תסכולי האח הגדול

אני לא צופה באח הגדול. לא צפיתי, ולא אצפה. וזה לא בגלל שאני לא רואה ריאליטי או טראש. אני בהחלט צופה בדברים האלו. אבל אני נורא מתוסכלת בגלל האח הגדול. במקום העבודה שלי לא מפסיקים לדבר על זה. דייוויד עמד בפני רגעיו האחרונים כדוקטור העשירי, ולא היה לי אדם אחד לדבר איתו על העניין הטראגי הזה שם. אבל על השעמומון האווילי הזה, שלקח מספר אנשים שאף אחד מאלו שמדברים עליהם לא היה מעוניין לשמוע אותם בחיים האמיתיים ושם אותם על איזושהי ספה איפשהו – אלוהים, כמה מלל וכמה זמן אוויר. תסכול נאמבר 1, אבל זה רק הטכני. יש עוד.

טראש זה דבר נחמד, כשעושים אותו כמו שצריך, כמו שעשו בפרדייז הוטל, ובעיקר כמו שעושים חברי mindless entertainment, שהביאו לנו יצירות מופת כמו פלייבור פלייב והמשכיו המצויינים עוד יותר. הדבר האחרון שאפשר להגיד על התוכניות האלו הוא שהן ריאליטי. אין בהן שום דבר מציאותי. ולא צריך להיות. בשביל מציאות בטלוויזיה, אפשר לראות חדשות באיזה ערוץ זר. הכל שם מלאכותי, ומאוד מודע לעצמו. וזה כיף. וזה ממש לא "החברה האמריקנית" או כל אמירה אנתרופולוגית-סוציולוגית אחרת. סתם חבורת פריחות מהגיהנום שהולכות מכות כדי להזדיין עם גמד מכוער, או לומדות נימוסים מאיזו פריחה מקבילה שמצאה את ישו או משהו כזה. כמו סרט תאונות או אסונות, רק בלי דם. סובלימציה נהדרת להרבה יצרים שעדיף לא לבטא בחיים.

אבל האח הגדול? חבורה של מטומטמים בחרה איזה אוסף אקראי של סטריאוטיפים, מתוך שיקולים מתנשאים, תקעה אותם על איזושהי ספה ונתנה להם לעשות – כלום בעצם. לדבר על החיים או וואטאבר. לאכול אוכל הודי, כמו ששמעתי לאחרונה. ייפי. לא יודעת מה יש שם בדיוק, אבל הבנתי שיש איזו שמאלנית, איזה הומו, בטח איזה מזרחי מקופח ואולי עוד איזו אטרקציה או שתיים, לא יודעת, נכה או זקן או ערבייה או משהו כזה. הארדלי "החברה הישראלית" או איזושהי חברה בכלל. וכמו ב"חדשות" בישראל, גם כאן, מנסים לסחוט מהפיקציה הזאת כל מיני תככים, מזימות, "סיפורים אנושיים מרגשים" והתפרצויות רגשיות מעושות. אלוהים, כמה אפשר לסחוט את הלימון הזה? כמה חלב עוד נשאר בפרה הזאת? וכמה אפשר לקחת את עצמכם ברצינות?

אני האחרונה שתגיד שאנשים לא זקוקים ל-mindless entertainment. אבל למיטב הבנתי, תוכניות ישראליות כמו האח הגדול הן רק עוד דוגמא למגמה הנהדרת של הרבה תגרנים ובסטיונרים כאן, בין אם בפוליטיקה, בתקשורת או בשוק הקמעונאי – זלזול עמוק בלקוחות. כמה פעמים אפשר לשמוע את הסאבטקסט הזה בלי להתפוצץ? פוליטיקאים, שאומרים מתחת לדבריהם – מה זה משנה, אנחנו יכולים להגיד הכל ולעשות הכל, הציבור המטומטם ממילא יבחר בנו שוב, או טוב יותר – ייסוג לאחור ויעלם. חברות שונות שמצדיקות את השירות הגרוע שלהן בזה שהוא קצת יותר טוב מזה של החברה המתחרה. חברות שעושות מה שבא להן וטוענות שיש יותר מדי רגולציה, עד לאותו רגע שבו הן נדרשות להתחרות, ואז אין מספיק. תקשורת ששכחה כבר מזמן מי זה הציבור ומה היא בעצם מוכרת לו.

אז לא, הציבור לא מטומטם. הוא מיואש. השאלה היחידה שעוד נותרה היא האם הוא גם אובדני.

7 thoughts on “תסכולי האח הגדול

  1. אני מסכים עם הטיעונים אבל במקרה את טועה הפעם בגדול.
    העונה הזאת של האח הגדול היא לא פחות מניסוי סוציולוגי סופר מעניין – אכן, בין סטריאוטיפים, אבל אפשר ללמוד ממנו הרבה.

    נכון, גם מלשבת בבית קפה ולהסתכל על אנשים אפשר ללמוד הרבה – אבל בחיי, ואני לא נשבע הרבה בחיי, הפעם מדובר במקרה מאוד מיוחד, שבין השאר מציב מראה עקומה אבל רלוונטית מול צופים מיינסטירמיים שכוללת הבנה מאוד חשובה של מנגנוני מאבק והתפייסות

    במקרה, הפעם הדבר האחרון שהאח הגדול מהווה הוא mindless entertainment. זאת כמובן במקרה שלא רואים ערוץ 20 24 שעות ביממה.

    ואלירז המלך.

    ג

  2. השאלה היא איך את מגדירה אנשים אמיתיים. גם שחקנים הם בסופו של דבר אנשים אמיתיים, ואם ה"ריאליטי" הוא בעצם לא ריאליטי, אלא משהו מבוים ומתוסרט, אז כל ההבדל הוא האם מדובר בשם בדוי או שם אמיתי (ובטראש שציינתי למעלה אפילו לא היו שמות אמיתיים, אלא כינויים). בכל מקרה, למה שאת קוראת השחתה אני מעדיפה להתייחס בתור ניוון, מהצד האופטימי – משהו מנוון אפשר לפעמים להפעיל מחדש. ולדעתי, הניוון נובע מהייאוש, כמו גם הטמטום (שאני כמעט תמיד מעדיפה להתייחס אליו בתור טמטום הלב, כלומר, טמטום מבחירה, שוב, כי אני מעדיפה להאמין שאפשר לתקן…).

  3. בעיני רוב הריאליטי לסוגיו הרבה יותר גרוע ממה שאת מתארת, לא שראיתי אי פעם האח הגדול.
    ביצירה מקורית, גם אם היא טראשית מאד, יש יוצרים שלפחות מפעילים את הדימיון ומנסים לספק לצופה איזה בידיון אסקפיסטי שיגרום לו הנאה. "יוצרי" האח הגדול יותר מדי עצלנים – וכמו שאמרת, יותר מדי מזלזלים בצופים שלהם – כדי לעשות משהו כזה. כל מה שצריך הוא צילום ועריכה מניפולטיבית שתוציא את הדרמה והריגוש מחייהם של האומללים ותספק לצופה את ליטרת הבשר המדמם שלו.

    למי שיוצרת דמות בדיונית מותר לתת לדמות תכונות קיצוניות, מגוחכות, הזויות או מרושעות. הכל הולך. כשעושים את אותו דבר לאנשים אמיתיים, well, אם זאת לא החפצה, אני לא יודעת מהי החפצה ואם זה לא ביזוי של כבוד האדם, אני לא יודעת מה כן. יש השחתה מוסרית בעיני בעשיית דבר כזה וגם בצפייה בו.
    וזה למה שהציבור לא רק אדיש ומטומטם ומיואש, הוא גם מושחת.

  4. איזה כיף לי שמצאתי מחדש את הבלוג שלך!!! בפעם שעברה שקפצתי לביקור עוד היית כעא"ש .

    אני זוכר שכשצפיתי באחת העונות הראשונות של האח הגדול באנגליה אמרתי לעצמי שהגענו לתחתית, זה היה ב2003, ועידן הטראש רק התחיל…היום אני יכול לחוש ברוח של מיאוס כללי מהנפיחות של הכלום , הרייטינג יורד והטריקים ממוחזרים. השאלה מה הלאה?

  5. בעניין הזה, איתמר כהן (התותח) פירסם ראיון שערך עם ירון זליכה (http://cafe.themarker.com/view.php?t=1401960), שהתחיל בתלונה של זליכה על היעדר האקטיביזם של הציבור בכלל ושל הסטודנטים בפרט. המגיבה הראשונה "ההדס1" פירטה בלהט את כל מצוקות הסטודנט הישראל המונעות ממנו כל אפשרות לאקטיביזם.
    וכה ענה לה רבנו איתמר:
    "גם אני הייתי סטודנט כזה, והפלא ופלא הצלחתי למצוא זמן לפעילות – לא אינטנסיבית כמו היום, אבל פעילות כלשהיא. אני לא חושב שזה מוגזם לצפות מאדם אכפתי, שפעם בכמה חודשים יילך להפגנה, או ישלח מייל לח"כ, או משהו מעין זה.
    נקודה למחשבה: שמתי לב שחברים לעבודה או ללימודים, שתמיד שואלים אותי "איך אתה מוצא זמן לפעילות" – ממשיכים אחר כך לשיחות על "האח הגדול" או על "הישרדות".
    זו שאלה של סדרי עדיפויות. אם האזרחים בארץ היו מקדישים לפעילות סביבתית-חברתית רק רבע מהזמן שמקדישים כדי לצפות בתכניות ריאליטי מפגרות, ישראל היתה הופכת לגן עדן עלי אדמות."

להגיב על עודד גלעד לבטל