הימים הנוראים – חלק ראשון – אובמה באו"ם

מעטות הן הפעמים שבהן מנהיג פוליטי אומר בדיוק את כל מה שאני חושבת, אחד לאחד, ועוד יותר מעטות הן הפעמים שבהן אני מאמינה לו שהוא מתכוון לדבריו, מאמין בהם, ומתכוון לעשות את כל שביכולתו כדי לנסות לממש אותם הלכה למעשה. למעשה, לפני נשיא ארה"ב הנוכחי, ברק אובמה, זה קרה רק פעם אחת, ב-1992, וכולנו יודעים איך זה נגמר. אין לי ספק שהדרך שבה בחר רבין אז, אובמה עכשיו, ואם תרצו, גם המהטמה בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת, היא הדרך הקשה ביותר, האמיצה ביותר והפחות מתגמלת שיש, ועם זאת, היחידה שיכולה לעשות משהו באמת בעולם הזה.

הקושי והאומץ העילאיים שמתגלמים בבחירה בדרך הזו נחשפים בצורה אקוטית ביותר בעובדה הפשוטה שמספיק אקט אחד עיוור ואידיוטי של אלימות כדי למוטט אותה. כושר השכנוע הנדרש כדי להציב את עקרון התקווה באותה רמת הנעה של עקרון הפחד הוא אדיר, ובדרך כלל צריכות להתלוות אליו נסיבות כל כך נואשות, עד כדי כך שהפחד כבר לא ממלא את תפקיד ההנעה הרגיל שלו, והופך לייאוש, שבתורה הופכת לאדישות – אבל לא אדישות סטטית, אלא אדישות שלא רוצה להיות שם, שרוצה להיפתר, אדישות שהיא גירוד מציק, פצע פתוח, דחף דוחק. רוב האנושות נמצאת כבר במקום הזה. ועכשיו נותרת השאלה הנצחית והחוזרת – במה נבחר הפעם? ברע, או בטוב? בפחד, או באומץ? בפחד, או בתקווה?

כמו בכל מקום וזמן שבו האנושות מנסה לקבוע את גורלה ולא רק להיגרר אחריו, מדובר במידה לא קטנה של הימור, ו-conviction. כן, אמונה. אבל אמונה עצמית, בלי פניה לשום גורם חיצוני. אמונה שאפשר גם אחרת. אמונה שאדם אחד יכול בכוח מחשבתו ורגשותיו להזיז משהו אצל עוד הרבה אנשים, שבתורם יזיזו משהו בעולם. וכמה פעמים שיקרה דבר כזה – עדיין בכל פעם כשזה מנסה לקרות שוב, כל הסיפור מתחיל מחדש. הפרעת החרדה האינסופית של האנושות. Practice, במקרה הזה, does not make perfect.

הנאום שנשא נשיא ארה"ב באו"ם היה בדיוק דבר כזה. כל הסחות הדעת שהיו אחריו – קשקושיו ההזויים של קדאפי – מלך מלכי הפארסה, קשקושיו הפאתטיים של השקרן מפרס, וקשקושיו האידיוטיים, היומרניים וחסרי הכיסוי של השקרן מירושלים – לא משנים את זה. בפשטות, בלי התלהמות, בלי ניסוחים גרנדיוזיים מדי, ובלי בולשיט, הוא אמר למוסד הזה את האמת בפנים.

המוסד הזה קם אחרי המלחמה האכזרית ביותר שידעה האנושות, על בסיס כמה לקחים חשובים, שמתרכזים ללקח בסיסי, יסודי וקריטי אחד – הריבונות אינה מספיקה יותר לקביעת גבולות ביחסים בינלאומיים, וצריך משהו מעליה. המוסד הזה הצליח בימי הקמתו לקבוע תיאורטית את מה שלא הצליחו לעשות לפני המלחמה – שיש מותר ואסור גם לריבון, גם במלחמה. שיש דברים שמתייחסים ל"אנושות" כולה. אבל לקביעה התיאורטית הזאת לא ניתנו שיניים מעשיות, ואלו נשארו בידי הריבונויות החזקות יותר. ועכשיו, עשרות שנים אחרי, אנחנו נמצאים בדיוק באותו מצב, רק קצת יותר גרוע, קצת יותר מסובך, ועם מחיר שרק הולך ועולה. שייגבה מכולנו.

"The time has come to realize that the old habits and arguments are irrelevant to the challenges faced by our people".

אמר אובמה. ובואו נחשוב על זה רגע. רוצים סנקציות או תקיפה באיראן? מתי סנקציות עזרו אי פעם, פרט להתארגנות שהחלה באופן אזרחי נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, שהביאה אולי לסיומו, אך לא לעתיד טוב מדי עבור תושבי דרום אפריקה, אם לדבר באנדרסטייטמנט מטורף, ולכן גם יעילותה מוטלת מאוד בספק. על קים ג'ונג איל מוטלות סנקציות כבר שנים. בינתיים, מי שסובל מהן היא האוכלוסייה האזרחית, שרעבה – ליטרלי – ללחם כבר 11 שנה – ולא תוכניות הגרעין של המטורף או מחנות הריכוז למתנגדי משטר שהוא מקים. הטלתם סנקציות על סרביה אחרי המלחמה, ומה שיצא מזה זו שחיתות עמוקה במישור הפוליטי, וייאוש עמוק עוד יותר במישור האזרחי. צעירים שאין להם עתיד נוטים לשתות את עצמם לדעת ולהצביע, אם בכלל, למי שמציע מידה ולו הקטנה ביותר של שיקום הגאווה העצמית והלאומית.

כולנו יודעים את כל הדברים האלו. החברים באו"ם בוודאי יודעים אותם מצויין. יותר מדי כשלונות, יותר מדי מלחמות, יותר מדי פשעים נגד האנושות זרמו בהדסון מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהאמת הכואבת הזאת. השיטות הישנות הן קשקוש מוחלט. צביעות במקרה הטוב, ואוזלת יד במקרה הרע. הסיבות הן ברורות. אז מה קרה, לעולם נגמר השכל? נגמר האומץ? אי אפשר לחשוב על רעיונות אחרים, שאולי יעבדו ואולי לא, אבל לא בטוח שייכשלו?

ומה משמעות הניסיון הנואל לקרוא לאחמדיניג'אד ול-puppet master שלו, חמינאי, בשם "איראן"? לא ראינו לאחרונה שיש אנשים שרוצים דברים אחרים באותה מדינה ממש, ומוכנים לסבול עינויים ולמות בשביל זה? לא ראינו אלף אלפי פעמים שכפייה חיצונית לא מביאה באמת לשינוי פנימי? ולמה לא ללכת על חיזוק הכוחות המתנגדים מבפנים? הם בוודאי יודעים הרבה יותר טוב מה טוב להם, הרבה יותר טוב מארה"ב הישנה שהובילה את האו"ם בפטרונות מתנשאת. מה יתנו לנו סנקציות שיפגעו בעיקר בהם, וגרוע מזה – ידחפו אותם לזרועות הקיצוניות הלאומנית? מה תועיל לנו תקיפה, שתפגע בעיקר באזרחים – כמו בעיראק, כמו באפגניסטן, כמו תמיד? (וכן, ראיתי שביבי שילם להם מס שפתיים, ומיד המשיך להדחקה ולהכחשה. ולשקרים). לא הספיקו לנו הכישלונות העלובים בלבנון ובעזה, שנתנו לאוייבנו את כל התחמושת התעמולתית שלה היו זקוקים תחת פרדוקס הכוח הכל כך ברור מאליו שבו אנחנו שרויים? לא נמאס כבר?

לאובמה, מסתבר, נמאס כבר. ולכן הוא זרק לאו"ם את הכפפה, ואמר – אנחנו לא נחלץ אתכם מהבוץ שבו אתם שרויים באמצעות האלימות הבסיסית שבה עשינו את זה עד עכשיו. לא נגיד לכם יותר מה לעשות, ולא נכפה עליכם את האינטרסים הצרים שלנו – כי זה מנוגד לאינטרסים שלנו. עכשיו הגיע הזמן שכולנו נעשה את זה ביחד – נצא מהבוץ ביחד, או שנשקע בו ביחד. ואי אפשר יותר לחכות עם זה, כי אנחנו כבר שקועים בו עד צוואר.

השקרן מפרס והשקרן מירושלים מנסים למחות את הדברים האלו, ולהחזיר אותנו לגישה הישנה וה"טובה". היא בהחלט טובה להם. בלעדיה, אין לאנשים מסוגם זכות קיום. אבל למה לעזאזל שניתן להם לעשות את זה? לא נמאס כבר?

לטקסט ולווידיאו, כאן

פוסטים נוספים בסדרה:

הימים הנוראים – חלק שני – לאונרד כהן ברמת גן

הימים הנוראים – 3 ו-4 – השמאל בישראל, ויום כיפור

הימים הנוראים – חלק חמישי – נובי סאד, אהובתי

6 thoughts on “הימים הנוראים – חלק ראשון – אובמה באו"ם

  1. נכון שעיראק ואפגניסטן עוד לא דמוקרטיות, אבל גם מדינת ישראל לא ממש דמוקרטית בשנותיה הראשונות כ"מדינה דמוקרטית".

  2. לגבי החלק הראשון של הפסקה הראשונה, ומה עם הצ'צנים והטיבטים? והכורדים? וכמו שאנחנו רואים שוב ושוב ושוב, הפתרון גם עבור הרוסים והסינים הוא מאוד רעוע וזמני. למעשה, בתקופה האחרונה הסינים מנסים לפתור את "הבעיה הטיבטית" יותר באמצעות כסף מאשר באמצעות כוח. לגבי הטורקים, אני לא מתמצאת יותר מדי בנושא. אבל האמת, אולי פשוט יש לנו מחלוקת בנוגע להגדרות של "בעיה" ו"פתרון".

    לגבי החלק השני: דמוקרטיה? לא לפי ההגדרות שאני מחזיקה בהן. כן, גם לא ביפן. החברה היפנית אכן עוברת שינויים משמעותיים, בעיקר בשנים האחרונות, אבל היא עוד לא הרבה פחות אוטוריטרית ממה שהיתה לפני מלחמת העולם השניה. לגבי אפגניסטן ועיראק, אני אפילו לא רואה טעם להתייחס לטענה המגוחכת כאילו שיש במדינות אלו דמוקרטיה היום.

    לגבי השניה, well, אני חולקת עליך לגמרי, וזו בעיני פרשנות מעוותת לגמרי של ההיסטוריה. אלימות יצרה את מלחמת העולם השניה, את המהפכה האיראנית (לא נעים לנו לזכור כמה השאה חבר שלנו היה אלים כלפי העם שלו..) ואת הגרורות האיראניות בפלסטין ובלבנון. לא היתה מעורבת שום חוסר אלימות באף אחד מהאירועים ההיסטוריים והתופעות שציינת. ואגב, נמאס לי כבר שמאשימים את צ'מברליין בפציפיזם. בדלנות היא גם סוג של אלימות.

  3. האלימות פתרה את ההבעיה הצ'צ'נית עבור הרוסית, הבעיה הטיבטית עבור הסינית, את הטרור הכורדי מסוריה עבור הטורקים, את האיום הגרמני באירופה, את הפלישה העיראקית.
    יצרה דמוקרטיה ביפן, אפגניסטן, עיראק, …

    חוסר אלימות הביא למלחמת העולם השניה, למהפכה האירנית, לגרורות איראניות בפלסטין ולבנון.

  4. פינגבאק: מה הקשר בין פריס הילטון לברק אובמה ? « טל גלילי

  5. פינגבאק: The Daily Dolly 28/09/2009 at The Daily Dolly

להגיב על yonit לבטל