בין ה-14 ביולי ל-20 ביולי

אם כבר חזרתי לכתוב, אז למה לא לחזור גם למסורת שאני מנסה לקיים כבר מספר שנים, והיא ציון ה-20 ביולי – אותו יום אומלל ב-1944, שבו ניסתה קבוצת קושרים להתחיל מהלך להפלת המשטר הנאצי, באמצעות התנקשות בחייו של היטלר, כשלו, ורובם שילמו על כך בחייהם. וכמובן שהנאצים לא הסתפקו בזה, וגם משפחותיהם של רבים מהקושרים מצאו את עצמן במחנות.

היום האומלל הזה בעיני הוא סמל לתקווה. דוגמת קיצון לכך שגם בתנאים החשוכים, המייאשים והגרועים ביותר שאפשר לדמיין, בתנאים שבהם באמת נראה שהכל אבוד, עדיין יש גבורה, נכונות להקרבה הגדולה מכל, נכונות לעשות את המעשה הנכון למרות הסיכון האדיר שקיים בכך. משהו שפיליפ זימברדו כינה אותו "The 10%" (אני רואה שמאז שהפסקתי לעקוב אחרי הפרויקט הוא הפך ל-"Heroic Imagination Project". שם טוב יותר, מטרות גרנדיוזיות יותר. שווה עיון). זימברדו, אגב, הוא אותו אדם שהביא לנו את ניסוי האסירים המפורסם משיעורי האתיקה של הפסיכולוגיה, אחד הניסויים שהראו את הצד השני של המטבע – איך לוקחים אנשים רגילים, שמים אותם בסיטואציה לא רגילה, והופכים אותם לסוהרים אכזריים ומתעללים.

בלי להשוות את עצמי לפרופסור המכובד, אני יכולה לומר שעברתי תהליך דומה. בהתחלה, כשאתה שומע בפעם הראשונה, או קורא, או רואה משהו שקשור לזוועה הזאת, אתה שואל את עצמך – איך יתכן? איך זה קרה? מאיפה בא הרוע הזה? ככל שאתה מעמיק בשאלות האלו, אתה מגלה שהצד של הרוע הוא הצד הפחות מעניין, ובוודאי שהצד הפחות פרודוקטיבי. למעשה, חלק קטן מאוד מהרוע הוא באמת הדבר המפלצתי, המיתולוגי, הפתולוגי שחשבת שתמצא.

די אפשר לסכם את זה בקלישאה שהרוע קיים במקום שבו אנשים טובים נמנעים מפעולה. הרוע אינו מפלצתי או פתולוגי. ומנגד, אני לא כ"כ בטוחה שהוא בנאלי. בעיני, מדובר בעוד אפשרות אנושית. בעצם, הרוע הוא חלק מהאפשרות האנושית הבסיסית ביותר, זו שהפכה אותנו מחיות לבני אדם בסיפור גן העדן – היכולת להבחין בין טוב לרע, והחופש לבחור בזה או בזה. והרבה יותר מעניין להתעסק דווקא בטוב, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך, ואיך מעודדים אותו לא להימנע מפעולה.

המציאות קצת השתנתה מאז ימי גן העדן. וגם מאז ימי ה-20 ביולי 1944. היא הפכה מורכבת הרבה יותר. הרבה יותר קשה היום להבחין בין טוב לרע. הרבה יותר קשה, למעשה, כמעט בלתי אפשרי, לשים את האצבע על ה"טוב המוחלט" ו"הרע המוחלט", וניסיונות להציג משהו ככזה או ככזה, בעולם העייף שלנו, נראים בעיקר פאתטיים. הסיטואציות שבהן יש לבצע את הזיהוי הזה בין טוב לרע, להחליט לפיו ולפעול בהתאם להחלטה הזו התרבו במידה שקשה מאוד להתמודד איתה. מדובר כיום בעניין כמעט יומיומי, שנוגע כמעט לכל פעולה שאנחנו עושים – או נמנעים מלעשות – בעולם הזה. ובאופן פרדוקסלי, ככל שאפשרויות הבחירה רבות יותר והמציאות עמוסה יותר בפרטים, באירועים, בצומתי החלטה, כך תחושת החירות מצטמצמת. גם זה תחום נחקר מאוד. ותחשבו בעצמכם, כמה פעמים הרגשתם שזה לא בידיים שלכם, שאין ברירה, שככה זה ושאין לכם מה לעשות נגד זה?

העניין הוא שיש מה לעשות נגד זה. נכון, העולם באמת מסובך ומורכב. ולעיתים קרובות מאוד די ברור מה הרע, אבל הרבה פחות ברור מה הטוב או מה צריך לעשות נגדו. מה שברור, לי לפחות, שהעידן שלנו נגוע בתכונה אחת בולטת, והיא פחדנות. בכל הרמות. מלמעלה ועד למטה. פחדנות כמדיניות. שלטונית, כלכלית, חברתית. העדפת הרע הקיים על התעוזה לנסות משהו אחר. העדפת מושגי יסוד גוססים על פני חשיבה רדיקלית (שתופסת את העניין משורשיו. ממש לא "קיצונית"), וניסיון לשנותם או לצקת בהם תכנים חדשים. העדפת מה שלא עבד אף פעם על פני משהו שטרם נוסה. העדפת ההסתגרות על הפתיחות, הריחוק על פני הקירבה, הייאוש על פני התקווה, הפחד על פני האומץ, ההשתקה על פני הדיון. ואני מדברת על ישראל, כמובן. מאחר ורק על עצמי לדבר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה. את כל מה שפירטתי כאן למעלה נראה לי שאפשר לשנות. אולי, מי יודע, אפילו עכשיו.

**

בשנה שעברה ה-20 ביולי יצא באופן מקרי אך סימבולי בתשעה באב. כתבתי אז פוסט מדכא עד מאוד, שהסתיים בפסקאות הבאות:

"אפלטון אמר פעם, לפני זמן רב מאוד, "אלה שחכמים מכדי לעסוק בפוליטיקה, נענשים בכך שהם נשלטים על ידי טיפשים מהם". אנחנו חיים את הציטוט הזה היום. השפויים והחכמים במדינה מתרחקים מהפוליטיקה הפרלמנטרית כמו מאש. לבדלנות הזאת יש סיבות רבות, ובעיקר רציונליזציות מרובות. אנחנו מוצאים את עצמנו בתקופה העצובה הזאת עם אינספור עמותות וארגונים וקבוצות וקואליציות שעוסקים במלאכת הקודש של ההתנגדות היומיומית המפרכת והפרטית, אבל עם אפס כוח, אפס יכולת השפעה על המכלול, על המדיניות.

הייתי מעורבת פה, צפיתי מהצד שם, ואני אומרת לכם היום שאין לי מושג איך משנים את המצב הזה. יש רטוריקות והרגלים התנהגותיים שהם כבר כל כך מושרשים וכל כך "טבע שני" לשמאל המפורק בפרט ולחברה האזרחית בכלל כאן, שאני ממש לא מצליחה לראות את הדרך או את הסיכוי לשנותם, את הדרך או את הסיכוי לחזור אחורה ממדיניות ה"הפרד ומשול" הכל כך מוצלחת שמיושמת כאן כבר שנים, למשהו שידמה קצת למדיניות של קבץ, אחד וצור אלטרנטיבה שלטונית.

אותו אפלטון אמר כי "אנחנו יכולים לסלוח בנקל לילד שמפחד מן החושך. הטרגדיה האמיתית בחיים מתרחשת כאשר אדם מבוגר מפחד מן האור". שם אנחנו נמצאים היום, בבריחה היסטרית מהאור, קורסים במהירות אל החור השחור של הדמוקרטיה המתפוררת. ואין ממש מה שיעצור את הנפילה".

השנה, ביום הבסטיליה מכל הימים (14 ביולי), התחיל לקרות כאן משהו – מחאת האוהלים. אני באמת עוד לא יודעת אם זה ילך לאיזשהו מקום ויעשה איזשהו שינוי. התחושות שלי לגבי המחאה הזאת נעות מתקווה לייאוש ולתקווה בחזרה מדי יום. את בוקרו של ה-20 ביולי פתחתי עם דבריו של "בכיר בליכוד", תחת הציטוט  "מחאת האוהלים תישכח כמו מאבק חולי הסרטן". הנה לכם – זה הרע. עכשיו, בואו נעשה את הדבר הנכון ונשנה לו את כללי המשחק. אמרתי כבר איך אני חושבת שצריך לעשות את זה. כל מה שאמרתי, כמובן, הוא חלק מדיון. אבל הדיון הזה חייב להתנהל, כמה שיותר מהר ובצורה מסודרת, ולהגיע למסקנות קונקרטיות שאפשר לפעול לפיהן.

**

ולסיום – אתנחתא ויזואלית. בביקורי האחרון בברלין נפלתי במפתיע וללא כל תכנון מראש על המטה שבו תוכנן קשר ה-20 ביולי. הגרמנים האלו יודעים לעשות אנדרטאות. ולהלן:

אנדרטה להתנגדות לנאצים

הלוח מול האנדרטה

ניסיתי לתרגם את מה שכתוב על הלוח שמול הפסל. הגרמנית שלי עדיין לא משהו, אז אכתוב כאן את המקור ואת התרגום, ואם יש דובר גרמנית שרוצה לתקן את העיוותים שעשיתי למקור, אנא מכם, אל תהססו.

Ihr trugt die Schande nicht

Ihr wehrtet euch

Ihr gabt

Das grosse

Ewig Wache

Zeichen der Umkehr

Opfernd

Euer heisses Leben

für Freiheit

Recht und Ehre

והתרגום:

לא הסכמתם לסבול את החרפה

התקוממתם

נתתם אות גדול, נצחי וברור לשינוי כיוון

הקרבתם את חייכם הלוהטים

למען החירות, הצדק והכבוד

3 thoughts on “בין ה-14 ביולי ל-20 ביולי

  1. היי יונית,
    יפה כתבת.
    רק חבל שמרד יולי לא התקיים קודם. בשלב הזה הוא היה חוסך נזק והרג בעיקר מגרמניה. נותר להצטער יותר על הניסיון הלא מוצלח והפחות מוכר שהיה רגע לפני תחילת המלחמה, שהקושרים נסוגו ברגע האחרון, כשראו שצ'מברליין נענה לכל תביעות היטלר בהסכם מינכן ומזכה אותו בניצחון פוליטי גדול.

  2. תודה על פוסט מעניין. הקושרים כמובן לא היו מעוניינים בגורל היהודים, ולא חלקו על הרצח ההמוני שבוצע בסובייטים ובפולנים, אלא מחו על כיוון המלחמה. זה מסביר למה המרד פרץ רק ביולי 44. עד שנתיים לפני כן היו כולם תומכים נאמנים של המשטר. רק סטלינגרד גרמה להם לחשוב שמא הכיוון – גם אם לא האידאולוגיה – שגוי ואולי צריך לחתום עם הסכם עם המערב, עם הסובייטים או עם שניהם. הם לא חששו לגורל היהודים או הסובייטים, אלא לגורל גרמניה תחת היטלר.

  3. נדרש מאמץ רב כדי לתאר את חבורת הקושרים המדוברת כאבירי הצדק. הם לא ניסו להפיל את המשטר הנאצי, הם ניסו להורג את היטלר. ההבדל מאוד משמעותי חלקם לפחות קיוו שכך יוכלו לשמר חלק מאזורי הכיבוש הגרמני תוך כדי פניה למערב כנגד האויב המשותף, הסוביטים.

להגיב על אהוד אמיר לבטל