הכנסת הבאה כבר נוכל לעבוד. ואם גם הם לא יבינו מי הבוס שלהם, אז גם הם ילכו. וחוזר חלילה. עד שזה יקלט ברמה העמוקה ביותר. המדינה חוזרת עכשיו לידי אזרחיה. על זה אי אפשר להתפשר. זה בכלל לא נתון לשום מו"מ.

**

כמובן, שביבי יכול עכשיו לחזור בתשובה. לומר – טעיתי, לשנות כיוון, לבטל את החקיקה המתועבת שכבר העביר ולכנס שולחן עגול אמיתי, שלא מורכב משרים ועסקנים אלא מאנשים רציניים שבאמת יכולים לפתח שיטה טובה יותר. אנחנו נגיד לו וולקאם אם יעשה זאת. אבל איכשהו, לא נראה שזה הכיוון שלו.

נכון, ללכת לבחירות זה לא כיף גדול, ועדיין אין ממש למי להצביע, ועד שההוא או ההיא ייכנסו לתפקיד וכו' וכו' וכו'. אבל אנחנו נאבקים על המדינה שלנו, נאבקים על העתיד שלנו, ונאבקים גם נגד שיטת פתרונות הקסם המהירים, ה"זבנג וגמרנו", ה"שלוף" וה"יהיה בסדר". ההרס הזה נמשך כבר שנים. אנחנו כבר לא ילדים קטנים שצריכים מבוגר אחראי, וברור לנו שגם השיקום ייקח שנים. אבל אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין גם שאפשר לתקן. יש לנו כוח. זה לא הזמן להיכנס לפניקה מהצל הגדול שהטלנו כאן. זה הזמן להגדיל אותו.

זו תמיד תהיה הכלכלה, אידיוטים

בעיתונות הזרה מתמרמרים עלינו, מזלזלים בנו. טוענים שנושא המאבק שלנו אינו "דמוקרטיה" או עניינים גיאו פוליטיים חשובים הרבה יותר כמו הכיבוש או השלום (ה"לא סקסיים", מסתבר), אלא "רק" מצוקתו של הצרכן וענייני הכיס שלנו, ה"לחם והחמאה". מחברי ועמיתי השמאלנים אני כבר לא שומעת תלונות כאלו, תודות לאל. רק מאזרחי הדיקטטורות הניאו ליברליות הגדולות ביותר בעולם, שהדביקו גם אותנו ברעות החולות שלהן.

הם מנסים לכפות עלינו את ההשוואה לתחריר. כאילו שהיא רלוונטית. כאילו שאנחנו נלחמים בדיקטטורה שיש לה פנים ושיורה עלינו. כאילו שהדיקטטורה שלנו אינה זהה לדיקטטורה שלהם, רק חריפה יותר בגלל מצבנו ומעמדנו בעולם – אותו דיקטטור חסר פנים, אותה "יד נעלמה" שמעולם לא היתה "נעלמה", אלא רק מוסתרת, בכחש ובכזב ובהונאה יומיומית. כאילו שהם לא מבינים את המשמעות היומיומית של המושג "דמוקרטיה" בחברת צריכה מערבית פוסט מודרנית, כזו שאנחנו עדיין חיים בה. בקושי. וגם הם.

המאבק על הסוגיות שהם מכנים "גיאו פוליטיות" היום הוא לא מאבק סוחף, ואתם יודעים למה? הסיבה היא שמה שהם מדברים עליו אינן באמת סוגיות "גיאו פוליטיות", אלא האוויר החם שמופרח כדי להסתיר את הסוגיות ה"גיאו פוליטיות" האמיתיות, והשקר הזה הולך ומתפוצץ ברחבי העולם. ובאותו הקשר, הסיבה היא שהשיטה הכלכלית-חברתית שאנחנו יוצאים נגדה עכשיו, זו שיצרה את מחירי הדיור הגבוהים, מבוססת במידה רבה על חיסול יכולת האמפתיה לסבלו של האחר, בעיקר האחר שנמצא במצב פחות טוב מאיתנו. "הפרד ומשול" אינהרנטי.

**

לאנשים כאן יש זיכרון קצר מדי. כשביבי פתח ביישומו הבוטה והישיר של השקר הניאו ליברלי ב-2003, הוא ליווה כל גזירה וכל הצרת צעדים וכל הונאה בקמפיין הפרד ומשול קלאסי, שבלוני, שקוף. ה"איש השמן" שלו היה ה"מגזר הציבורי" – זה שכולל גם את הרופאים, המורים, השוטרים – שרק מתי מעט ממנו, בעיקר המקורבים לצלחת השלטון, מקבלים את המשכורות המנופחות שעליהן הלין (שיוצרות "שכר ממוצע" נאה בחלק מהחברות הממשלתיות), ורבים מחבריו כיום נזקקים להשלמת הכנסה. לא תשובה ודנקנר ושטראוס ואריסון, לבייב, עופר, סבן, בן דב ושות' (ואני לא סתם מכניסה כאן את סבן. הסיבוב שהוא עשה על בזק היה נאלח, דוגמא קלאסית של השיטה הזו, של מקסימום רווח ואפס סיכון לטייקון, מקסימום סיכון ואפס רווח לציבור, והכל מתחת לרדאר. וזה בתקופה שבה בגרמניה חיסלו לו עסקת ענק בגלל שיקולים של גיוון ותחרות בשידור הציבורי. ואחר כך שיגידו שישראל אינה גן עדן לטייקונים חמדנים, ושבאמת יש להם לאן ללכת אם נחליש את הזרם מעטיני הפרה החולבת הזו).

האויב האיום והנורא שקם עלינו לכלותינו השתנה כמעט מדי יום, מאז ועד היום. הוא כלל את המובטלים, את המשפחות החד הוריות, את המשפחות ברוכות הילדים, את העובדים הזרים, את הפליטים – את המגזרים החלשים ביותר בחברה, את אלו שמחאות האוהלים שלהם שקופות. וכשהמצב החמיר, כלומר – היה איזה איום פוליטי ממשי או מדומיין על כיסאם של הציניקנים האלו, או שהשקר קצת נפרם בקצוות, תמיד אפשר היה לזרוק פנימה את המאחד האולטימטיבי , "הערבים", ואולי לעשות איזו מלחמה, כי מי יצא נגד "wartime president" (כאן נכנסים שקרי הניאו שמרנות – גרסתה העדכנית של הלאומנות, וגם של הדת (לוקחים ממה שיש, מה לעשות) – ונכנסת חזק. זה תפקידה המסורתי שאותו היא ממלאת היטב).

קשה לחשוב על דוגמא טובה יותר לניטרולו של "האיום הסוציאל דמוקרטי" (לכאורה) באמצעות שקרי הביטחון מאשר בחירות 2006 ומה שבא אחריהן. עוד דוגמא, קרובה יותר, היתה הניסיון לחיסול הדיון הציבורי באופן שבו צריך לנהל ולהשתמש במשאבי הטבע החדשים של המדינה באמצעות טענות – ולא רק של קמפיין הזוי ללא אב בעיתונות, אלא גם של אופיר אקוניס בוועדת הכלכלה – כי אלו שרוצים להגביל את רווחי הטייקונים ולהשתמש באוצרות הגז לרווחת תושבי ישראל הם אוהבי ערבים וסייעני טרור. אפילו שלי יחימוביץ', ה"חברתית" הגדולה, לא היססה להשתמש בשקר הזה בזמן הבחירות המקומיות בתל אביב. כי הפצת השקר שדב חנין לא עומד בתקווה מהווה, כמובן, הוכחה לאיום קיומי חמור על ביטחונה של ישראל ורלוונטית כל כך לשאלה האם הוא כשיר או לא כשיר לניהול העיר תל אביב.

כשהמצב קצת החמיר והשקר באמת התחיל להתפורר, כבר לא רק בקצוות, עברו הציניקנים להילחם בעוז ב"גיס החמישי שבתוכנו", או יותר נכון – בכסף שלו. קשה להתעלם מהחיבור שהימין עושה בין המאבק הזה לבין כסף, מהקמפיין הנאלח נגד הקרן החדשה ועד לחוק החרם וענייני ועדות החקירה. קשה גם להעלות על הדעת דוגמא טובה יותר לביטוי "הפוסל במומו פוסל" מאשר הקמפיינים נגד מימון ארגוני השמאל, שאותם מארגנים ארגונים ועמותות שמימונם לוטה בערפל כבד.

בעצם, יש דוגמא אחת שבה נתקלתי לא מזמן בטור בנרג של דוברת יש"ע או משהו כזה, שמכנה את מי שמתנגד לחוק החרם "אנטישמי", אך מסכמת את בליל דברי הבלע שלה בטענה שהשמאל מתנגד לחוק הזה כי הוא צפוי לפגוע לו בכיס. כי אתם מבינים, אין כאן הצרה של חופש הביטוי או חופש ההתאגדות, אין כאן הגבלת חירותו של הצרכן להתנגד למדיניות ממשלתית בחברת צריכה. כל מה שיש כאן זה קביעת מחיר כספי לדברים האלו, לטובת רווחי המתנחלים (שלהזכירכם, מקבלים גם הטבות מס וגם כוח עבודה זול. בכ"ז, כיבוש). בטיפשותה, חשפה דוברת יש"ע הזו את האמת שמאחורי החוק. שהיא באמת שיא הציניות עלי אדמות. (ואני ממש לא אתפלא אם כל מדיניותו של ביבי בנושא ההתנחלויות כיום נועדה להגדלת שוויין בזמן הפינוי. זה באמת היה מפתיע מישהו, מימין או משמאל, אם הייתם מגלים שזו התוכנית?)

**

איכשהו, קלישאת ה"הפרד ומשול" הזאת עבדה כל פעם מחדש, וקיבלה עוד קצת תוקף וחיזוק בנתונים פיקטיביים וחסרי רלוונטיות לחיים של צמיחת התמ"ג, של אבטלה, של אינפלציה, של קבלה לכל מיני מועדונים חסרי משמעות ורלוונטיות כמו ה-OECD. ובתוך כמה שנים, הצליחו הציניקנים האלו לפרק את החברה האזרחית לעשרות ומאות רסיסים חסרי כוח, ולחסל את מעמד הביניים.

מעמד הביניים הוא כבר לא קבוצה שקופה. הוא ה-backbone שעליו מבוססת כל כלכלה יציבה. יותר מזה – עליו מבוססת כל יציבות כלכלית-חברתית. מעמד הביניים הוא זה שמשלם את רוב המסים, צורך את רוב הצריכה, נושא על גבו את עול קיומה ותפקודה התקין של החברה, הכלכלה, המדינה. אם לזה רוצים כל מיני מתנשאים, לקרוא pocketbook protest, אז שיהיה Pocketbook protest.

אין דבר יותר בסיסי מה-pocketbook הזה, אין יותר אמיתי ממנו. אין נושא כאן שבאמת מקשר את הכל לכל כמו הנושא הזה. נראה שיש כאלו שחושבים שזה היה נעלה יותר, או מוצדק יותר, אילו מאבקים היו מתנהלים על סוגיות מוסריות גדולות שברומו של עולם. אלא שדיונים מסוג זה תמיד התנהלו בחצרותיהם של אינטלקטואלים למיניהם, בד"כ תוך ניתוק מהמציאות בפועל. הפיקציה של ה"מוסר הגדול" קרסה מזמן. התנהלות מוסרית בחברת צריכה פוסט מודרנית היא דבר מורכב, והחלטות מוסריות זה משהו שכל אחד מאיתנו מתמודד עימו כל יום.

וכשאתה חי בתוך שקר כלכלי חברתי שיוצר תנאים של מאבק הישרדותי יומיומי לקבוצות גדלות והולכות, שקר שמציג עצמו כחוקי טבע שאין מה לעשות נגדם, שקר שמקדם ערכים ופרקטיקה של דורסנות ואדישות ונלחם באופן ישיר ובוטה בהתאגדות, באמפתיה או בכל רעיון של חלוקה של משאבים לפי איזשהו עקרון אנושי שאינו "חוקי הטבע" האלו (ז"א, החמדנות, האינטרסים האישיים הצרים ביותר, החלשים אשמים במצבם וכו'), מאבק ה-pocketbook המאחד הזה הוא אחד הדברים המוסריים ביותר שאפשר לעשות.

**

ואם כבר בניתוק עסקינן, הרי שהשמאל בישראל כבר שנים מפגין התנהלות כל כך מנותקת, שבאמת קשה להתייחס אליו ברצינות. חלקים גדולים של השמאל הזה ניתקו את עצמם כבר מזמן מכל מה שקשור לשמאל מסורתי, והצליחו לקיים איזו פיקציה של מי שנאבקים בכיבוש ולמען שלום ביד אחת, אך תומכים ביד השניה (במינימום, בהסכמה שבשתיקה) במדיניות הכלכלית והחברתית הדורסנית שמעמיקה את הכיבוש ומרחיבה אותו לכלל חלקי הארץ, ומרחיקה כל אפשרות לשלום.

כל הקשקושים המתנשאים על מזרח תיכון חדש ושלום באמצעות "צמיחה כלכלית" מתפוצצים היום לכולנו בפרצוף. הם תמיד ביטאו התנשאות, זלזול באינטליגנציה והתייחסות להמון כאל עדר טיפש של פרות חולבות. יהודים, ערבים אזרחי ישראל ופלסטינים כאחד. רוב השמאל לא התנגד לשקר החברתי-כלכלי שטופח כאן בקפידה, לא התנגד באופן אקטיבי לטכניקת ה"הפרד ומשול", ולא שם את פירוק השקר הזה על דגלו ובראש מעייניו, כבר זמן רב. במקום זה, התרכז השמאל בלהחליש את עצמו ואת טיעוניו, לצאת בלי קרב מכל מוקד כוח, ולחשוב שאפשר להסתפק בלחץ חד מוקדי מבחוץ, שהלך והתרחק מחלקים גדלים והולכים של החברה הישראלית.

לטעון שיש כאן "שמאל רדיקלי" זו טענה די מגוחכת בעיני. מתי איזשהו חלק בשמאל תפס איזשהו עניין בשורשיו, ניסה לרדת לבסיס ולפעול ממנו? באמת לא זכור לי. מה שאני רואה זה בעיקר פעילות שמבוססת על רעיונות מיושנים ותפיסות שמרניות. ואני מהאנשים שתמיד מחפשים את פתיחת הדיון הרדיקלי הזה, בעיקר בעידן שבו כל המושגים הגדולים קורסים לתוך עצמם. לא נראה לי שפספסתי משהו חשוב באמת.

המשא ומתן הזה, שבעיתונות הזרה טוענים שאנחנו מנותקים כי אנחנו לא נאבקים על חידושו – מהו בעצם חוץ משקרים ואוויר חם, אינטרסנטים עלובים משני הצדדים שמנסים לקדם את האינטרסים שלהם באמצעות רכיבה על גבם של העמים שלהם (סליחה, לא רק שניים. שכחתי עוד כמה בוחשים בקלחת שמקדמים את האינטרסים שלהם כאן כבר יותר מדי זמן על חשבוננו)?

ועל מה הם מדברים כשהם אומרים כיום שתי מדינות לשני עמים? על אלו שתי מדינות, ואלו שני עמים? שתי מדינות נצלניות ודורסניות לשני עמים הרוסים וקרועים? אני באמת לא רוצה להתערב בפוליטיקה פלסטינית פנימית, כי זה עניינם ואחריותם, אבל מי הם חושבים שיציל אותם, שישיג להם הסכם טוב או מדינה מתפקדת? אבו מאזן והפת"ח המושחת שלו? החמאס המניפולטיבי, שאת הצלחתן הכבירה של שיטות הפעולה הש"סניקיות שלו לשיפור איכות חייו של האזרח הפשוט ראינו ביותר מדי מקומות בעולם, כולל בישראל? אין לי כוונות להתחמק מאחריותנו על מצבם, אבל התקרבנות היא שיטה גרועה מאוד לשיפור החיים ולשינוי המצב. מי כמונו יודעים את זה היטב.

על הצד הישראלי במו"מ, שהוא ענייני ועליו אחריותי, שפכתי כבר מילים רבות. אני אסכם ואומר – למה אני צריכה להילחם על קיומו של משא ומתן שבעיני אין לו שום ערך ולא יוביל לשום מקום? לא כל זמן שמי שמנהל אותו הוא מי שמנהל אותו כיום. לא כל זמן שהכנסת שלנו היא מה שהיא, ולא כל זמן שהממשלה היא מה שהיא. וכדי להילחם בכיבוש, אני מאמינה שיש צורך בבניית בסיס חדש למאבק, כי הבסיס הרעוע שהשמאל נשען עליו היום לא השיג ולא ישיג שום דבר. אני רוצה לראות התפתחות של משהו שיש לו סיכוי ממשי להשיג משהו. שיקום השמאל המסורתי באמצעות מאבקי ה-pocketbook האלו זה בסיס כזה בעיני, כאמור, גם אם נקרא לשמאל הזה בשם "משה". אם אכן נצליח כאן לשנות את כללי המשחק, או לזעזע קצת את היסודות, the rest will follow.

בין ה-14 ביולי ל-20 ביולי

אם כבר חזרתי לכתוב, אז למה לא לחזור גם למסורת שאני מנסה לקיים כבר מספר שנים, והיא ציון ה-20 ביולי – אותו יום אומלל ב-1944, שבו ניסתה קבוצת קושרים להתחיל מהלך להפלת המשטר הנאצי, באמצעות התנקשות בחייו של היטלר, כשלו, ורובם שילמו על כך בחייהם. וכמובן שהנאצים לא הסתפקו בזה, וגם משפחותיהם של רבים מהקושרים מצאו את עצמן במחנות.

היום האומלל הזה בעיני הוא סמל לתקווה. דוגמת קיצון לכך שגם בתנאים החשוכים, המייאשים והגרועים ביותר שאפשר לדמיין, בתנאים שבהם באמת נראה שהכל אבוד, עדיין יש גבורה, נכונות להקרבה הגדולה מכל, נכונות לעשות את המעשה הנכון למרות הסיכון האדיר שקיים בכך. משהו שפיליפ זימברדו כינה אותו "The 10%" (אני רואה שמאז שהפסקתי לעקוב אחרי הפרויקט הוא הפך ל-"Heroic Imagination Project". שם טוב יותר, מטרות גרנדיוזיות יותר. שווה עיון). זימברדו, אגב, הוא אותו אדם שהביא לנו את ניסוי האסירים המפורסם משיעורי האתיקה של הפסיכולוגיה, אחד הניסויים שהראו את הצד השני של המטבע – איך לוקחים אנשים רגילים, שמים אותם בסיטואציה לא רגילה, והופכים אותם לסוהרים אכזריים ומתעללים.

בלי להשוות את עצמי לפרופסור המכובד, אני יכולה לומר שעברתי תהליך דומה. בהתחלה, כשאתה שומע בפעם הראשונה, או קורא, או רואה משהו שקשור לזוועה הזאת, אתה שואל את עצמך – איך יתכן? איך זה קרה? מאיפה בא הרוע הזה? ככל שאתה מעמיק בשאלות האלו, אתה מגלה שהצד של הרוע הוא הצד הפחות מעניין, ובוודאי שהצד הפחות פרודוקטיבי. למעשה, חלק קטן מאוד מהרוע הוא באמת הדבר המפלצתי, המיתולוגי, הפתולוגי שחשבת שתמצא.

די אפשר לסכם את זה בקלישאה שהרוע קיים במקום שבו אנשים טובים נמנעים מפעולה. הרוע אינו מפלצתי או פתולוגי. ומנגד, אני לא כ"כ בטוחה שהוא בנאלי. בעיני, מדובר בעוד אפשרות אנושית. בעצם, הרוע הוא חלק מהאפשרות האנושית הבסיסית ביותר, זו שהפכה אותנו מחיות לבני אדם בסיפור גן העדן – היכולת להבחין בין טוב לרע, והחופש לבחור בזה או בזה. והרבה יותר מעניין להתעסק דווקא בטוב, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך, ואיך מעודדים אותו לא להימנע מפעולה.

המציאות קצת השתנתה מאז ימי גן העדן. וגם מאז ימי ה-20 ביולי 1944. היא הפכה מורכבת הרבה יותר. הרבה יותר קשה היום להבחין בין טוב לרע. הרבה יותר קשה, למעשה, כמעט בלתי אפשרי, לשים את האצבע על ה"טוב המוחלט" ו"הרע המוחלט", וניסיונות להציג משהו ככזה או ככזה, בעולם העייף שלנו, נראים בעיקר פאתטיים. הסיטואציות שבהן יש לבצע את הזיהוי הזה בין טוב לרע, להחליט לפיו ולפעול בהתאם להחלטה הזו התרבו במידה שקשה מאוד להתמודד איתה. מדובר כיום בעניין כמעט יומיומי, שנוגע כמעט לכל פעולה שאנחנו עושים – או נמנעים מלעשות – בעולם הזה. ובאופן פרדוקסלי, ככל שאפשרויות הבחירה רבות יותר והמציאות עמוסה יותר בפרטים, באירועים, בצומתי החלטה, כך תחושת החירות מצטמצמת. גם זה תחום נחקר מאוד. ותחשבו בעצמכם, כמה פעמים הרגשתם שזה לא בידיים שלכם, שאין ברירה, שככה זה ושאין לכם מה לעשות נגד זה?

העניין הוא שיש מה לעשות נגד זה. נכון, העולם באמת מסובך ומורכב. ולעיתים קרובות מאוד די ברור מה הרע, אבל הרבה פחות ברור מה הטוב או מה צריך לעשות נגדו. מה שברור, לי לפחות, שהעידן שלנו נגוע בתכונה אחת בולטת, והיא פחדנות. בכל הרמות. מלמעלה ועד למטה. פחדנות כמדיניות. שלטונית, כלכלית, חברתית. העדפת הרע הקיים על התעוזה לנסות משהו אחר. העדפת מושגי יסוד גוססים על פני חשיבה רדיקלית (שתופסת את העניין משורשיו. ממש לא "קיצונית"), וניסיון לשנותם או לצקת בהם תכנים חדשים. העדפת מה שלא עבד אף פעם על פני משהו שטרם נוסה. העדפת ההסתגרות על הפתיחות, הריחוק על פני הקירבה, הייאוש על פני התקווה, הפחד על פני האומץ, ההשתקה על פני הדיון. ואני מדברת על ישראל, כמובן. מאחר ורק על עצמי לדבר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה. את כל מה שפירטתי כאן למעלה נראה לי שאפשר לשנות. אולי, מי יודע, אפילו עכשיו.

**

בשנה שעברה ה-20 ביולי יצא באופן מקרי אך סימבולי בתשעה באב. כתבתי אז פוסט מדכא עד מאוד, שהסתיים בפסקאות הבאות:

"אפלטון אמר פעם, לפני זמן רב מאוד, "אלה שחכמים מכדי לעסוק בפוליטיקה, נענשים בכך שהם נשלטים על ידי טיפשים מהם". אנחנו חיים את הציטוט הזה היום. השפויים והחכמים במדינה מתרחקים מהפוליטיקה הפרלמנטרית כמו מאש. לבדלנות הזאת יש סיבות רבות, ובעיקר רציונליזציות מרובות. אנחנו מוצאים את עצמנו בתקופה העצובה הזאת עם אינספור עמותות וארגונים וקבוצות וקואליציות שעוסקים במלאכת הקודש של ההתנגדות היומיומית המפרכת והפרטית, אבל עם אפס כוח, אפס יכולת השפעה על המכלול, על המדיניות.

הייתי מעורבת פה, צפיתי מהצד שם, ואני אומרת לכם היום שאין לי מושג איך משנים את המצב הזה. יש רטוריקות והרגלים התנהגותיים שהם כבר כל כך מושרשים וכל כך "טבע שני" לשמאל המפורק בפרט ולחברה האזרחית בכלל כאן, שאני ממש לא מצליחה לראות את הדרך או את הסיכוי לשנותם, את הדרך או את הסיכוי לחזור אחורה ממדיניות ה"הפרד ומשול" הכל כך מוצלחת שמיושמת כאן כבר שנים, למשהו שידמה קצת למדיניות של קבץ, אחד וצור אלטרנטיבה שלטונית.

אותו אפלטון אמר כי "אנחנו יכולים לסלוח בנקל לילד שמפחד מן החושך. הטרגדיה האמיתית בחיים מתרחשת כאשר אדם מבוגר מפחד מן האור". שם אנחנו נמצאים היום, בבריחה היסטרית מהאור, קורסים במהירות אל החור השחור של הדמוקרטיה המתפוררת. ואין ממש מה שיעצור את הנפילה".

השנה, ביום הבסטיליה מכל הימים (14 ביולי), התחיל לקרות כאן משהו – מחאת האוהלים. אני באמת עוד לא יודעת אם זה ילך לאיזשהו מקום ויעשה איזשהו שינוי. התחושות שלי לגבי המחאה הזאת נעות מתקווה לייאוש ולתקווה בחזרה מדי יום. את בוקרו של ה-20 ביולי פתחתי עם דבריו של "בכיר בליכוד", תחת הציטוט  "מחאת האוהלים תישכח כמו מאבק חולי הסרטן". הנה לכם – זה הרע. עכשיו, בואו נעשה את הדבר הנכון ונשנה לו את כללי המשחק. אמרתי כבר איך אני חושבת שצריך לעשות את זה. כל מה שאמרתי, כמובן, הוא חלק מדיון. אבל הדיון הזה חייב להתנהל, כמה שיותר מהר ובצורה מסודרת, ולהגיע למסקנות קונקרטיות שאפשר לפעול לפיהן.

**

ולסיום – אתנחתא ויזואלית. בביקורי האחרון בברלין נפלתי במפתיע וללא כל תכנון מראש על המטה שבו תוכנן קשר ה-20 ביולי. הגרמנים האלו יודעים לעשות אנדרטאות. ולהלן:

אנדרטה להתנגדות לנאצים

הלוח מול האנדרטה

ניסיתי לתרגם את מה שכתוב על הלוח שמול הפסל. הגרמנית שלי עדיין לא משהו, אז אכתוב כאן את המקור ואת התרגום, ואם יש דובר גרמנית שרוצה לתקן את העיוותים שעשיתי למקור, אנא מכם, אל תהססו.

Ihr trugt die Schande nicht

Ihr wehrtet euch

Ihr gabt

Das grosse

Ewig Wache

Zeichen der Umkehr

Opfernd

Euer heisses Leben

für Freiheit

Recht und Ehre

והתרגום:

לא הסכמתם לסבול את החרפה

התקוממתם

נתתם אות גדול, נצחי וברור לשינוי כיוון

הקרבתם את חייכם הלוהטים

למען החירות, הצדק והכבוד

ירח הדבש מתקרב לסיום. עכשיו הזמן לפוליטיקה

ירח הדבש של מחאת האוהלים עומד להסתיים בקרוב, ובימים הקרובים יוכרע גורלה. את מה שקרה עד כה כבר ראינו לא פעם ולא פעמיים. מחאה פורצת סביב עניין ספציפי כזה או אחר שבו "הגיעו מים עד נפש". התומכים נלהבים, ומדברים גבוהה גבוהה על להזיז הרים ממקומם ולשנות את העולם, אך לא יורדים לפרטים. פוליטיקאים מנסים להצטרף, פוליטיקאים מביעים זלזול, פוליטיקאים מגנים. התקשורת מחבקת, כמוצאת שלל רב. הסקפטיים מתלוננים ומנבאים שחורות. יש אנשים שמנסים לקחת את המחאה למקום אחד. יש כאלו שמנסים לקחת אותה למקום אחר. Been there, done that.

אבל אז מגיע רגע האמת. מתחילים הוויכוחים האמיתיים, ומוכרע הכיוון שייקח את המחאה הזאת למקום אחר, שבאמת ישנה משהו, או כפי שקורה לרוב כאן – יוביל אותה לפח האשפה של ההיסטוריה. וזה מתחיל בשאלה. מה אתם רוצים, בעצם?

בהקשר הזה, אני רוצה לזרוק את שני הסנט שלי, ובתוך כך גם לתת איזושהי תשובה בוויכוח בנושא השימוש במילה "שמאל".

תחילה, יש להיפטר מהניסיון להתכסות בכסות "א-פוליטית", ולעבור לדבר בשפה אחרת, ממספר סיבות עקרוניות וקריטיות. הראשונה היא טרמפיסטים. לא יתכן שאנשים שתומכים ומקדמים במרץ את המדיניות הכלכלית-חברתית-פוליטית שהביאה אותנו עד הלום ינסו להציג את עצמם כחלק מהמאבק הזה. בתוך הכללת היתר מסתתרים זרעי החורבן. צריך להרחיב עד כמה שניתן, אבל לא מעבר לזה.

צריך לקבוע למאבק גבולות ברורים. אלו הם גבולות האלטרנטיבה. והאלטרנטיבה היא דמוקרטיה כמערכת ערכית הומניסטית, וכלכלה שמשרתת אותה –  ולא דמוקרטיה כמכשיר פונקציונלי לביטוי של עריצות הרוב וכלכלה שמנהלת אותה. ל"אם תרצו", למשל, אין מה לחפש במאבק הזה. הם חזרו חזור ושוב על אמונתם העזה בתפיסה השנייה, כולל בעיתון "הארץ" של אתמול. ההצטרפות שלהם תורמת להם מבחינה יח"צנית, ודומה מאוד לניסיונם הצבוע להציג את עצמם כתנועת מרכז או כבעלי איזשהו קשר לחזונו של הרצל. למאבק הזה היא רק מזיקה.

סיבה נוספת לברוח מהמושג "א-פוליטי" כמו מאש היא שזה בדיוק המקום שבו הפוליטיקאים, היח"צנים והאינטרסנטים רוצים שנישאר. מהמקום הזה של ה"א-פוליטיות" אנחנו לא מהווים שום איום על מי שיצר, מתחזק ומחריף את המצב. "א-פוליטיות" היא מקום של ילדים נאיביים, שלא רוצים ללכלך את הידיים בפרטים הקטנים ובעבודה השחורה של החיים במדינה דמוקרטית, שלא רוצים באמת לעשות, שמצפים שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילם. שרק מוחים. שלא יודעים מה הם רוצים. שאפשר למכור להם לוקשים בסיטונות.

להמשיך לקרוא

מאהל המחאה: מירי רגב, דב חנין, פוליטיזציה וצביעות

מירי רגב סולקה ממאהל המחאה בצעקות, תנועות מגונות ומים. מצויין. נחמד לראות סוף סוף אנשים "לא נחמדים" שמתעצבנים על פופוליסטים מסוכנים כגברת רגב שבאים לגזור עליהם קופון. כטוב ליבה בשכרון הכוח שהיא שרויה בו כבר זמן רב מדי, שפכה הרגב את מררתה על המוחים בשלל כינויים שהולמים יותר מתבגר מחוצ'קן מלוחמי ציון מאשר חברת כנסת "מכובדת", בהם "ראסטות", "אלכוהול", ואיך לא, קללת מיליון הטוקבקים "שמאלנים קיצוניים". וההוכחה הבלתי ניתנת לערעור – את דב חנין וניצן הורוביץ קיבלו שם בזרועות פתוחות.

מה שהיה עצוב זה לראות אח"כ מבקרים שטוענים ש"צריך לקבל את כולם", שזה "לא יפה" ושהמאבק "אינו פוליטי". זה לא רק עצוב. זה גובל בפאתטיות, ומזכיר לי יותר מכל מן מיני קמפיין שנתקלתי בו פעם, לא זוכרת אפילו באיזה הקשר, שסיסמתו הייתה "תמיד כן". יעני, למה לומר תמיד לא, למה לצאת נגד, למה להיות שלילי. אבל מה זאת אומרת, "תמיד כן"? כן לדיכוי? כן לשנאה? כן גם לאונס ולרצח? אם נבהה בשמיים ונבחר לראות רק את הכחול, האם באמת כל הרע שבמציאות יעלם, או שמא אינטרסנטים ירכבו על גבי הנאיביות שלנו וירסקו אותנו עד עפר? אני חושבת שהיום, יותר מתמיד, התשובה כאן ברורה מאוד, כשמש אפילו. אם מובילי המחאה יאמצו קו פשרני זה, הרי שגם מחאה זו תסתיים בלא כלום. ויש כבר מספיק אנשים שטוענים באוזני שזה בדיוק מה שעומד לקרות.

להמשיך לקרוא

חוקי הבומרנג?

[אני מתנצלת מראש על האורך. הדברים הצטברו במשך זמן רב]

ההסלמה הזאת, הטירוף הזה שמשתולל בכנסת, ובעקבותיה גם בגופים שלטוניים נוספים, גופים מסחריים ואחרים, ובסופו של דבר בחיי היום יום של כל אחד ואחת מאיתנו, גורמים לתחושת מצוקה. תחושת מחנק וחוסר אונים. רצון עז לברוח. קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להתמודד באמצעים רציונליים עם כזו רמה של אי רציונליות. קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להתמודד באמצעים הקיימים עם כזו רמה של אבסורד, סתירה עצמית ואלימות.

אני מתארת כאן את התחושה האישית שלי, תחושה שהתגברה כל כך בתקופה האחרונה, עד שהובילה לסוג של אלם. אבל אין לי ספק שרבים שותפים לה, גם אלו שעוד מדברים. חרדה קיומית עמוקה, ומחשבה שהחיים קצרים מדי מכדי לכלות אותם על מאבקים שאין להם תוחלת, ושהסיכון בהם רק הולך וגדל  – הסיכון לחירותי, למצבי הכלכלי, לביטחוני הפיזי. נכון, הברירות לא פשוטות ולא טריוויאליות, ואני מתחבטת בהן כבר זמן רב מאוד. אבל זה לא שאין ברירה. ובגילי המתקדם, ההכרעה תצטרך להתקבל בקרוב מאוד.

פעילויות החקיקה הנמרצות האחרונות הובילו לפרץ גדול מאוד של מלל. אפילו אצלי. זה קורה לא מעט בשמאל, אבל הפעם, נראה שיש כאן משהו קצת שונה. הפעם, נראה שחברי הכנסת הנמרצים עברו איזשהו גבול במאבקם נגד הדמוקרטיה. לא יודעת אם זה היה בטעות או בכוונה, אבל הפעם הם התרשלו בכסת"ח וביישום מדיניות העמימות, או שמאסו בה, ויצאה להם קצת אמת גלויה וישירה החוצה.

אין לנו חוקה, כפי שציין נכונה חבר הכנסת גאון הדור דני דנון (או שמא היה זה לוין? או אקוניס? עדיין לא עליתי על ההבדלים ביניהם). אבל יש לנו חוקי יסוד ויש לנו הגדרה של מדינה דמוקרטית. לפי רוחם ומהותם של אלו, חברי הכנסת הנמרצים חוקקו חוק שפוגע בחירות דמוקרטית בסיסית של התאגדות צרכנית לצורך פעולה משותפת, שמטרתה שינוי מדיניות ממשלתית. ואחר כך הודיעו לבג"ץ ש"לא יעז" לבטל אותו. המדרון החלקלק מעולם לא היה גלוי יותר. והם לא שוקטים על השמרים, וממשיכים להתוות את הכיוון הישיר אל התהום.

להמשיך לקרוא

מסע ההפחדה של עינת וילף

"מסע ההסתה נגד ח"כית עינת וילף" כפי שמציגה אותו ח"כית עינת וילף הוא פאתטי בעיני. זה שאלי ציפורי כתב טור שבו הוא מביע את דעתו, לא אומר שמישהו משתיק אותה או שאיזה טייקון סימן אותה. בוודאי שלא פישמן. לא נראה לי שהצעת החוק שלה להגברת התחרותיות מזיזה משהו לפישמן. שלושה סעיפים שלא ממש נוגעים לסוגיה האמיתית של קשרי ההון-שלטון ההדוקים וחולשתו של הרגולטור הרלוונטי, ושתחולתם תהיה מ-2015. בישראל, זה בד"כ אומר שתחולתם לא תהיה בכלל, ואם תהיה, לא תאכף בכלל. כמו חלקים גדלים והולכים של ספר החוקים הישראלי.

להמשיך לקרוא