נאום פוזן, הקשחת הלב, ומשהו על ה-20 ביולי

אזהרה: הטקסט כולל השוואות לשואה. מדיניותי בעניין היא – אם אי אפשר להשוות, אי אפשר ללמוד, ואם אי אפשר ללמוד, אי אפשר למנוע. תגובות אוטומטיות, גורפות וחסרות בינה נגד השוואות לשואה או כל כינוי גנאי שנובע מכך יתקבלו בהתעלמות מוחלטת.

באוקטובר 1943 נשא היינריך הימלר, שאני מניחה שאני לא צריכה לספר לאף אחד כאן מיהו, נאום בפני קצינים בכירים ב-SS בפוזן שבפולין. הנאום נחשב לנאום מכונן, מאחר והיתה בו התייחסות להשמדת היהודים ואיך צריך ה-SS להתמודד איתה, וגם למידת הדאגה והחמלה שצריך להפגין כלפי האויב במלחמה. טקסט מצמרר למדי.

בין השאר, טען הימלר שזה "פשע כנגד הדם שלנו לדאוג לאויב". לטענתו, אחד מהחוקים הקדושים ביותר של העתיד הוא שהדאגה שלנו, החובה שלנו, היא כלפי העם שלנו והדם שלנו. זה כל מה שצריך להיות לנו אכפת לגביו, כל מה שאנחנו צריכים לחשוב עליו, לעבוד למענו ולהילחם עבורו. לגבי כל השאר, אנחנו צריכים להיות אדישים. כל דבר אחר הוא הונאה כנגד העם שלנו, מכשול בפני ניצחוננו במלחמה.

תבינו משהו – לא משנה אם המלחמה היא מוצדקת או לא, אם פתחנו בה או לא או אם היא אין ברירה או לא. אין שום חשיבות לעניין הזה. כשאנחנו מסתכלים על תמונה של ילד לבנוני מרוטש כתוצאה מהפצצות צה"ל, להגיד "לא אכפת לי" או לרמוז שילד יהודי שווה 1,000 ילדים לבנונים כאלו, זה להפנים את האינדוקטרינציה הזאת שהימלר מדבר עליה בנאום הנוראי הזה. הוא לא המציא אותה אמנם, אבל אין ספק שהוא לקח אותה מאוד רחוק, והראה לנו מצויין לאן בדיוק היא יכולה להגיע. יש הבדלים של דרגות, אולי, אבל אין הבדלים של מהות. זוועות חסרות פרופורציה מתאפשרות רק כי מישהו מאפשר אותן. ומי שמאפשר אותן זה אותו אחד שמקשיח את ליבו אל ה"אויב" בכללותו.

הימלר טוען שם שהקשחת הלב הזאת היא הכרחיות מוסרית במצב של מלחמה. גם כאן, שמעתי את הטענה הזאת לא פעם אחת. ולמה, תגידו לי? זו שאלה שאני שואלת את עצמי בייאוש שהולך וגובר. אם אפילו הקורבנות האולטימטיביים של הפשע הנוראי ההוא לא מצליחים ללמוד שום דבר מההיסטוריה, לא מצליחים לראות את העקרונות הבסיסיים שאפשרו אותו ולהימנע מהם, אז מי כן? אז איזו תקווה יש בכלל לאנושות?

"If coldness were not a fundamental trait of anthropology, that is, the constitution of people as they in fact exist in our society, if people were not profoundly indifferent toward whatever happens to everyone else…then Auschwitz would never been possible, people would not have accepted it”.

כך אומר אדורנו, בחיבורו "חינוך אחרי אושוויץ". חינוך אחרי אושוויץ. פחחח. העיקר שאמרנו שלא נשכח.

***

כל מיני אנשים מטיחים כל מיני דברים בעם הגרמני, ש"לא עשה שום דבר" נגד ההשמדה. לא רוצים לנסוע לגרמניה, לא רוצים לרכוש מוצרים גרמניים, אפילו היום, שרוב העם הגרמני שחיי אז כבר מת, ואלו שעדיין חיים היו אז בני 10 או משהו כזה. זה מצחיק אותי. מדינה כל כך אדישה וחסרת כל אמפתיה לאף אחד, ולא רק לפלסטינים או לבנונים, אלא גם לעניים, חולי נפש, חולי סרטן, קשישים וניצולי שואה שחיים בתוכה (אופס, איך אפשר בכלל לדבר עליהם עכשיו. יש מלחמה), באיזו זכות שופט אזרח שלה אדם גרמני שעשה בסך הכל את מה שכולנו עושים – נאבק בכל כוחו להמשיך בשיגרה, גם בעיצומה של מלחמת עולם? שום זכות, למעשה, פרט לזכות להיות מגוחך וצבוע. וזו אכן זכות חשובה מאוד. בדרך לגיהנום.

למה בעצם שאדם שחי אז בגרמניה היה צריך לרצות בכלל לדעת משהו על השמדת היהודים, לא כל כשכן לעשות משהו לגביה? למה, מישהו כאן רוצה לראות תמונות של ילדים מרוטשים בלבנון? וההשמדה היתה דבר הרבה יותר גרוע, הרבה יותר קשה לצפייה. גישת ה"לא ידעתי לא ראיתי לא שמעתי" טובה תמיד, בכל מקרה, לאזרחים הפשוטים. הרבה יותר טובה מלאבד דקה של שיגרה.

ועוד יותר טובה מזו היא "מי שמרחם על אכזרים" וגו'. כן, אין ספק, הילדים האלו הם האכזרים. להכניס אותם למשוואה, להתייחס אליהם בכלל, להעז לרצות לשמור על צלם אנוש גם כשיש מלחמה, זו באמת בגידה שאין כמותה. יפות נפש. אין מה לדבר. הרי במלחמה צריך להקשיח את הלב, לאטום את הנפש, להתעלם מהעובדה שיש דבר כזה "לבנונים הגונים", שאולי לא צריך להפיל עליהם פצצות, ולא להטיל ספק לרגע שהמטרה מקדשת את כל האמצעים. לרוע המזל, גם את הדבר הזה ניסח הימלר בצורה מפורשת מאוד בנאום המצמרר המוזכר כאן למעלה. ושום מטרה לא מצדיקה כריתת ברית עם השטן. או קבלה בהיסח הדעת של העקרונות הבסיסיים שאפשרו לו להיות מה שהיה, ולעשות את מה שעשה.

ולא, אני לא טוענת לרגע שאנחנו שם. אנחנו עדיין רחוקים משם מרחק גדול. אבל תמיד יש לזכור לאן זה יכול להגיע. ולהגיד את זה. מפורשות. זה חייב להיות חלק מה"לא נשכח". אחרת, כבר שכחנו. יש לנו זכות להגן על עצמנו. אין לנו זכות להשתמש בהגנה העצמית הזאת כדי לוותר לעצמנו בעניין הזה. גם אם האויב הוא כזה. בייחוד אם האויב הוא כזה. אחרת, לא נשאר כלום חוץ מזה.

***

וחוץ מזה, לא כל הגרמנים היו כאלו. זה לא משהו שמלמדים אותנו כאן במסגרת זיכרון השואה שלנו, שמרדד את הזוועה האנושית הזאת לסכסוך גרמני-יהודי ומצמצם את מסקנותיה להצדקת קיומה של מדינת ישראל והצדקת כל פעולה שהמדינה עושה מאז ועד בכלל, ושום דבר חוץ מזה.

היום לפני 62 שנה, ב-20 ביולי 1944, הגיע לשיאו קשר שקשרו קבוצה של אנשים, חלקם בכירים למדי, כנגד המשטר הנאצי, בניסיון התנקשות כושל בחייו של היטלר. אם אכן קיים אלוהים, היה אפשר לחשוב שהוא הגן על האיש המתועב הזה. שלושה ניסיונות התנקשות נעשו, מכולם הוא יצא בפוקס. בראשון הוא נשא, בניגוד למנהגו, נאום קצר מהרגיל, ופספס את הפצצה בעשר דקות. בשני, הפצצה פשוט לא התפוצצה. ובשלישי, זה שהיה ב-20 ביולי, הוא ניצל בגלל רגל של שולחן.

הצלתו הפלאית ריסקה לגמרי את התוכנית המקיפה להפלת המשטר הנאצי, והובילה לגל של הוצאות להורג ומעצרים. כ-200 איש הוצאו להורג, כמה אלפים נעצרו ונשלחו למחנות, ביניהם משפחותיהם של אלו שהיו מעורבים או נחשדו כמעורבים בקשר.

עוד תנועת התנגדות שלא מלמדים עליה אצלנו בבתי הספר היא תנועת "הוורד הלבן", תנועה שהקימו סטודנטים ומרצים מאוניברסיטת מינכן. הם עסקו באופן עקרוני בהפצת כרוזים כנגד המשטר הנאצי. נשמע קטן, אבל זה נגמר בזה שתפסו את כולם וערפו את ראשם.

והיו עוד רבים אחרים. בשום שלב זה לא הצליח להפוך לתנועת התקוממות עממית מספיק רחבת היקף ומאורגנת. האויב, השלטון שלהם עצמם, היה הרבה יותר מאורגן, בעיקר בתחום השלטת הטרור. ויש להניח שרובם העדיפו ללכת בבוקר לעבודה ובערב לפאב מאשר להתעסק עם הגסטאפו. חוץ מפעם אחת, שהעניין הגיע לביתן של כמה אלפי נשים גרמניות, והן יצאו לרחוב בהתנגדות גלויה לשלטון הנאצי כדי להציל את בעליהן היהודים. והצליחו.

יש שיחשבו שלהתעניין ולהתייחס לדברים האלו זה סוג של הכחשת שואה. בעיני, לא להתייחס אליהם זה סוג של הכחשת שואה, וזה כל מה שיש לי לומר בנוגע לטענה הזאת.

לינקים רלוונטיים:

נאום פוזן – הקטעים מתוך הנאום שעוסקים בנושא השמדת היהודים

ויקי-לינקים:

ההתנגדות הגרמנית לנאצים

קשר ה-20 ביולי

תנועת הוורד הלבן (כולל לינקים לטקסטים של הכרוזים שהפיצו)

מחאת רוזנשטרסה

ועוד לינק להשכלה כללית: הקורבנות הלא-יהודים של השואה

0 תגובות בנושא “נאום פוזן, הקשחת הלב, ומשהו על ה-20 ביולי

  1. לאחרונה יצא לאור הספר "הוורד הלבן", קורותיה של מחתרת "הוורד הלבן" (שמנתה סטודנטים ספורים בלבד, בראשם האחים הנס וסופי שול), וכן מביא הספר רקע מרתק על עליית הלאומנות בגרמניה למן מלחמת העולם הראשונה ועל התנהגות הקונפורמית של מרבית האינטלקטואלים והמדענים בתוכה.
    הקריאה בספר מעוררת השוואה למציאות האקטואלית שלנו: כמה מעטים הנועזים לצאת נגד הזרם – במחשבה ולא כל שכן במעשה. ספר מרתק שכתבה ינינה אלטמן שהפליאה במחקר היסטורי מונומנטלי ובכתיבה ספרותית מעולה.
    עכשיו שנה לאחר שכתבת את הפוסט הזה, עכשיו בוודאי רבים יסכימו עמו.

  2. מבריק.
    נותן המון חומר למחשבה, ויופי של טיעונים לוויכוחים הפוליטיים הבאים שאהיה מעורב בהם.
    בכלל, כל התירוץ הזה של "אל תגעו לי בשואה" הוא עוד אמצעי מכונן של החברה הציונית לשמר מבנים הגמונים וספירלת שתיקה. השואה, כתופעה חברתית, פוליטית, תרבותית, ערכית ואנושית – יכולה להיות הזדמנות מצויינת להשוואות ולהגדרה עצמית. גם כשאנחנו מרגישים לא כל כך נעים עם תוצאותיה של אותה השוואה אומללה וכואבת.

  3. זה היה ביטוי מצויין של מחשבה שהתרוצצה לי בראש מאז תחילת המלחמה, ועוד לפניה:
    והיא שאנשים מרשים לעצמם לקבל זוועות נוראיות מהצבא שלהם.

    אני לא שלם בהתנגדות, היות ואיני יודע איך אמורים להילחם באירגון טרור שמסתתר באוכלוסיה אזרחית חפה מפשע.

    אולי אין דרך.

    אך המצער אותי הוא, שגם אילו הייתה דרך – אינני מרגיש ביטחון שהצבא היה נוקט בה…

    בכך אני ניזכר ב tale of two worlds של אורסולה לא-גווין. שבה הגיבור מבין סוף סוף למה הצבא הוא מה שהוא, כשבמקרה מזדמן לו להגיע להפגנה. והוא רואה כיצד הצבע מפזר אותה באמצעות ריסוק גולגלות של נשים וילדים…

    טל.

  4. ההבחנה שבצד השני יש קורבנות היא טריוויאלית. ודאי שתושבי לבנון הם קורבנות, וודאי שהם סובלים עכשיו. הדרישה לאמפטיה היא קצת פחות טריוויאלית, אבל עדיין, לכל אדם הגיוני צריך להיות אכפת מפגיעה של חפים מפשע. לא צריך לרצות את גודווין בשביל להמחיש את זה.

    הקושי הוא בהשלכות של האמפטיה הזו. את מציעה להפסיק להפציץ את לבנון לאלתר? להפציץ רק אנשים שיורים רקטות? או פשוט להמשיך בקו הנוכחי, אבל "להרגיש אכפתיות"? שתי ההצעות הראשונות הן בעייתיות, בגלל שבעצם חזבאללה לא יפסיק את הירי שלו או את נסיונות חטיפת החיילים, והמתקפה על לבנון היא הדרך היחידה שניתן לראות כרגע בשביל להפסיק אותן (גרימת לחץ בינלאומי בשביל להגיע להסדר עם ממשלת לבנון על פירוק החזבאללה). אני מניח שההצעה השלישית היא לא מה שהתכוונת אליה. אז מעבר לתסכול, מה עוד את מציעה?

    ואגב, לא ברור הקישור שלך, אבל העובדה שבגרמניה הייתה תנועה של כמה אלפי סטודנטים שמתנגדים לנאצים, או שכמה קצינים בכירים הבינו מוקדם יותר שהיטלר הורס את גרמניה, אין בה כדי לשנות את המסקנות שקיומה של מדינה יהודית הוא הכרח כדי שהשמדת יהודים כזו לא תקרה שנית.

  5. מתסכל כמה קשה למצוא בתקשורת הישראלית התיחסות לסבל הצד השני.
    לפחות תנו לציבור להחליט בעצמו שזה לא מעניין אותו.
    ובמקביל הפרישה מאיגוד העתונאות כי אל-מנאר היא לא עתונאות אלא תעמולה.

    כמו חנן,
    תודה.

  6. ביומנים של קלמפרר הוא מתאר מחלוקת בינו לבין אווה אישתו; הוא חשב שמה שקורה בגרמניה זה איום ונורא ולא היה כדוגמתו. היא חשבה שדברים כאלה תמיד היו, החידוש הוא רק בכך שזה קורה להם עצמם.
    קלמפרר, אגב, משווה את הציונות לנאציזם בזמן אמת; אדם ממוצא יהודי שנמצא בגרמניה הנאצית ומתייחס לעליה לפלשתינה.

    ההתגלגלות הזו מקורבן לתוקף טמונה עמוק בתוך הפסיכולוגיה שלנו כקורבנות. בשביל להמנע מהרמת היד הזו אנחנו ניצרכים להרבה התכוונות, תשומת לב וטיפול בעצמינו. זה נכון במישור האישי. אני מניחה שזה אמור לעבוד באופן דומה במישר הקולקטיבי.

  7. ההשוואה היתה קצת קשה לעיכול. אחרי שקראתי את הטקסט שלך פעם נוספת, הצלחתי לעכל ואף לקבל את דברייך.

    ולאקטואליה, אין ספק שנהרגים הרבה יותר מדי אזרחים בצד השני. אין גם ספק, שהתקשורת אצלנו מאוד מצניעה את זה. הלך הרוח הכללי כלפי קורבנות השווא בצד השני הוא של אדישות.

    אז מה עושים?

  8. אחרי שכתבת את שכתבת פה, בעיקר בשני החלקים הראשונים, עדיין את לא מסכימה איתי (וזה לא אני שהמצאתי את זה, פשוט איתי היה הוויכוח) שמה שהיה הוא שיהיה ובני האדם ומעשיהם לא משתנים הרבה?
    לכל היותר השמות והתפאורה משתנים.

    אגב השוואה לשואה, יצא לי לחזות באתר שהציג תמונות של ביירות המופצצת מהימים האחרונים לצד תמונות של לונדון המופצצת על הידי המשטר הנאצים.
    כל שנכתב שם באנגלית, היה שמדובר בהפצצות ישראליות ובהפצצות של המשטר הנאצי, והשאר היה תמונות של מבנים הרוסים ולאחר מכן גופות חרוכות ומבותרות.

    אני מוכרח לציין שהאתר הזה מעט קומם אותי. הרי ניתן היה להשוות את ההפצצות הישראליות, למשל להפצצות האנגלו-אמריקניות על דרזדן ובכלל, לכל מלחמה אחרת, בה הופצצה עיר מהאוויר.
    הבחירה של ההשוואה, נועדה ליצור אנאלוגיה שקרית, בין משטר שנחשב בתודעה של מרבית האנשים בעולם זוועתי, לזה הישראלי.

    יוצרי האתר, בניגוד אלייך, לא טרחו כמובן לשים סייגים להשוואה שלהם. לא הייתה להם מטרה, זולת תעמולה אנטי-ישראלית.

להגיב על מיכל לבטל