חוקי הבומרנג?

[אני מתנצלת מראש על האורך. הדברים הצטברו במשך זמן רב]

ההסלמה הזאת, הטירוף הזה שמשתולל בכנסת, ובעקבותיה גם בגופים שלטוניים נוספים, גופים מסחריים ואחרים, ובסופו של דבר בחיי היום יום של כל אחד ואחת מאיתנו, גורמים לתחושת מצוקה. תחושת מחנק וחוסר אונים. רצון עז לברוח. קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להתמודד באמצעים רציונליים עם כזו רמה של אי רציונליות. קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להתמודד באמצעים הקיימים עם כזו רמה של אבסורד, סתירה עצמית ואלימות.

אני מתארת כאן את התחושה האישית שלי, תחושה שהתגברה כל כך בתקופה האחרונה, עד שהובילה לסוג של אלם. אבל אין לי ספק שרבים שותפים לה, גם אלו שעוד מדברים. חרדה קיומית עמוקה, ומחשבה שהחיים קצרים מדי מכדי לכלות אותם על מאבקים שאין להם תוחלת, ושהסיכון בהם רק הולך וגדל  – הסיכון לחירותי, למצבי הכלכלי, לביטחוני הפיזי. נכון, הברירות לא פשוטות ולא טריוויאליות, ואני מתחבטת בהן כבר זמן רב מאוד. אבל זה לא שאין ברירה. ובגילי המתקדם, ההכרעה תצטרך להתקבל בקרוב מאוד.

פעילויות החקיקה הנמרצות האחרונות הובילו לפרץ גדול מאוד של מלל. אפילו אצלי. זה קורה לא מעט בשמאל, אבל הפעם, נראה שיש כאן משהו קצת שונה. הפעם, נראה שחברי הכנסת הנמרצים עברו איזשהו גבול במאבקם נגד הדמוקרטיה. לא יודעת אם זה היה בטעות או בכוונה, אבל הפעם הם התרשלו בכסת"ח וביישום מדיניות העמימות, או שמאסו בה, ויצאה להם קצת אמת גלויה וישירה החוצה.

אין לנו חוקה, כפי שציין נכונה חבר הכנסת גאון הדור דני דנון (או שמא היה זה לוין? או אקוניס? עדיין לא עליתי על ההבדלים ביניהם). אבל יש לנו חוקי יסוד ויש לנו הגדרה של מדינה דמוקרטית. לפי רוחם ומהותם של אלו, חברי הכנסת הנמרצים חוקקו חוק שפוגע בחירות דמוקרטית בסיסית של התאגדות צרכנית לצורך פעולה משותפת, שמטרתה שינוי מדיניות ממשלתית. ואחר כך הודיעו לבג"ץ ש"לא יעז" לבטל אותו. המדרון החלקלק מעולם לא היה גלוי יותר. והם לא שוקטים על השמרים, וממשיכים להתוות את הכיוון הישיר אל התהום.

**

לנוכח כל זה, אני רוצה להעלות שוב מאוב את השאלות שהעליתי כאן ובמקומות אחרים אחרי הבחירות ב-2009. אני רוצה לשאול כאן כמה שאלות, ששאלתי מספר פעמים בהקשרים רבים ושונים ולא הצלחתי לקבל עליהן תשובה מספקת. אולי החוק הזה והמשכיו יהיו סוף סוף הטריגר לצעד הנחוץ כל כך של איחוד השמאל תחת גג אחד של מפלגה פוליטית חדשה?  הרי ברור עכשיו, יותר מתמיד, שהמחיר של פירוק המחנה, המחיר של הקטטות הבלתי פוסקות בענייני טרמינולוגיה ואגו ואידיאולוגיה שאי אפשר להתפשר עליה, המחיר של היעלמות השמאל ממוסדות השלטון – הולך ועולה עם כל יום שעובר.

אנחנו חייבים לזכור שהמציאות קיימת, ובמציאות קשה מאוד לומר שיש רוב בציבור לימין. שיעור ההצבעה בבחירות האחרונות היה 64.7%. כלומר, 35.3% מבעלי זכות הבחירה בישראל התייאשו מהמשחק הפוליטי, עד כדי כך שלא טרחו להשתתף בו. יותר משליש מהציבור חשים שאין אלטרנטיבה. שהבחירות הן פיקציה חסרת משמעות.

פרט לכך, ניתוח קצר של תוצאות הבחירות, גם בקונסטלציה של ייאוש ושיעור הצבעה נמוך, לא הראה התחזקות משמעותית מדי של הימין הקיצוני. לנוכח מה שקרה מאז הבחירות ועד היום, בהחלט אפשר לומר שהגבולות בין ימין לשמאל היטשטשו, ושמי שניתן היה לחשוב עליו כעל מרכז נישא על רוח הפופוליזם לכיוון הימין הקיצוני. כשהשמאל מתבייש במדיניותו ומנסה להסתיר אותה, גם הוא נגרר אחרי רוח הפופוליזם הימנית, שתמיד נשמעת טוב יותר בצעקות, ובכך מסייע בהעלמת הוויכוחים העקרוניים הברורים, והבדלי המדיניות הברורים מעל סדר היום הציבורי, ובעצם מסייע בהעלמת עצמו. כך שלעניות דעתי, אנחנו אשמים במידה רבה בסיטואציה הקיימת היום בכנסת.

אבל האם אותה סיטואציה קיימת בציבור? הימין הקיצוני בהחלט יודע לעשות הרבה רעש. אבל כשמדובר, נניח, בארגון הפגנות – כפי ששוקי מציין כל הזמן – אם לא מדובר באיזה רב ספציפי שמוציא את כל קהילתו חסרת חופש הבחירה כאיש אחד (וגם זה בסופו של דבר לא יוצא יותר מדי אנשים), ושוב, בתנאים של ייאוש אזרחי עמוק, הפגנות השמאל הן תמיד גדולות יותר מהפגנות הימין. אפילו כשהנושא הוא כיבוש. למעשה, יש גיחוך מסוים במלודרמה שאנחנו עושים, כשרואים הפגנה של אלפי שמאלנים ולידם, מוקפים בשוטרים ואנשי מג"ב, 20 ילדים מחוצ'קנים עם וובוזלות שקוראים לעצמם לוחמי ציון, ועסוקים בעיקר בלעשות רעש (ליטרלי) ולצווח קללות (אמא שלהם בטח מאוד גאה), או שלושה יחצ"נים עם דגל ישראל שקוראים לעצמם אם תרצו, ועסוקים בעיקר בקידום עצמם.

נכון, לכאורה הם לא צריכים להפגין. הם הרי בשלטון. אבל לפי הטרמינולוגיה שלהם והפרנויה הפסיכוטית והכוחנית שהם מפגינים – התגובות שלהם למחאות לא אלימות כמו חרם ומשטים / מטסים למיניהם הן אפילו יותר אגרסיביות מהתגובות שהיו כאן לפיגועי טרור – לא נראה שהם כל כך בטוחים בשלטונם.

ועם זאת, כל ניסיון לעשות איזה איחוד כזה של מחנה השמאל הופך במהירות רבה לעוד ארגון גג מתאם שלא דורך על שום יבלת ולא אומר בעצם שום דבר. כל קמפיין נותר כאי בודד. המאבקים לא מתחברים זה לזה, ולאף הפגנה אין באמת המשך, חוץ אולי מעוד הפגנה מתישהו. אל מול איום ממשי מלמעלה, שקולו רק הולך והופך לאחיד יותר ויותר ופעולותיו לקיצוניות יותר ויותר, אנחנו ממשיכים לדבר על ריבוי הקולות וחיזוק הפיצול.

**

הקרב על הדמוקרטיה הגיע לנקודת ה"להיות או לחדול". האם אנחנו באמת לא יכולים להציע אלטרנטיבה שלטונית אמיתית, כמחנה אחד, ככוח פוליטי אחד שמטרתו לחזור לשלטון? האם באמת אנחנו לא יכולים להגיע לפשרות בתוכנו (או להשעות חלק מהמחלוקות ולקבוע סדרי עדיפויות לצורך העניין), ולהקים מפלגה שתכיל את כל הקולות האלו, אך גם תוכל לפעול באופן מאוחד ולהציע מדיניות קונקרטית כדי לשנות כיוון בכל מקום שבו צריך לשנות כיוון? האם אנחנו עד כדי כך לא פרגמטיים? האם אנחנו עד כדי כך תבוסתנים?

הרי זה די ברור שעוד הפגנה ועוד מחאה חד נושאית וממוקדת כבר לא יספיקו. למעשה, כבר זמן רב זה לא מספיק. כבר יותר מדי זמן אנחנו נמצאים בצד המגיב, אחרי המעשה, כשזה כבר מאוחר מדי, וזה לא ממש שינה שום דבר ולא שיפר את המצב. אנחנו רודפים אחרי האירועים, ולא מצליחים להדביק אותם, במקום להתוות אג'נדה רחבה, ליזום, ליצור מציאות חדשה.

אין הרבה טעם היום לפנות לחברים בכנסת ולתבוע מהם לשנות את דרכם. הם שכחו, או שמעולם לא ידעו, מה זו דמוקרטיה. הם התנתקו מהציבור באופן מלא, והוויכוחים איתם הם אבסורדיים במהותם. בג"ץ, גם אם יבטל את חוק החרם, ייתן כאן רק סעד זמני, ולא ישנה את כיוון המגמה הכללית. הם, כאמור, כבר פונים בחדווה להסתער עליו, וממש לא מן הנמנע כי ביטול חוק החרם בבג"ץ יוביל לחיסולו של בית המשפט העליון.

המחשבה, כפי שניסחה אותה פרופ' רות גביזון, כי "המאבק נגד חוק החרם צריך להתנהל בכיכרות, ברחובות ובחלוקת עלונים, על מנת שנבחרי הציבור ידעו לתת כבוד למחלוקות ולעמדות שונות בתוך החברה הישראלית", נראית, ותסלח לי כלת פרס ישראל הנכבדה, מאוד נאיבית היום. כל מי שצפה בהתרחשויות בכנסת בשנתיים האחרונות יודע דבר אחד – שום כבוד אין שם, לכלום, וכבר לא יהיה. לדרוש מהם משהו בכלל זה אבסורד היום. צריך פשוט להחליף אותם. לשנות את הרכב הכנסת, ובכך לשקם את כבודה.

**

אמר לי פעם מישהו, כשאמרתי דבר דומה, שאני לא מבינה איך עושים פוליטיקה בישראל. יכול להיות. אני לא שוללת את זה. אבל יש לי בכל זאת ספקות לגבי הטענה הזאת.  אם ההתנהלות הזו, שאותו אדם קרא לה הבנה של איך עושים פוליטיקה בישראל, הביאה אותנו עד הלום, אולי יש בה משהו שגוי? אולי היא לא באמת הבנה? אולי האופן שבו עושים פוליטיקה בישראל השתנה? אולי יש מקום לדרכים חדשות (מה שאני מציעה הוא די עתיק, למעשה) לעשות את זה?

ההיגיון הבסיסי שלי אומר לי שייאוש, אי הצבעה, פרנויות ואלימות מתפרצת נובעים במקרים רבים מהיעדר של אלטרנטיבות. מתחושה של גב לקיר. אותו היגיון אומר לי שמספרם של הקיצונים האידיאולוגיים האמיתיים, שלא יזוזו מעמדותיהם בשום מצב, הוא זניח. ההיגיון הזה אומר לי גם שאם תהיה אופציה אחרת, כנה, שמאמינה בעצמה, לא מתביישת, מתעלמת מרוחות הטרמינולוגיה הפופולרית – שכמו כל דבר שקשור בדעת קהל, אינן תורה מסיני ואינן חקוקות בסלע – ופועלת לקביעה מחודשת של גבולות הדיון הציבורי, של מה שלגיטימי ומה שלא, אז היא יכולה לבסס לעצמה אמינות ולמשוך מצביעים.

ההיגיון הזה אומר לי שאפשר לנצח את הפחד באמצעות תקווה אמינה מספיק, ושאפשר לשבור את אשליית ה"הפרד ומשול" התודעתית באמצעות שבירה של מה שיצא ממנה בפועל. בנוסף, ההיגיון הזה אומר לי שאין צורך במנהיגים כריזמטיים. ששבענו מאלילים. ושיש לנו מספיק אנשים רציניים במחנה שלנו שיכולים to pull this through.

עכשיו, תגידו לי אתם – האם התקף החקיקה האנטי דמוקרטית המטורפת האחרון יכול להיות בומרנג שיעורר אותנו לפעולה שאינה פול גז בניוטרל, אלא משהו שיאפשר לנו למשוך את עצמנו למעלה מהביצה בשערות ראשינו ולחזור לשלטון? או שאין דרך לעשות פוליטיקה אחרת בישראל, ולכן נמשיך לפעול בדרך הנוכחית ונמצא את עצמנו בסופו של דבר מחוץ לחוק באופן רשמי ומלא? האם יש עוד תקווה, או שהכל אבוד?

ואני ממליצה לקרוא את הפוסט של שלום – ניתוח אחר, אך בסופו של דבר באותו עניין.

4 thoughts on “חוקי הבומרנג?

  1. זה פחות או יותר מה שאמרתי, חוץ מזה שאני טוענת שאנחנו יודעים ויכולים להציע אלטרנטיבות. אנחנו פשוט לא עושים את זה, מסיבות שמן ההכרח להתגבר עליהן עכשיו.

  2. אני איתך ברוב מה שאמרת. אני רק חושבת, ותקראי לי נאיבית, שאי אפשר עדיין להספיד את הדמוקרטיה אם אכן אחוזי ההצבעה נמוכים כמו שאומרים. מבלי להפחית בחשיבותה של מחאה צרכנית, אני חושבת שאם כל מי שאכפת לו מספיק להחרים היה גם אכפת לו מספיק כדי להצביע, מצבנו היה יותר טוב.

    לא שיש כל כך למי להצביע, ולא שאין בעיות יסודיות עם שיטת הממשל ולא שיש מספיק בלמים לשחיתות ולריכוזיות אבל,

    אם רוצים להתחיל בבדק-בית הזה של השמאל, שאת עוסקת בו ובצדק כבר הרבה זמן, היתי אומרת שהבעיה המרכזית של השמאל היא זו: אנחנו יודעים רק למחות, להפגין ולהחרים. אנחנו לא יודעים להציע אלטרנטיבות

  3. בג"ץ, גם אם יבטל את חוק החרם, ייתן כאן רק סעד זמני, ולא ישנה את כיוון המגמה הכללית. הם, כאמור, כבר פונים בחדווה להסתער עליו, וממש לא מן הנמנע כי ביטול חוק החרם בבג"ץ יוביל לחיסולו של בית המשפט העליון.
    שח מט…

להגיב על hilanoga לבטל