מחוץ לקופסא, אבל בתוך המסגרת

אין לי בעיה מיוחדת עם החלוקה המסורתית של ימין ושמאל. אלו אינם המושגים שהייתי רוצה לתקוף, אם כי יש כבר דיונים רבים במקומות אחרים לגבי הרלוונטיות שלהם. מסורתית, אם לדבוק ברוח החלוקה המקורית של תקופת המהפכה הצרפתית, ימין זו נטייה לשמרנות ואוטוריטריות (מלוכנות, פאשיזם וכד'), ושמאל זו נטייה ל"מהפכנות" (או בשפת אובמה, שינוי) וליברליזם (תרבותי-חברתי) עם דגש חזק על דמוקרטיה.

במישור הכלכלי, עם השנים והתמורות שעברו מאז אותה מהפכה, הימין הפך למזוהה עם התיאוריה הליברלית הקלאסית והפחות קלאסית, והשמאל הפך מזוהה עם קומוניזם-סוציאליזם-סוציאל דמוקרטיה. ההבחנות האלו הן גסות ביותר, אחרי מספר לא מבוטל של מהפכות קומוניסטיות שהפכו לטוטליטריזם בוטה מצד אחד, ויצירת הסתירה הגדולה בדמות הניאו-ליברליזם/ניאו שמרנות כמושגים נרדפים, שהתפוצצה לנו בפנים לא כל כך מזמן מצד שני. למעשה, סוציאל דמוקרטיה במובן היותר רחב שלה אינה ימין ואינה שמאל, אלא שואפת לסוג של סינתזה ביניהם, שמבוססת על הטוב שבשניהם תוך כדי צמצום הרע שבשניהם, כך שאימוצה בשלל גרסאות מקומיות מטשטש את ההבדלים בין ימין לשמאל והופך אותם לדי קוסמטיים (נגיד, היחס והסוג של קיצוצי מסים לעומת היחס והסוג של הוצאות ממשלתיות).

בישראל, הגדרת הימין והשמאל שומרת ברמה המהותית על החלוקה המיושנת של אוטוריטריות מול ליברליזם תרבותי, ופחות על החלוקה המודרנית יותר, דהיינו – הכלכלית. הקרקע הפסיכולוגית שבה פורחת אידיאולוגיה ימנית היא אווירה של פחד, פטליזם ותחושה של היעדר מוחלט של תקווה – אין עם מי לדבר, לנצח נאכל חרב, כל העולם נגדנו וכו'. הקרקע שבה פורחת אידיאולוגיה שמאלית היא אווירה של פוטנציאל ורצון עמוק לשינוי ומיאוס מהייאוש. שני הדברים האלו מייצגים כוחות נפשיים חזקים מאוד שמתנגשים זה עם זה, ובגדול – שתי אלטרנטיבות להתנהלות בכל תחומי החיים. בחברה של בני אדם, פעם זה לוקח, ופעם זה לוקח.

כדי שתהיה דמוקרטיה מתפקדת, חייבות להיות בה אלטרנטיבות אמיתיות, שאינן דומות מדי זו לזו. ממשלות הכלום האחרונות ואין האונות שלהן בכמעט כל תחום, המלחמות הנוראיות שעליהן היו אחראיות, הרפורמות הכלכליות שהובילו, הפוליטיקה הקטנונית והאינטרסנטית שלהן – הובילו כאן להתחזקות של הימין השמרני ולהקצנתו, ולהתפוררות של האלטרנטיבה לתוך עצמה. הימין השמרני המוקצן הזה מוכר לנו את מה שהוא מוכר לנו באופן שנהוג על ידי כל ימין שמרני באשר הוא – פחד ואימה, גישת ה"אין ברירה" כלפי השימוש בכוח, וכמובן – הבדלנות הלאומנית/גזענית שמתכסה באצטלה דתית או לאומית. זה קל לניסוח, קל להפיכה לסיסמאות, וקל לקבל כשאין שום הצעה אחרת, מגובשת ומוצקה שמאמינה בעצמה. וכרגע אין כזו, ולעניות דעתי תחילת הדרך שלנו היא בניסיון לבנות כזו, בתוך המסגרת של מה שמוגדר כ"שמאל".

בתוך המסגרת הזאת, לדעתי החלוקה הראשונה שאנחנו חייבים לפרק היא חלוקה בין מה שמוגדר "שמאל ציוני" לבין מה שמוגדר "שמאל רדיקלי". אני באופן אישי לא מצליחה להבין מה יש בשמאל הציוני הזה, שהתרסק באופן כל כך דרמטי בבחירות האחרונות, שהופך אותו לשמאל או לציוני. ממה שאני רואה, הדבר היחיד שמבדיל כיום בין שמאל ציוני לשמאל רדיקלי הוא היחס לערביי ישראל – קבלת המיעוט כשותף מלא שיכול לפעול בצורה אמיתית בתוך המסגרת המפלגתית, כולל ייצוג ריאלי, או התייחסות אל המיעוט כאל בן חסות זניח בצורת "ערבי המחמד" (ורצוי דרוזי). אני לא כל כך רואה איך צד שאמור להיות הצד הליברלי מבחינה תרבותית, הצד הפלורליסטי והדמוקרטי, זה שמקדם את התקווה והשינוי, יכול להגדיר את עצמו כ"ציוני" היום, כאשר ההגדרה המיושנת שאף אחד טרם נגע בה של ציונות היא לאומיות יהודית, כזו שמעצם טיבה מדירה את המיעוט הערבי החיי כאן.

ה"שמאל הרדיקלי", אגב, אינו כל כך רדיקלי בראייה רחבה יותר. הוא רדיקלי לגבי הסטטוס קוו של שנות החמישים, אולי. האבסורד הוא שאנחנו עדיין מקבלים את הסטטוס קוו הזה כסטטוס קוו, למרות חוסר הרלוונטיות המוחלט שלו למצב הדמוגרפי-תרבותי-חברתי-כלכלי ובכלל – אנושי – במדינת ישראל של המאה העשרים ואחת, וקוראים למי שקורא עליו תגר בשם "רדיקלי". השורשים כבר השתנו. עכשיו צריך להתאים אליהם את הטרמינולוגיה ואת הפרקסיס. ולכן אני בהחלט חושבת שחד"ש היא מקום מתאים להתחיל ממנו את המהלך הזה ואת הדיון הזה (אם כי לא אקסלוסיבי ולא ממצה, רק צריך לזכור שהפיצול והפלגנות הם בין הגורמים המרכזיים שהביאו אותנו למקום שבו אנחנו נמצאים היום).

ואם אתם שואלים אותי האם מוחמד ברכה ראוי להיות ראש ממשלה, התשובה שלי היא – לא יותר ולא פחות מפוליטיקאים אחרים שנשקלים לעניין. ולפי מה שמעניין אותו וחשוב לו – בעיני אף יותר מכל שאר החברים שהתחרו ועדיין מתחרים על התפקיד היום. ולמעשה, אם מוחמד ברכה יהיה ראש ממשלה, הדבר יהיה קרוב יותר למשנה הציונית המקורית משני הצדדים של מפת השולחן הזאת מאשר ממשלה בראשות נתניהו או לבני.

5 תגובות בנושא “מחוץ לקופסא, אבל בתוך המסגרת

  1. מבחינה פוליטית מעשית, הדמאל צריך לשבת באופוזיציה, לבדל את עצמו, ובבחירות הבאות לעשות מפץ גדול ולרוץ כחלופה לשלטון.
    מה שחסר זה כמובן מנהיג, אבל אני מאמין שמנהיג יצמח תוך שלוש שנים.

  2. יש לי בעיה עם ההפרדה הקלה מידי בין שמאל רדיקאלי לציוני. במידה ואנחנו מקבלים את הרעיון ש"ציוני" מקבל בבסיסו את רעיון הלאומיות האתנית, נוצר דיסונס מסוים שרבים מתוכי חד"ש לטעמי מתעלמים ממנו. בתוך הציבור היהודי תומך חד"ש יש יצוג לשתי קבוצות זו שתומכת ברעיון הלאומי ומכאן פתרון דו לאומי וזה ששולל אותו. בקרב הציבור שמקבל את הרעיון הלאומי יש התחמקות מכך שהשותפים הערבים במפלגה לפחות בחלקם אינם מקבלים את הרעיון הלאומי במלאו ( כלומר שתקף באופן שווה לשני הצדיים) ןמכאן שבעוד שהם תומכים באופן מלא במימוש הלאומיות הפלסטינית הם משדרים תחושה של דו משמעות לגבי הלאומיות היהודית ( ומשמעותו הישירה שהמימוש הלאומי הפלסטיני לא יוכל להתקיים במסגרת מדינת הרוב היהודית ). לתחושתי הדיסונס הזה הוא שמייצר את האנטגוניזם בקרב מרבית הציבור היהודי לרעיונות השמאל, נוצרת תחושה שהשמאל חובש כובעים שונים שפשוט לא יכולים להתקיים יחדיו.

  3. א. אני חושב שאכן אין רלוונטיות לעצם המושג "ציונות". אני לא חושב שאנחנו עוסקים בשאלה התיאורטית של'האם יש ליהודים זכות להתקיים בשטח פלסטינה-א"י?' (שהיא הטענה הציונית הבסיסית), אלא באיזה סוג של קיום היהודים האלה מקיימים כאן: האם הוא דמוקרטי? האם הוא שוויוני? האם הוא פאשיסטי? האם הוא תיאוקרטי?

    ב. לצערי רובו המוחלט של הציבור לא בשל לדיון הזה וישלול אותו על הסף. מהסיבה הזו אני חושב שאני מוכן להשלים עם המילה "ציוני" ועם איך שרוב הציבור שאליו אני רוצה לפנות כשאני מנסה לשקם את השמאל הישראלי רואה אותה, למרות שאין לה יותר מידי רלוונטיות בעיניי. אדרבא, אני מוכן לקבל יציקה של אמירות שאינן מקובלות בקרב הציבור הרחב אל תוך המושג "ציונות" (כמו למשל שברכה היא יותר ציונית מביבי). רוב הציבור תופס את המילה "ציונות" כתחליף למה שברוב העולם נתפס כ"פטריוטיות". כפטריוט, וכפטריוט שרוצה לעזור למדינה שלו להשתקם ולהציל את עצמה, אין לי בעיה להשתמש בגירסה המקומית של המושג "פטריוטיות", הגם שאני מודע לכל הבעיתיות שבה.

    ג. ודווקא בגלל זה הייתי אומר שחד"ש היא לא ה-מקום להתחיל ממנו. היא אולי אחד המקומות, אבל ה-מקום הוא המפלגות ה"ציוניות", אלו שיש להן יותר סיכוי לדבר עם רוב הציבור התופס עצמו כ"ציוני".

  4. נדב, אני לתומי חשבתי שרק חזרתי על אותה טענה, כי זה גם מה שאמרתי קודם – חד"ש יותר קרובה לרוחו של הרצל ולרוחה של מגילת העצמאות מכל מפלגה שקוראת לעצמה ציונית היום. בתוך זה נמצא גם כמובן הפוטנציאל ליצירה של הגדרה מחודשת שתקיא מתוכה את האלמנטים הלא רצויים בהגדרה הרווחת הנוכחית. לגבי הערה 1: היא נשמעת לי הגיונית, אבל הייתי שמחה אם היית מפרט – פעילה מאלו בחינות?

  5. שתי הערות:
    ראשית, לא הייתי אומר שכל הממשלות האחרונות הפגינו אין אונות – למעשה, לטעמי ממשלת שרון הייתה אחת הממשלות הפעילות בעשורים האחרונים (וזה לאו דווקא לחיוב, כמובן). זה רק מחזק את הטענה שלך, כי אחרי כהונתה של הממשלה הזו מה שקרוי בישראל שמאל – מבחינת הנכונות להחזיר שטחים – רק התחזק בכנסת.

    שנית – בפוסטים קודמים, כשהתלבטת לגבי הציונות שלך, אמרת שלטעמך חד"ש יותר ציונית מרוב המפלגות הישראליות. אני מקבל במידה רבה את הטענה הזו, ולא ברור לי למה את נוטשת אותה כאן. הדרך 'לגעת' בהגדרה המיושנת של ציונות היא בדיוק לטעון שוב ושוב שחד"ש יותר ציונית מביברמן.

להגיב על דרומי לבטל