הדיון שנתקלתי בו היום בעיתון "מעריב" בנוגע לשירות נשים בתפקידים קרביים (אם אפשר לקרוא לזה "דיון". זה נראה קצת יותר כמו מלחמת בוץ, אם לשפוט מכותרות המאמר, "פמיניזם לסירוס צה"ל", או מהטענות המגוחכות שמובאות במאמר התגובה, "נשים יחזקו את צה"ל) נותן לי הזדמנות מצויינת להסביר משהו, שכפי שראיתי, לא הצלחתי להסביר כהלכה בעבר. ז"א, את גרסת ה"ליפסטיק פמיניזם" שבה אני מחזיקה.

ראשית, יש לומר שתפיסת הפמיניזם הזאת לא ניתנת לסיכום במשפט "העצמה נשית תוך שימוש בגוף הנשי". מבחינתי, שימוש בוטה בגוף הנשי לצורך העצמה נשית אינו שונה מכל סוג אחר של selling out. ז"א, אישה שמוכרת את גופה כדי להשיג, נאמר, קידום בעבודה, אינה שונה בעיני ממי שמוותר על עקרונותיו או כל דבר אחר שקשור למי שהוא כאדם כדי להשיג קידום. לא לטוב, ולא לרע. ביחס הקיצוני וה"ייחודי" שאנשים מגלים כלפי מכירת הכוס או הציצי, בניגוד, נניח, למכירת המוח או היד, אני רואה בעיקר שרידים של פוריטניות דתית אנכרוניסטית ודי misplaced. נוצרית, אגב. כזו שקשורה גם לערכים של שנאת אדם, אהבה ובעיקר מין.

כולנו משועבדים במידה זו או אחרת. זה נכון שבתעשיית המין, למשל, מידת השיעבוד גדולה יותר, והיא בהחלט דורשת יחס שונה מתעשיית ההיי-טק. אבל אני לא רואה שום הבדל בהקשר הזה בין מאבק במכירת נשים לזנות לעומת מאבק במכירת גברים או ילדים לעבודה במכרות. לדעתי, מדובר באותה קטגוריה בדיוק.

בכל מקרה, כשאני מדברת על "שימוש" בגוף אני מדברת בעיקר על היפטרות ממכשיר הדיכוי הגברי האולטימטיבי, שמשותף בצורה חשודה לכל שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות. ז"א, על ה"צניעות". ולא צריך להתלהב. אני לא חושבת שזה אומר שאנחנו צריכים לזרוק את כל התרבות האנושית ולרוץ ערומים בשדות, או לעשות מאמצים עילאיים לדחיפת שדיים דאבל D לשני סנטימטר בד. אני רק חושבת שיצר הרע של הגבר הוא בעייתו, ולא בעייתי, ושגוף יפה בבגדים יפים שמבליטים את יופיו, חושניותו, מיניותו, הוא תרומה אסתטית ורגשית לבריאות העולם. לא סתם "כוהנות האופנה" שלי הן סוזנה וטריני מ"מה לא ללבוש". גברים רבים אולי מפחדים פחד מוות ממיניות נשית שמודעת לעצמה ובטוחה בעצמה. מה אני אגיד לכם, הפחד שלהם אינו בהכרח דבר רע, כל זמן ששומרים על גבולות ברורים וכללי בטיחות.

לגבי ה"פילוסופיה" ה"ליפסטיק פמיניסטית" – ללא קשר לשאלה האם לסטריאוטיפים הגבריים והנשיים יש קיום מהותי, או היה קיום מהותי, העובדה היא שיש להם קיום. קיום שמעוגן במאות, אם לא אלפי שנים של סוציאליזציה. מה שאפשר עוד לומר כאן הוא שהעולם השתנה באופן די משמעותי באלפי השנים האחרונות, ומה שפעם, בימי האנטילופות או עיבוד הקרקע במגל ומחרשה, היה נחשב לחולשה, היום יכול להפוך לכוח. ומקומות שבמבנה החברתי הישן הנשים סבלו בהם מעמדת נחיתות, היום הרבה יותר קל להפוך אותם לעמדות של כוח.

מיליטריזם, לעומת זאת, זו התכונה הגברית הסטריאוטיפית האולטימטיבית. בה' הידיעה. תוקפנות, אלימות, "shoot, don't talk", מה שאי אפשר לפתור בכוח ילך בעוד יותר כוח. כמובן, שאני אומרת "סטריאוטיפית", אני לא מתכוונת לומר שכל הגברים כאלו, אלא רק לומר שזו התפיסה החברתית, שככה "גבר" צריך להיות, או לפחות להיות מסוגל להיות. כן, עד היום. מלחמה היא, כמובן, משהו שמאפיין מאוד עולם שמונחה על ידי הסטריאוטיפים הגבריים האלו. בתפיסה החברתית, אין דבר גברי ממלחמה. אחוות הלוחמים בשוחות, סיפורי הגבורה, וכל שאר הגועל נפש ההומו-אירוטי הלגיטימי חברתית שמלווה לזה (שכמובן, פוסל, שולל ודוחה באלימות כל סוג אחר של הומו-אירוטיות).

בהקשר הזה, טענתה של חנה בית הלחמי ש"הדרת נשים בצבא היא חלק מהמאבק הגברי על השליטה במוקדי הכוח ונגד שינוי כללי המשחק החברתיים" היא מגוחכת לחלוטין בעיני. כללי המשחק החברתיים שאותם כדאי שנרצה לשנות הם לא עד כמה נותנים לנו לירות ולהרוג או להרים פגזים כבדים, אלא עד כמה מפסיקים לראות בירי ובהרג פתרון. לא על ידי מיליטריזציה של הנשים נשנה את כללי המשחק המיליטריסטים הקיימים כאן.

דווקא טענותיו של גבי אביטל (כשהוא לא מתדרדר לדמגוגיה זולה ומפגרת נוסח "ארגוני הטרור הפמיניסטי" או הקשר בין זה לבין מוכנות צה"ל למלחמה הבאה. גבי, רמז קטן בעניין – הבעיה בעניין המוכנות לא קשורה ללוחמים, אלא למי שמספק להם ציוד, אוכל, מטרות, תוכניות), לגבי מידת יכולתן של הנשים לעמוד במשימות הפיזיות השגרתיות הכרוכות בשירות קרבי נשמעות הגיוניות. אם הוא היה מביא את מקורות המחקרים שלו, הייתי משתכנעת יותר, אבל ברור לי לגמרי שאנוכי הקטנה לא הייתי מצליחה בעוד מיליון שנה לטפל בתחמושת שמשקלה 60 ק"ג.

ואני אגיד עוד משהו, שאולי לא כל כך נעים לשמוע, אבל כבר מספר פעמים הוכח כנכון – מלחמות גדולות תרמו תרומה לא מבוטלת למעמד הנשים ולמידת מעורבותן בחברה. פשוט, כשהגברים היו עסוקים בלמחוק זה את זה מעל פני האדמה בגלל שטות כזו או אחרת, מישהו היה צריך להמשיך ולתפעל את שאר הדברים הקטנים והטריוויאליים האלו, כמו הכלכלה למשל. ולמעשה, יש טענות שזה עבד כל כך טוב, שחזרתם של הגברים רק גרמה נזק.

ועכשיו לפינאלה הלא פופולרית באופן מיוחד – אני לא חושבת שיש איזושהי סיבה לנשים להתגאות בהיותן לוחמות בתותחנים או בקיומן של שאהידיות. אני לא חושבת שהשוויון הרצוי מתבטא בזה שיש גם אישה שנשפטת בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה על היותה שותפה לרצח עם. אני גם לא חושבת שהשינוי החברתי הפמיניסטי הכל כך מיוחל נוגע לקיומן של נשים מנהיגות שיכולות לרצוח באותה קלות כמו מנהיגים גברים. אני בהחלט חושבת שהעולם ירוויח אם פחות נשים ישרתו בצבא, ויותר נשים ילכו לאקדמיה ולפוליטיקה ולתקשורת, בזמן שהגברים עסוקים בלבחון זה את גודל ביציו של זה (האמת, כשמדובר באולמרט ואסד, או בוש ואחמדיניג'אד, אם זה לא היה כל כך עצוב, זו היתה אחת הבדיחות הגדולות בעולם).

אם יש משהו ששווה וראוי להיאבק עליו בעולם היום הוא דווקא שימור, קיום והעצמה של הסטריאוטיפ הנשי ה"חלש", האנטי מיליטריסטי, זה שמדבר עשרים שעות ומתיש את כל מי שרוצה לירות, המניפולטיבי אפילו, וההרבה יותר פרגמטי, מעשי ומחובר למציאות החיים הממשית. זה של האמא, אפילו אם היא לא אמא, שלא שולחת כל כך בקלות את הילד שלה או ילד של מישהי אחרת למות, לא משנה על מה. אם יש סיכוי שמשהו ישנה את כללי המשחק החברתיים, הוא השתלטות הסטריאוטיפ הזה על השליטה במוקדי הכוח. בכל מקום בעולם. (וזה, אגב, בתמצית ארוכה, דוגמא ל"ליפסטיק פמיניזם" שעליו אני מדברת).